בית לאמנות ישראלית
ינואר 2025. דימוי: נפתלי בזם, לעזרת הימאים, 1952. מהקורס "יצירות מופת - קאנון חדש" אודות יצירות הקרובות ללב
הקורס "יצירות מופת – קאנון חדש" יפתח בתאריך 9.2.25 ויכלול 12 מפגשים בימי א' בין השעות 19:00 – 20:30. ראשיתו של הקורס בפנייה ששלחנו לשורה ארוכה של חוקרות וחוקרי אמנות לבחור יצירה אחת, קרובה לליבם – יצירה שירצו להקדיש לה הרצאה שלמה, מעמיקה ומקיפה. ההצעות שקיבלנו לשאלתנו היו מרתקות בגיוונן והן מעידות על הבוחר.ת לא פחות מאשר על היצירה הנבחרת. הרשימה שנוצרה כוללת יצירות שפועמת בהן רוח-הזמן, הן משתבצות מחדש במרחבי האמנות הישראלית ומזמנות קירבה גדולה ועניין עדכני. הקורס בהשתתפות ד"ר קובי בן מאיר, שרי גולן, רותי דירקטור, עוז זלוף, איה מירון, ד"ר אמיתי מנדלסון, ד"ר דליה מנור, דלית מתתיהו, ד"ר גדעון עפרת, הילה כהן שניידרמן, ד"ר דוד שפרבר, ד"ר טלי תמיר.
לקראת פתיחת הקורס שאלנו גם אתכם ואתכן – חברי קהילה יקרים ויקרות – איזו יצירה קרובה לליבכםן? הנה התשובות שקיבלנו.
תודה לכל המשתתפות! ניפגש בקורס ♥
>> הצטרפו לסדרת ההרצאות המלאה "יצירות מופת – קאנון חדש"<<
קרנית תומרקין על היצירה 'תמונת סכום לדיוקנאות האמן כאיש צעיר', יגאל תומרקין, 1966-67
רישום צבוע שחור-לבן על דף שנתלש מבלוק ציור.
רישום שהוא מסגרת בתוך מסגרת בתוך מסגרת: מסגרת הדף הלבן התלוש שמהווה מסגרת למלבן השחור הדומיננטי, הממסגר את דגם הפסל, שהוא המסגרת לדיוקן העצמי – מרכז היצירה. יגאל תומרקין (1933 – 2021) תחם את נושא הרישום בקווים ישרים ומתחתם כתב: "תמונת סכום לדיוקנאות האמן כאיש צעיר / דיוקנו של האמן ככשלון אנושי".
היצירה מרגשת אותי כי היא של אמן רב תחומי, שלפניו עוד שנים של פיסול אייקוני. היא מרגשת, כי יש בה רבים ממרכיבי יצירותיו על נייר – רישומי פסלים ודגמים, קווים רישומיים עדינים כל כך, החלטיים וניגודיים לידיו המפסלות פסלים. יש בה כתמי צבעי מוטחים בתנופה, דיוקן עצמי וכתב, שיהיו נוכחים ברבות מיצירותיו. ראיתי את הדף הקטן הזה שנים רבות לאחר שנרשם. מרגשות אותי וצובתות את ליבי במיוחד שורות הטקסט שכתב איש צעיר, אמן צעיר, המפנה מבטו פנימה – ורואה.
קרנית תומרקין היא זוגתו של יגאל תומרקין.
עדי אנגלמן על היצירה 'שאי שלום ירושלים', דני קרוון, 1966
היצירה הציבורית תלוית-המקום שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָם, יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ מאת הפסל הישראלי בן העיר תל-אביב דני קרוון (2021-1930), המוכרת יותר בשמה הקצר שאי שלום ירושלים, היא למעשה הקיר הדרומי באולם המליאה של הפרלמנט הישראלי בגבעת רם, בירושלים (מתכנני המשכן: אדר' יוסף קלרוויין, אדר' ביל גיליט, אדר' דב ורם וכרמי; מעצבת פנים המשכן: אדר' דורה גד). מי מבין 120 חברי וחברות הכנסת שכסאותיהם סובבים את האולם שבו נמצא הקיר המונמנטלי, 7 מ' גובהו ו- 24 מ' רוחבו, עוצרים כדי לחשוב על היצירה הניצבת לפניהם, מודעים לכוונותיו של יוצרה, חתן פרס ישראל לפיסול ופרסי אמנות ומפעל-חיים רבים ומכובדים בעולם, ולכוונות מזמיניו, שליחי ציבור, כמוהם, כאשר החליטו לפני פחות משישה עשורים להקים את הקיר הספציפי הזה בהיכל החשוב והמרכזי ביותר בחברה האזרחית הישראלית?
באולם הזה, המקום שבו הדמוקרטיה הישראלית מתחוללת ומתממשת הלכה למעשה, החליט קרוון להעמיד קיר אבנים שבמבט עכשווי מרגיש רלוונטי ובועט לא פחות מאשר כשהוקם ב-1966. מדובר במונומנט ממלכתי אבל צנוע, שואף לפשטות ולקונקרטיות, לא מתיימר, לא מצועצע ובטח לא צעקני. הוא לא דורש "תסתכלו עליי, תראו אותי", למרות מיקומו המרכזי. הוא כל כך צנוע, שהוא כמעט לא מובחן, ונראה כאילו היה נטוע על מקומו מאז ומעולם. "במקום כזה – באולם המליאה של הכנסת", כתב דני קרוון ברשימה שפורסמה בעיתון הארץ עם סיום הקמת הקיר שתכנן, "מוטב שלא לעשות דבר. באולם המליאה של הכנסת, מאחורי מושב היושב ראש, סגניו והנואם, מוטב אולי שיימצא קיר חלק. כלום יש אישיות הזכאית להבליט עצמה במקום אשר כזה? לכן, הפונקציונלי הוא הכללי, השקט. לא לעורר תשומת לב יתרה, להצטנע ככל האפשר. שקט־שקט. אולי מוטב שלא לעשות כלום. מוטב קיר חלק. היו סקיצות ומודלים
– ובכולם היה יותר מדי".
למרות שהסברה המקובלת היא שהקיר תוכנן להוות אילוסטרציה או מחווה לחומות ירושלים העתיקה, קרוון חזר וסיפר בחייו כי הוא שאב את מירב השראתו בתכנון הקיר מן הטקסט המכונן של הדמוקרטיה הישראלית, מגילת העצמאות, וכי שאף לבטא באמצעים חזותיים את הערכים הגלומים בה. ואכן הקיר מציג בצורה די בהירה ערכים שנתפסו, ועדיין נתפסים, כערכי היסוד של החברה הישראלית, כפי שביקשו להעמיד מנסחי המגילה, מקימי מדינת ישראל: סובלנות ופתיחות, צניעות, אחווה וחתירה לחיים בשלום.
"הקיר מציג בצורה די בהירה ערכים שנתפסו, ועדיין נתפסים, כערכי היסוד של החברה הישראלית, כפי שביקשו להעמיד מנסחי המגילה, מקימי מדינת ישראל: סובלנות ופתיחות, צניעות, אחווה וחתירה לחיים בשלום"
בחירת האמן להכניס חומר טבעי, אורגני, אל תוך האולם, מעידה על כוונה לשלב את העשייה הפוליטית, התרבותית והחברתית עם הטבע, ולא לפעול מתוך התכחשות או התנקרות לו. ההחלטה של קרוון לעשות שימוש באבן גיר שנכרתה בגליל, במחצבה של היישוב הערבי-מוסלמי דיר אל-אסד, מצביעה על מציאות
ושיגרה של קשרי עבודה ויצירה בין-תרבותיים, על שיתוף. גם מפעל ההקמה של הקיר היתה פועל יוצא של עבודת צוות שלקחו בה חלק, כתף לכתף, על גבי פיגומים גבוהים, אנשי מקצוע – חרשים וסתתים, שבאו מכל קצוות הקשת בחברה הישראלית הרב-תרבותית. קרוון לא תפס את עצמו כמאסטר שאמור לנצח על צוות פועלים, אלא אחד מהם. אמן-פועל. בשלבים הראשונים של תכנון היצירה קרוון חשב לשלב ציטוטים מן המקורות היהודיים בתוך המערך הגאומטרי המהווה את הנדבך המרכזי ביצירה. המערך מתאר באופן מופשט אלמנטים מן הנוף המקומי (הר, עמק, אוהל, נחל, גרמי שמים) בשפה אוניברסלית. אולם בהמשך שלב התכנון קרוון החליט לוותר על שילוב הטקסט. הוא חשב, מדוע שהקיר "ידבר" רק לאוכלוסיה היהודית דוברת העברית בחברה? מתוך רצון שהקיר "ידבר אל כולם" הוא בחר להקים בסופו של דבר יצירה חזתית שתהיה אוניברסלית ומופשטת ובזכות תכונות אלה שתבטא ערכים של שיווניות ושייכות, אכפתיות ורכישת כבוד לזולת (שילוב של השפה העברית ושל ציטוטים מהמקורות היהודיים בלבד היתה עלולה לרמז על רצון לבטא עליונות עברית-יהודית בכנסת הדמוקרטית). ויותר מכל מה שנכתב עד כה ברשימה זו, העובדה שבמספר הזדמנויות קרוון תבע באופן פומבי לכסות את הקיר שיצר על ידי וילון שחור בתגובה להצעות חוק גזעניות שהועלו בכנסת וביקשו לרמוס את ערכי השוויון והחיים המשותפים שעל בסיסם הוקמה המדינה, דרישה שהיא לכל הדעות חריגה בקורות האמנות המקומית והעולמית, מעידה על כנות היוצר בכוונותיו ובשאיפותיו המקוריות.
את הקישור למקורות השאיר קרוון לכותרת שבחר ליצירה, כותרת שמבטאת כמיהה וייחול לחיים בשלום. ככתוב במגילה: "אָנוּ קוֹרְאִים – גַּם בְּתוֹךְ הַתְקָפַת־הַדָּמִים הַנֶּעֱרֶכֶת עָלֵינוּ זֶה חֳדָשִׁים – לִבְנֵי הָעָם הָעַרְבִי תּוֹשָׁבֵי מְדִינַת יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹר עַל שָׁלוֹם וְלִטֹּל חֶלְקָם בְּבִנְיַן הַמְּדִינָה עַל יְסוֹד אֶזְרָחוּת מְלֵאָה וְשָׁוָה וְעַל יְסוֹד נְצִיגוּת מַתְאִימָה בְּכָל מוֹסְדוֹתֶיהָ, הַזְּמַנִּיִּים וְהַקְּבוּעִים. אָנוּ מוֹשִׁיטִים יַד שָׁלוֹם וּשְׁכֵנוּת טוֹבָה לְכָל הַמְּדִינוֹת הַשְּׁכֵנוֹת וְעַמֵּיהֶן, וְקוֹרְאִים לָהֶם לְשִׁתּוּף פְּעֻלָּה וְעֶזְרָה הֲדָדִית עִם הָעָם הָעִבְרִי הָעַצְמָאִי בְּאַרְצוֹ. מְדִינַת יִשְׂרָאֵל מוּכָנָה לִתְרֹם חֶלְקָהּ בְּמַאֲמָץ מְשֻׁתָּף לְקִדְמַת הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן כֻּלּוֹ".
בשונה מאנדרטת הנגב (האנדרטה לחטיבת הנגב – פלמ"ח, 1968-1962), יצירתו המוכרת ביותר של קרוון, היצירה השימושית הנודעת בכינוי "קיר הכנסת" מפוארת בצניעותה ובפשטותה. היא אמנם, כאמור, לא היצירה המזוהה ביותר עם קרוון בציבוריות הישראלית ולא יצירתו הנודעת ביותר של האמן הבין-לאומי בעולם, אבל היא ככל הנראה היצירה הכי ישראלית בתולדות האמנות הציבורית המקומית. זה מופלא ולא מובן מאליו בעיני, שבהיכל הדמוקרטיה הישראלית בחרו האמן ושליחי הציבור שזימנו אותו לשלב יצירת אמנות מופשטת ונועזת בצניעותה שמוסרת מסר שיוויוני ואוניברסלי וקוראת לשלום. היא מבטאת גם היום חזון ודרך הקרובים ללבם של מרבית האזרחיות והאזרחים בישראל.
"זה מופלא ולא מובן מאליו, שבהיכל הדמוקרטיה הישראלית בחרו האמן ושליחי הציבור שזימנו אותו לשלב יצירת אמנות מופשטת ונועזת בצניעותה שמוסרת מסר שוויוני ואוניברסלי וקוראת לשלום"
עדי אנגלמן היא אוצרת וחוקרת אמנות עצמאית, מייסדת ומנהלת אמנותית של עמותת מרסל לקידום אמנות ותרבות, פלטפורמה לפרויקטים עצמאיים באמנות ובתרבות, ומחברת מדריך האמנות דני קרוון: שאי שלום ירושלים, שיצא לאור במסגרת פסטיבל מתחת להר לאמנות ציבורית (אוצר: עומר קריגר), עונת התרבות בירושלים, 2013.
מרב סרור על עיבוד מפה עתיקה מהמאה ה-17, המבצע: חברת גרונדמן, 1986. צייר המפה: תומאס פולר, 1650
מפת הגליל המוצגת במיצב זה ממוקמת בקומת הכניסה של מוזיאון אדם בגליל, בית יגאל אלון בקיבוץ גינוסר. המיצב מבוסס על מפה של תומאס פולר (1608-1661), איש כמורה, היסטוריון וסופר אנגלי. פולר פרסם בשנת 1650 את ספרו A Pisgah-Sight of Palestine, ספר עשיר במפות ארץ ישראל אשר דן בהיסטוריה שלה על פי הברית הישנה והחדשה. המפה עוצבה בשנים אלו בהשראת מפות פלמים וכחלק ממחקר מקיף בנושא ארץ ישראל וההיסטוריה שלה, על-פי התנ"ך והברית החדשה. המפה עשירה במוטיבים תיאולוגיים, אך גם באיורים אחרים אשר מדגימים ייצוגים מדעיים המשמשים כמוטיבים אידיאולוגיים של קידמה תרבותית וטכנולוגית. שילוב כלי מדידה בסרגל קנה המידה ושושנת רוחות ברזולוציה פסאודו-מדעית הינם המחשה לכך. נוכחותם של מוטיבים אלו על גבי המפה, מסייעת להפיכתה למיתוס הנושא את בשורת האידיאולוגיה המדעית והתרבותית ברוח התקופה.
המוזיאון הוא מקום של רעיונות ולכן היועצים האמנותיים הראשוניים של המקום, יחיאל שמי ורודא ריילינגר, אימצו מיצב מרשים זה של מפת הגליל. למעלה מ-6000 מפות של ארץ ישראל עוצבו מהעת העתיקה עד המאה הקודמת. הן שיקפו את הידע הגיאוגרפי, את יכולת המדידה ואת השקפת עולמם של המעצבים. היו מפות שסימנו דרכים, היו מפות לשייטים בים, היו מפות סמליות ומפות בהן תוארו עלילות קדומים. המחקר מבחין בין שני מודלים של מפות: אלו המתארות מציאות גיאוגרפית ואלו המייצגות רעיון אידיאולוגי.
"המחקר מבחין בין שני מודלים של מפות: אלו המתארות מציאות גיאוגרפית ואלו המייצגות רעיון אידיאולוגי. מפות עתיקות של ארץ ישראל מאופיינות בפער משמעותי בין המציאות לבין הייצוג הגרפי שלה"
מפות עתיקות של ארץ ישראל מאופיינות בפער משמעותי בין המציאות לבין הייצוג הגרפי שלה, ולו בגין היעדר נתונים גיאוגרפיים ממקום זה בתקופות עתיקות. ארץ ישראל גם הייתה מקום התרחשותם של אירועי המקרא ומקום התהוותה ההיסטורית של הנצרות. שתי עובדות אלו הביאו לכך שבמפות עתיקות של ארץ ישראל הפן האידיאולוגי דומיננטי יותר מהפן הגיאוגרפי.
כאשר התחלתי לעבוד כאוצרת במוזיאון היצירה הזו עוררה בי סקרנות רבה והיא אהובה עלי במיוחד. מעבר לאהבה שלי למפות ולטיולים, מצאתי שהיצירה נעה בין דמיון למציאות. אין במפה זאת דיוק גאוגרפי, היא מזמינה הסתכלות נוספת ומעמיקה, יש בה התייחסות לנוף ולמעשי האדם בנוף, היא מזמינה להתבוננות מיוחדת כאילו רצון היוצר הוא לשאול: 'מהי המפה שלך?' כלומר הצופה / המבקר גם הוא חלק מהיצירה. כאשר עבדתי במוזיאון, נהגתי מעת לעת להתיישב לפני המפה ובכל פעם הייתי מתמקדת בחלק מסוים בה. מנסה לענות ולשאול שאלות המתעוררות בי. עשיתי את הסקירות האלו גם עם אורחים נוספים במוזיאון, היה כיף גדול לצלול לתוך המפה ולאחר מכן גם לבדוק את מפת דרכינו.
מרב סרור היא אוצרת וארכיונאית.
ורה גייליס על היצירה "בִּדוּן עֻנוַאן", ראפת חטאב, 2009
כאמנית, אוצרת ופעילה חברתית, וכמהגרת ועולה חדשה בישראל, אני חוקרת בכל פרויקט ובכל יצירה שלי נושאים של שייכות, זהות היברידית, בית ושורשים. אין יצירה שנוגעת בי כמו שנוגעת בי היצירה "בִּדוּן עֻנוַאן (ללא כותרת)" של ראפת חטאב. יצירה שמצליחה להעביר בעוצמה את תחושת הזרות והכמיהה לשייכות.
העץ הבודד בכיכר רבין, שעומד במרכז עבודת הוידיאו (4:06 דקות), הוא סמל למאבק של אלה שאינם מוצאים את מקומם, כמו האמן עצמו, בעיר, במדינה ובעולם. אני מזדהה עם הניכור שהוא מתאר, עם התחושה של עקירה ועם הדואליות של להיות נוכחת, אבל גם לא שייכת.
המוזיקה שמתנגנת, חֻבּ (אהבה בערבית), מוסיפה מימד רגשי עמוק ליצירה, מדברת על געגוע והקרבה, ומעצימה את תחושת הזרות שמרגיש גם העץ וגם האמן. היצירה הזו, בדרכה הפשוטה אך האקספרסיבית, משקפת בעיניי את המתח שבין זיכרון, הווה ועתיד. היא מפגישה בין האישי לקולקטיבי, בין מקום פיזי למקום רגשי, ומצליחה להאיר באור חדש את המושג "בית". מבחינתי, זו יצירה שמזכירה לנו עד כמה מורכבת הזהות שלנו, ועד כמה חשובה היכולת להכיר בקשיים שבה.
גליה הילי פסטרנק על היצירה "חלוץ ושמש", מאיר לבבי, 1940
נתקלתי בציור זה לפני שני עשורים והוא מלווה אותי מאז. דמותו של החלוץ ויחסיו הקמאיים, הארוטיים, יחסי בן אובד ואם גדולה, תמיד ריגשו אותי.
האדמה הגשמית והרוחנית אליה פונה החלוץ- האמן- מאיר לבבי (1901 – 1964) – המחפש את דרכו, משמעותו, שמץ קיומו. זהו ציור ביוגרפי נוקב ומרעיד לב בעוצמת בדידותו. השמש הקופחת, האדירה, הרובצת מעליו ומכפיפה אותו מטה, משתלטת באור ובחושך שבה.
והוא, האמן החלוץ, שאינו יכול לשאת אליה עיניים מפאת עוצמתה וכוחה המאגי, אין לו סיכוי מולה. כאילו היא אונסת אותו לעבודה באדמה ולהיקבר בה. לסור למרותה, לעשות מה שמוטל עליו. סדרי הגודל והאנרגיה הצבעונית המהפנטת של הציור הקטן הזה שמספר סיפור מורכב כל כך, כואב כל כך. כל אלמנט בציור הזה מושך אותי, מדבר אלי, מפעיל אותי, נוגע בי.
גליה הילי פסטרנק היא אמנית וציירת.
אנה פרומצנקו על היצירה "דגל", אפרת נתן, 1974
היצירה שקרובה ביותר ללבי באמנות הישראלית ובכלל, היא "דגל" של אפרת נתן. הצילום האייקוני של העבודה מציג גוף המוטל על המדרכה עם דגל לבן המכסה את הראש.
בתמונה, הרגליים מפוסקות ב-V הפוך, מאונכות למוט של הדגל והיד הימנית מאזנת את כל ההעמדה, יוצרות תנועה של דינמיקה דחופה ונותנות לצילום את התעוזה היתרה אף שהדימוי הוא של גוף מוטל דומם.
זו עבודה קונספטואלית נצחית המשלבת את הדגל כאובייקט של מאבק תמידי, משתמשת בגוף אנושי אך אנונימי, וצובעת את הדגל בצבע לבן. כך נתן בונה לנצח את הסמלים המהווים את הדימויים הוויזואליים של התודעה הישראלית.
אפרת נתן היא האמנית שהשפיעה ביותר על עבודתי כאמנית. אם זה בעבודות שלי כמו 'כיסא המפלט', 'המצנחים', 'כוורות נטושות' או 'בור שחור'. תמיד יהיו שם לנגד עיני: הדגל, החרמשים והגופיות על מקל הספונג’ה מהעבודות של אפרת נתן.
ליאור צלרינג על היצירה "Cut with the Kitchen Knife through the Beer-Belly of the Weimar Republic", האנה הוך, 1919
ניתן לשער כי אוהבי האמנות הקלאסית או המינימליזם לא יתחברו לכאוס והאנרכיה של היצירה. אבל גם אם נשים בצד את התרומה המכרעת של האמנית האנה הוך כקול ייחודי בעולם האמנות בכלל וכאמנית מוערכת במה שהיה אז עולם של גברים, כמה אמנים אתם מכירים שחזו בדיוק כה מושלם בשנת 1919 את איך שיהיה העולם בשנת 2024? עבורי האמנית האנה הוך והיצירה הבלתי נשכחת הזאת, בעלת משמעות והשפעה על הדרך בה אני חווה את מהות היצירה והיצירתיות שלי.
השנה היא 1919 כאשר האמנית פורצת הדרך האנה הוך (1889 – 1978), ממובילות תנועת הדאדא ומהמובילות בתחום הקולאז' והפוטומונטאז', יצרה את יצירת המופת הזאת. יצירה שלדעתי מציגה בזעיר אנפין את כל הרעיון הדאדאיסטי: ההבנה שהטכנולוגיה והקדמה לא מסייעות לאנושות אלא רק מעצימות את הברוטאליות הקדמונית הקיימת בתוכה; את תחושת הכאוס, האנרכיה, השחיתות והאבסורד; כמו כן את הצביעות והניתוק של הכוחות המניעים את החברה – הפוליטיקאים, אנשי העסקים ואנשי הצבא.
הטכניקה של העבודה, הפוטומונטאז', היא המומחיות של הוך, שהתחילה את דרכה כמעצבת גרפית במשרדי פרסום. הקומפוזיציה מבטאת את הרעיון של תנועת הדאדא: כאוס, תנועה, משחקים בפרופורציות לא הגיוניות, שילוב של טיפוגרפיה וכמובן הכנסת המילה DADA במגוון מקומות. גלגלי השיניים מייצגים את התיעוש והקדמה, שהיו אמורים להביא את העולם לאוטופיה, אך אחרי מלחמת העולם הראשונה הוכח בדיוק ההיפך. הברוטליות של מכונת המלחמה המשוכללת הייתה למעשה הקטליזטור לתנועת הדאדא. לחלק מהדמויות אין פנים, ובחלק מהמקרים הראש לא מחובר לגוף. באמצע אפשר למצוא תמונה של פיל – כן, פיל. למרות הגוון החום-חלודה התעשייתי והמונוטוני, אפשר לראות הרבה נקודות של קונטרסט, עבודה עם שכבות של טקסטורות.
ליאור צלרינג הוא אמן.
אורית גולדמן על יצירתה 'אבא שלי בחצאית סופית'
היצירה מבטאת את הקשר המיוחד והגעגוע שלי לאבא שלי, שהיה הבעלים של קולנוע "פאר" בתל אביב, בית קולנוע מיתולוגי. כמו ב"סינמה פרדיסו" של גרסת המציאות בחרנו סרטי מופת, גם לילדים בחופשות, כשבאולם ההקרנות הקטן אני שלטתי על כפתור הווליום. את שם הסרט תרגמנו לפי הלך הרוח.
צעדנו לאורך רחוב בר כוכבא ביחד כשהוא ארז את כף ידי הקטנה באחיזה מיוחדת, שאותה אני מרגישה עד היום עם כף היד המיוחדת שלו. עד היום לא מצאתי דומה לה, אולי של אגון שילה. כמו בריקוד הסופי, עד אובדן חושים וקתרזיס, צפינו בסרטים.
העבודה נעשתה בטכניקה מעורבת: צבעי אקריליק, אמולסיות תעשייתיות, עפרונות רכים, גרפיט, וחלקי קולאז', והיא מחווה לאבא שלי ולסרט "מלאכים בשמי ברלין", באנגלית שמו "'Wings of Desire" בבימוי של וים ונדרס.
העבודה תלויה בצורה גבוהה במיוחד כשהקנבס נע וזז כמו מצנח. החופה צונחת ומעלה שאלות ותהיות: האם יש מלאכים, האם הם שומרים עלינו, מערסלים אותנו? האם הנחיתה שלנו הינה על משטח רך או שאנחנו מתנפצים?
אורית גולדמן היא אמנית.
יצירה אחת הקרובה ללב 💗
לקריאת כתבות נוספות במגזין של הבית >
