צאלה קוטלר הדרי
אוגוסט 2020 I דימוי: מתוך הסרט What if Women Ruled the World, יעל ברתנא, 47 דקות, 2017-8
יעל ברתנא נמצאת בברלין ובאמסטרדם אבל העיניים שלה צופות על בלפור בירושלים, גם אם דרך העדשה. בחודשים האחרונים היא עובדת עם הצלם אורי אקרמן שמצלם עבורה את ההפגנות בבלפור מבפנים, הוא מעביר לה את החומרים והיא צופה בהם בברלין. "הייתי רוצה להיות שם בהפגנות, זה נראה כמו פרפורמנס אחד גדול וחשוב. זה די מדהים וחבל לי שאני מפספסת את זה, אולי עוד אגיע. אורי מתעד את ההפגנות וכיוונתי אותו להתבונן במשהו מאוד ספציפי שקורה שם".
ברתנא, מאמניות הווידאו הישראליות המובילות שפועלת שנים רבות בחו"ל וזוכה להכרה בינלאומית, לא מגלה מהו הדבר הספציפי שמעניין אותה בהפגנות אבל אפשר לשער, נוכח העיסוק שלה בחמש השנים האחרונות בסוגיה המגדרית, במבנה הכוח, תחת כותרת שהיא שאלה אחת מהדהדת שהפכה לסדרה של עבודות חוצות מדיומים: פרפורמנס, תאטרון, וידאו ואפילו אופנה: ?What if Women Ruled the World (מה אם נשים ישלטו בעולם?)
WIW הוא השם המקוצר של הפרויקט שנקרא לרגע כמו שם של תנועה פוליטית, זרם אידיאולוגי, אולי אפילו שם של מפלגה, משהו לכתוב על שלט מחאה. האם ברתנא, שבגוף העבודות שלה מתבוננת באמצעים קולנועיים ואמנותיים בתנועות שונות, כמו התנועה הציונית והכיוונים השונים שאליהן התפתחה, יוצרת דרך האמנות שלה זרם אקטיביסטי שישנה סדרי עולם?
אם כן, הוא יתכנס תחת הקריאה ל- New Gender Order והוא יסמן את העידן שאחרי הפטריארכליה. "זה צריך כבר לקרות", אומרת ברתנא למגזין בית לאמנות ישראלית, "הגיע הזמן שהגברים יעזבו את הכיסאות ושנשים ישבו עליהם כדי לנהל. מעולם לא היה כזה מצב בעולם שאנחנו חיים בו, פרט לחברות מטריארכליות שבטיות שבהן לנשים יש יותר כוח. בחברות שאנחנו חיים בהן אני מרגישה שהגיע הזמן שזה יקרה, נשים צריכות לקחת את המושכות ולנהל את העולם. ומהשלטים שאני רואה שמניפים בבלפור יש הרבה עניין סביב מגדר, זה מאוד חזק בעיני".
פרויקט WIW החל בשנת 2015, בעבודת ניאון ששאלה מה אם נשים ישלטו בעולם. "השאלה בהתחלה הייתה יותר מקומית, כלומר – מה יקרה אם בישראל ינהלו את הממשלה נשים. האם זה ישנה את המציאות, האם זה יפסיק את הכיבוש או השחיתות, איך זה ישפיע על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, האם זה באמת עניין של מגדר? מאז השאלה הפכה לשאלה יותר גדולה – מה אם נשים ישלטו בעולם כולו?", מסבירה ברתנא. בהמשך הפך הפרויקט למעשה מורכב ומתמשך מול קהל חי, שכלל צוות תחקירנים, ביניהם ד"ר נועה שובל, ומספר גורמי הפקה, ביניהם המפיקה של הסרט נעמה פיריץ, והוצג תחילה בפסטיבל במנצ'סטר לתאטרון (manchester international festival) ובהמשך בדנמרק בעיר אורהאוס ולאחר מכן בתאטרון Volksbühne בברלין. בפרויקט הפרפורמטיבי השתתפו נשים מומחיות מרחבי העולם שעוסקות בנושאים כמו בטחון, מדיניות חוץ ומגדר. הן ישבו מסביב לשולחן עגול עם חמש שחקניות – זאת ממשלת הנשים (בראש מעצמת על) העולמית.
יש לה נשיאה סמכותית עם שיער אפור ומבט חזק (השחקנית האירית Olwen Fouéré) ושרת בטחון שבין החלטות הרות גורל מתפנה לשיר שיר ערש לילד הקטן שלה בטלפון בשעת ההשכבה. הן מתמודדות עם איומים ביטחוניים וחשש מהתקפה גרעינית שמנוהלת, איך לא, על ידי גברים. בימים אלו ברתנא מסיימת לערוך את הסרט שמתעד את הפרויקט המורכב מההצגות הללו. בשנת תשפ"א התארחה ברתנא בקורס "סוגיות בהתפתחות הווידאו-ארט בישראל" בבית לאמנות ישראלית ושיתפה את המשתתפים בתהליכי העבודה על הפרויקט.
מצאת תשובה לשאלה הגדולה הזאת?
"זאת שאלה שבאיזשהו מובן אי אפשר לתת לה באמת תשובה, אבל ניסיתי לחשוב מה בעצם מעניין אותי בתוך השאלה הזאת. מצאתי שאחד הדברים שעניינו אותי זה לראות איך השיחה סביב השולחן הזה מתנהלת, איך נראית קבלת ההחלטות כשרק נשים יושבות מסביב לשולחן. איזו אנרגיה תהיה לצורה הזאת – כלומר, התחלתי מהצורה שהפכה לתוכן".
זאת לא הפעם הראשונה שברתנא משלבת בעבודות שלה שחקנים לצד אנשים שהם לא שחקנים. בפעם הראשונה עשתה זאת בטרילוגיה הידועה "ואירופה תוכה בתדהמה" (אותה הציגה ב-2011 בביתן הפולני בביאנלה בוונציה, ונבחרה לאחת מ-20 יצירות האמנות החשובות של העשור האחרון על ידי הגרדיאן). "פרט לחמש שחקניות יושבות מסביב לשולחן נשים מומחיות שהן לא שחקניות והן משתתפות במצב פיקטיבי. השולחן העגול המתואר בסרט הוא בהשראת ד"ר סטריינג'לאב אלא שבמקום חדר מלחמה החלטנו ליצור חדר שלום. הנשים משתתפות בשיחה בתפקיד עצמן ומביאות את הידע האמיתי שלהן לדיון, זה לא מתוסרט והיה מעניין לראות איך הן זורמות עם המצב הזה. לצד זה יש אלמנטים מתוסרטים שמבצעות השחקניות".
העריכה הייתה מורכבת, היא מספרת. "זאת העריכה הכי קשה שעשיתי עד כה, עוד מעט אני סוגרת שנה. הסרט ערוך משמונה מפגשים כאלה בתאטרון, הרעיון היה לייצר ככה שכבות של ידע שנובע מנשים בעלות רקע שונה. הקהל שמשתתף במופעים הוא קהל אמיתי שלא קשור אלי – הם קנו כרטיס כדי לראות איך זה יהיה אם נשים ישלטו בעולם".
"השאלה בהתחלה הייתה יותר מקומית, כלומר – מה יקרה אם בישראל ינהלו את הממשלה נשים. האם זה ישנה את המציאות, האם זה יפסיק את הכיבוש או השחיתות, איך זה ישפיע על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, האם זה באמת עניין של מגדר? מאז השאלה הפכה לשאלה יותר גדולה – מה אם נשים ישלטו בעולם כולו?"
ממשלת הנשים בסרטה של ברתנא מורכבת מלאומים שונים, במבטאים שונים וצבעים שונים. חלקן ישראליות: העיתונאית ענת סרגוסטי שהייתה בתפקיד סגנית הנשיאה, השחקנית סמירה סאריה, ד"ר אור רבינוביץ' חוקרת תפוצה גרעינית, ד"ר שרי אהרוני מומחית למגדר ויחסים בינלאומיים, הסופרת ד"ר אילה בן פורת, האוצרת גלית אילת והאוצרת הפלסטינית רים פאדה. הן דוגלות בפרישה ממירוץ החימוש, מתדיינות על השאלה האם בכלל אפשר להיות מעצמת על בלי נשק גרעיני, ומנתחות סוגיות ביטחוניות ושאלות של מגדר כשברקע יש נשיא נרקיסיסט אחד, קוראים לו ארנולד טוויטלר, שמתקשר ומפריע לדיון – הוא מסומן כאנטגוניסט. מדי פעם עובר גם מלצר בערום חלקי ומציע פירות למשתתפות הנבוכות – היוצרות התהפכו.
טוויטלר זה טראמפ?
"ברור שכן אבל לא רק. טוויטלר הוא גם פוטין והוא ביבי וכל מיני מנהיגים זכרים כוחניים שאוהבים כוח".
נשים לא אוהבות כוח?
"גם נשים אוהבות כוח אבל רציתי ללכת על המבנה הפשוט הזה, לכאורה. מה שהיה חשוב לי זה לראות איך השיחות מתנהלות. לראות מה קורה לנשים המומחיות שנמצאות בסיטואציה כזאת. זאת הייתה הזדמנות עבור הנשים האלו, שרגילות לפעול בתוך מצבים מאוד זכריים בפעילות היומיומית שלהן. אבל הפעם זאת הייתה שיחת גברים שמנוהלת על ידי נשים שוחרות שלום ובטחון. בסרט ד"ר סטרינג'לאב יושבים רק זכרים מסביב לשולחן העגול בחדר המלחמה. את יודעת, זאת פעולה מאוד פשוטה לקחת את חדר המלחמה ההוא – להוציא את כל הגברים ממנו – ולהכניס אליו רק נשים".
במהלך העבודה על הפרויקט יצרת עוד נדבך – את הפרויקט "הקברנים" שהוצג לאחרונה בגלריה זומר.
"במהלך העשייה של הפרויקט הזה התחלתי לפתח עם מוזיאון בפילדלפיה עבודה נוספת. מכיוון שהסלוגן של ממשלת הנשים בסרט הוא "לקבור את נשקינו ולא את חיילנו" הצעתי להם שבקונטקסט של ארצות הברית והתיקון השני לחוקה – המגן על הזכות לשאת נשק ונכתב בפילדלפיה, נבצע בסרט טקס קבירת כלי נשק. מי שמוליכה את הטקס היא אותה הנשיאה של ממשלת הנשים, חשבתי לעצמי שאם פציפיזם – אז עד הסוף".
הסרט אמור היה להיות מוצג בחודש הבא במוזיאון האמר (Hammer museum) בלוס אנג'לס בתערוכה Witch hunt שסומנה כאחת התערוכות המסקרנות לצפות להן השנה, אלא שהיא נדחתה לחודש פברואר 2021 והפכה לרלוונטית מתמיד. "מה שקורה עכשיו בעולם משתלב יפה עם הפרויקט. בהפגנות רואים שלטים שקובעים שצריך מנהיגה אישה ומדברים על כך שנשים שניהלו את משבר הקורונה במדינות שלהן כמ פינלנד, ניו זילנד או מרקל בגרמניה, הופכות מודל לחיקוי. השאלה הזאת רלוונטית מאי פעם".
האם זה באמת עניין של מגדר. הרי ההיסטוריה מלאה במנהיגות נשים שמסומנות כמנהיגות קשות שלא הטיבו עם האזרחים או היו שוחרות שלום. את יודעת, יש מי שיגידו שישראל בעצם כבר מנוהלת על ידי אישה.
"תמיד מעלים כדוגמא את מרגרט תאצ'ר וגולדה מאיר ומסמנים אותן כמנהיגות רעות. אבל כמה מנהיגים גברים שמחריבים את החברה ומייצרים כל כך הרבה אלימות יש? אז נכון, לא חסרות נשים גזעניות ופשיסטיות ואני בטח לא מדברת על נשים כמו שרה נתניהו. אני מסכימה שיש משהו בעייתי בלדבר מגדר אבל האמירה היא שלנשים מגיע להיות בעמדות כוח".
כששמעת את המומחיות שהזמנת לשולחן היו לך הפתעות?
"הפרויקט הוא רפלקטיבי ומחפש אמת, כמו בכל הפרויקטים שלי, ויש בו מגמה – בסוף קוברים את כלי הנשק. המצולמות שואלות שאלות על מגדר ובמקביל הן שואלות שאלות על השיטה ועל מבנה הכוח. הרי גם הילרי קלינטון פעלה בתוך מצב מובנה ופטריארכלי. לכן, צריך לפרק את המערכת, להיפטר מהתפיסה שירשנו מהחברה הפטריאכלית, צריך להרוס כדי לבנות משהו נשי. את זה מסבירה אחת הדוברות בסוף הסרט. היא אומרת שאנחנו צריכות להתייחס למציאות העכשווית כמציאות שהיא כבר פוסט-פטריארכלית. זאת אחת הטענות המעניינות ביותר ואני חושבת שהיום אני מתחברת יותר למקומות האלה. לא לשאלות של מטריארכלי במקום פטריארכלי. לא מדובר בפיתוח של מערכת זהה עם משתתפים אחרים. הפנטזיה שלי היא שנתחיל מאפס".
למה את מתכוונת?
"בואי נדמיין שמוחקים לנו את הזיכרון. אנחנו לא זוכרות מה היה ובאיזה מבנה כוח היינו חיים, בואי ננסה לבנות משהו חדש. מה שאני מציעה בעצם זה מדע בדיוני פמיניסטי, ואולי יום אחד זה גם יקרה".
by GemPlan