"הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שהיינו בקשר, וכמו תמיד יש יותר מדי מה לספר". שנתיים למותו: הנבואה של אורי קצנשטיין

בזה אחר זה, המצלמה מצלמת תקריבים של כל אחד מן האיים והטיפוסים המאכלסים אותם. אנו רואים ילדים משחקים. אנו רואים אנשים מבוגרים וצעירים. אנו רואים זוג מתנשק, תינוק בן־יומו; מישהו המתכונן לקפוץ למים, אנשים אחרים מתעמלים. הם כולם ניצולים, אנשים נטושים, שחייהם השתנו מקצה לקצה כתוצאה מאירוע הרה־גורל לא־ידוע, שואה גרעינית, התמוססות קרחוני הקוטב או אסון אחר כלשהו. קצנשטיין לא מפרט.

אולם בעוד שכמה ניצולים ממשיכים בשגרת יומם, תוך שהם מתעלמים ממה שקורה מסביבם וממצבם הבלתי־רגיל, מרביתם מבקשים כמדומה לקיים תקשורת מסוג כלשהו עם האנשים המתגוררים על מבנים אחרים. הם מנופפים, משקיפים, צועקים זה לזה מאי אחד למשנהו. כולם מנסים לשדר משהו, לראות ולהיראות. הם משתמשים במשקפות, בדגלים, בטלפונים, במכשירי קשר, בכל אמצעי העומד לרשותם כדי למשוך תשומת לב. 

וחוץ מזה, ישנו המכתב. 

קריין מקריא איגרת המתייחסת ל”לפני” ול”אחרי”, לשבר רבתי ברצף הזמן שאפשר שהניצולים הללו חוו או שהתחולל לפני זמנם. כמה שלדים השרועים או ישובים על האיים עשויים להעיד על שבר הרה־גורל:

 "אני מקווה שדרישת השלום הזו תגיע אליך לפני שאתה יוצא למסע הבא שלך. 
הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שהיינו בקשר, וכמו תמיד יש יותר מדי מה לספר.

כמו שאתה יכול לראות, אנחנו בעיקר עסוקים בלהיות עסוקים.
יש המון בעיות, כצפוי.  אבל רק עכשיו אנחנו גם מתחילים להכיר
באמת ביתרונות של מה שקרה. 

שלא במפתיע,
הילדים הם אלו שמפגינים את כישורי ההסתגלות המפותחים
ביותר לחדש ולמוזר, שני המצרכים היחידים שמהם יש לנו אספקה שוטפת.

כולנו מרגישים טוב בסך הכול.
מפעם לפעם מתפרץ איזה וירוס, תזכורת למה שמכונה כאן עכשיו
באופן בלתי רשמי ”הימים ההם”. הימים ההם, קשים ככל שהיו,
מתחילים להיתפש כאן כמשהו להתגעגע אליו, גרסה תמימה יותר שלנו. 

אישית, קשה לי להצטרף לגלי נוסטלגיה כאלה, למרות שאפילו אני
מוצא את עצמי לפעמים משתוקק בסתר לאדרנלין ההוא בן זוגם של
היוזמה, הכיבוש וההשגיות. 

אני יודע שזו קלישאה, אבל יש בזה משהו: מכל הדברים,
נורמליות היא לפעמים הדבר שהכי קשה להתרגל אליו.

ואפרופו: מה ששלחת התקבל בשמחה רבה ונוצל עד תום.
אין לי מושג מאיפה אתה מביא את הדברים האלה, אבל אין ספק שזה עובד.
שלח עוד אם יוצא לך. זהו בינתיים. כולם מוסרים דרישת שלום ונשיקות".

אורי קצנשטיין (17 בפברואר 1951 – 24 באוגוסט 2018) היה פסל, אמן מופע, מוזיקאי, בונה כלי נגינה ומכונות סאונד ויוצר סרטים ישראלי. זוכה פרס דן סנדל לפיסול (2014), נפטר בתל אביב והוא בן 67. לקריאת המאמר המורחב על עבודת הווידאו בקטלוג התערוכה הקליקו כאן