"הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שהיינו בקשר, וכמו תמיד יש יותר מדי מה לספר". שנתיים למותו: הנבואה של אורי קצנשטיין

סרג'יו אדלשטיין, המרצה בקורס "סוגיות בהתפתחות הווידאו-ארט בישראל", חוזר אל עבודת הווידאו של אורי קצנשטיין - אותה הציג בשנת 2007 ב-CCA. באופן מצמרר למדי קצנשטיין יצר בעבודה דיסטופיה שהפכה למציאות בת זמננו. טור אישי לציון שנתיים למותו של האמן
Uri_Katzenstein_photo
סרג'יו אדלשטיין

סרג'יו אדלשטיין

אוגוסט 2020 I תמונה ראשית: אורי קצנשטיין (17 בפברואר 1951 - 24 באוגוסט 2018), צילום: אבי לוין

השבוע ימלאו שנתיים למותו של אורי קצנשטיין.

אורי היה אחד האמנים המקוריים שפעלו כאן. הוא למד בסן פרנסיסקו בסוף שנות השבעים ועבד אחרי זה בניו יורק. לאחר חזרתו ארצה בשנת 1985 התרווח לו על כורסת האאוטסיידר – האמן השונה והיוצא מהכלל בעולם האמנות המקומי.

אכן, העבודות של אורי היו שונות ואפילו מוזרות בנוף המקומי. בעיקר אם נחשוב על שנות השמונים – שנות הגדולה של הדיקט ודלות החומר. בעבודות הווידאו שלו, לדוגמה, משתקפים ערכי ההפקה שהיו זרים לחלוטין לאמני הווידאו שפעלו אז בארץ. בזמן שאלה עבדו עם אמצעי הפקה בסיסיים ביותר, אורי כבר עבד עם גרין סקרין, אפטר-אפקטים, תלבושות ואיפור.

אורי פיתח את הפרקטיקה האמנותית שלו בשפה מולטי-דיסציפלינרית ייחודית. עבודותיו שילבו באופן קונסיסטנטי וידאו, מיצג, מוזיקה ומחול לצד פיסול וציור (בעיקר כתובות דם על קנבס שיצר כחלק ממיצגים). בימים אלה, כששילובים בין מחול לאמנות, מיצג ומוזיקה התמקמו בשדרה המרכזית של העשייה האמנותית, אפשר להעריך את אותו דחף נבואי ופורץ דרך.

ההיבט הנבואי של אורי אקטואלי בימים אלה יותר מתמיד. 

מזה כמה חודשים שחוזרת לי שוב ושוב מחשבה על אחת העבודות החשובות שלו, אותה הפקנו והצגנו במרכז לאמנות עכשווית בשנת 2007. זהו וידאו בן 7:41 דקות בשם "Hope Machines". בווידאו אנחנו רואים מספר גדול של אנשים. הם מצויים ביחידות או ״בקפסולות״ של מספר מצומצם של אנשים וככל הנראה, חיים מבודדים על איים קטנטנים באמצע אוקיאנוס. למרות מצבם המוזר, כולם נראים בסדר ופעילים. קולו של אורי בעצמו – שהיה עסוק תמיד במסרים מתקופות אחרות, מקריא לנו מכתב (פרי עתו של משת״פו הגדול אהד פישוף)

במכתב מצטיירת תמונה ״פוסט-אפוקליפטית״, של איזה ״אחרי״ שבו מסתגלים למצב חדש ומוזר. הוא מזכיר את ״הימים ההם״ ושהתזכורות הן לא פחות מאשר התפרצויות של איזה וירוס. ״הימים ההם״ היו קשים, אבל הנוסטלגיה אליהם גדולה. מה שאורי יצר כדיסטופיה בעבודה הזאת מתממש לנו מול העיניים בימים אלה. אנחנו חיים בבידוד חברתי ומסתגלים לעובדה שההווה שלנו שונה בתכלית מהעבר, ושזה כנראה לא יחזור. אבל המסר של אורי עובר בקולו הקטיפתי: הוא מתגעגע, אבל מרגיע, מסתגל ואופטימי.

צפו בעבודת הווידאו "Hope Machines" >

בזה אחר זה, המצלמה מצלמת תקריבים של כל אחד מן האיים והטיפוסים המאכלסים אותם. אנו רואים ילדים משחקים. אנו רואים אנשים מבוגרים וצעירים. אנו רואים זוג מתנשק, תינוק בן־יומו; מישהו המתכונן לקפוץ למים, אנשים אחרים מתעמלים. הם כולם ניצולים, אנשים נטושים, שחייהם השתנו מקצה לקצה כתוצאה מאירוע הרה־גורל לא־ידוע, שואה גרעינית, התמוססות קרחוני הקוטב או אסון אחר כלשהו. קצנשטיין לא מפרט.

אולם בעוד שכמה ניצולים ממשיכים בשגרת יומם, תוך שהם מתעלמים ממה שקורה מסביבם וממצבם הבלתי־רגיל, מרביתם מבקשים כמדומה לקיים תקשורת מסוג כלשהו עם האנשים המתגוררים על מבנים אחרים. הם מנופפים, משקיפים, צועקים זה לזה מאי אחד למשנהו. כולם מנסים לשדר משהו, לראות ולהיראות. הם משתמשים במשקפות, בדגלים, בטלפונים, במכשירי קשר, בכל אמצעי העומד לרשותם כדי למשוך תשומת לב. 

וחוץ מזה, ישנו המכתב. 

קריין מקריא איגרת המתייחסת ל”לפני” ול”אחרי”, לשבר רבתי ברצף הזמן שאפשר שהניצולים הללו חוו או שהתחולל לפני זמנם. כמה שלדים השרועים או ישובים על האיים עשויים להעיד על שבר הרה־גורל:

 "אני מקווה שדרישת השלום הזו תגיע אליך לפני שאתה יוצא למסע הבא שלך. 
הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שהיינו בקשר, וכמו תמיד יש יותר מדי מה לספר.

כמו שאתה יכול לראות, אנחנו בעיקר עסוקים בלהיות עסוקים.
יש המון בעיות, 
כצפוי.  אבל רק עכשיו אנחנו גם מתחילים להכיר
באמת ביתרונות של מה שקרה. 

שלא במפתיע,
הילדים הם אלו שמפגינים את כישורי ההסתגלות המפותחים
ביותר לחדש ולמוזר, שני המצרכים היחידים שמהם יש לנו אספקה שוטפת.

כולנו מרגישים טוב בסך הכול.
מפעם לפעם מתפרץ איזה וירוס, תזכורת למה 
שמכונה כאן עכשיו
באופן בלתי רשמי ”הימים ההם”. הימים ההם, קשים 
ככל שהיו,
מתחילים להיתפש כאן כמשהו להתגעגע אליו, גרסה תמימה 
יותר שלנו. 

אישית, קשה לי להצטרף לגלי נוסטלגיה כאלה, למרות שאפילו אני
מוצא את עצמי לפעמים משתוקק בסתר לאדרנלין ההוא בן זוגם של
היוזמה, הכיבוש וההשגיות. 

אני יודע שזו קלישאה, אבל יש בזה משהו: מכל הדברים,
נורמליות היא לפעמים הדבר שהכי קשה להתרגל אליו.

ואפרופו: מה ששלחת התקבל בשמחה רבה ונוצל עד תום.
אין לי מושג מאיפה 
אתה מביא את הדברים האלה, אבל אין ספק שזה עובד.
שלח עוד אם יוצא לך. 
זהו בינתיים. כולם מוסרים דרישת שלום ונשיקות".

אורי קצנשטיין (17 בפברואר 1951 – 24 באוגוסט 2018) היה פסל, אמן מופע, מוזיקאי, בונה כלי נגינה ומכונות סאונד ויוצר סרטים ישראלי. זוכה פרס דן סנדל לפיסול (2014), נפטר בתל אביב והוא בן 67. לקריאת המאמר המורחב על עבודת הווידאו בקטלוג התערוכה הקליקו כאן

מתעניינים/ות בווידאו-ארט?

סרג'יו אדלשטיין מגיע לבית לאמנות ישראלית לקורס מקיף על עבודות הווידאו המכוננות שנעשו בישראל

לקריאת כתבות נוספות במגזין >

Facebook