ד"ר גדעון עפרת
המאמר פורסם לראשונה ב"מחסן של גדעון עפרת", יוני 2024
חשבתם, שהמלחמה מתחוללת בעזה או בגבול לבנון? טעיתם: המלחמה האמיתית מתחוללת באמנות הישראלית סביב דימוי הצבר: הצבר שלנו, ילידי הארץ, לעומת הצבר שלהם – הפלסטינים. דומה, שציור הצבר הוא הדימוי הפופולארי ביותר בתרבות המקומית: בנוסף ל- 18 האמנים המיוצגים בצילומים להלן, תמצאו ברשת אינספור, ואני מתכוון – אינספור, ציירים, צלמים ופסלים שיצרו ויוצרים יצירות בסימן הקקטוס המקומי הקוצני. אפילו עץ הברוש הכה-פופולארי באמנותנו הובס בתחרות עם שיח הצבר.
על תולדות הצבר כדימוי של ילידי הארץ פירטתי עוד ב- 1989 במאמר שפורסם שנית ב- 2004.[1] את זכות-הראשונים על המותג "צבר" (ככינוי דמוגראפי) הענקתי אז לעיתונאי אורי קיסרי, שטבע את המושג במאמר מ- 18 באפריל 1931. לאחריו, המשורר יהודה קרני בשיר מ- 1932, "במולדת הצבר", וכו' וכו'. לימים, בסוף שנות ה- 70, יסכם דן אלמגור את ההיסטוריה המקומית של הדימוי במאמר ב"ידיעות אחרונות" בשם "הצבר נכנס למרכאות".
אבל, לא על תולדות מושג הצבר באתי לכתוב, כי אם על המתח המסוים בין הייצוג הישראלי של השיח לבין ייצוגו הפלסטיני. ואתחיל בישראלי, ולו מהסיבה שקדם לייצוג האמנותי הפלסטיני, הגם שמקורו הבוטני-גיאוגרפי במשוכות שהקיפו או שמקיפות בוסתנים פלסטינאים ושרידיהם.
לאחר עשרות שנים שבהן הופיעו שיחי צבר בציורי נוף ארצישראליים (בין השאר, בציורי אבל פן, הרמן שטרוק, נחום גוטמן, מנחם שמי, ראובן רובין – אצל האחרון, כבר נשתלו הצברים בעציצים על מרפסת ביפו) ובאיורים בוטאניים מקומיים (מאז אהרון הלוי ועד רות קופל), החל דימוי הצבר לעניין אמנים ישראלים כסמל תרבות. תחילה, בתחילת שנות ה- 50 ברישומים של אריה נבון ויוסי שטרן, שזיווגו בחייכנות אוהבת נערים עבריים ושיח צבר. אך, בעיקר, מצא הדימוי ביטויו הסמלי והמורכב יותר בציורים שצוירו כאן מאז שנות ה- 70.
נפתח בתמונות: דני קרוון, אברהם אופק, נפתלי בזם, דוד טרטקובר, דוד ריב, יואל גילינסקי, ערן רשף, אילן ברוך (2 ציורים) ונטי שמיע. [אין זו הרשימה המלאה, כמובן: חסרים בה דודו גרשטיין (שצייר בשנות ה- 70 צברים עייפים ומשועממים הנחים על מרפסות תל אביביות), תולי באומן (שהדפיס בסביבות 1980 טקסטים פוליטיים ביקורתיים על שיחי צבר של ממש), אבישי איל (שב- 1985 הצמיד רדי-מייד של עציץ-צבר לתחתית ציור של חיים וייצמן ורעייתו בלבושם האירופי), לארי אברמסון (שצייר בתחילת שנות ה- 80 חומת שיחי צבר החוסמת את הדרך אל נוף נכסף), ציורים אדומים של דמות/דמויות ושיח-צבר שציירה רות שלוס ב- 1989 (לרקע האינתיפאדה הראשונה), ורבים וטובים נוספים. ואף על פי כן:]
מה אומרים לנו ציירי הצבר הישראלים הנ"ל? בעבור דני קרוון של 1955, עלה הצבר הקטוף הוא אחד מדימויי "כפר נטוש", הזדהות האמן עם גורל הפלסטינים במלחמת השחרור. בעבור אברהם אופק של 1955, מחסום שיח הצבר בדרך אל בתי קיבוץ עין-המפרץ הוא ביטוי לזרותו של אופק העולה החדש (ב- 1949). גם בעבור נפתלי בזם של סוף שנות ה- 60, שיח הצבר הוא משימתו של העולה החדש המבקש להשתרש ולצמוח מחדש. ציירי הצבר שלאחר שנות ה- 70 ימשיכו יותר בקו של קרוון, כאשר יבטאו אמפטיה כלפי הגורל הפלסטיני: דויד ריב, כדרכו, עימת את שיח הצבר עם ה"אמנות" (פסלי יחיאל שמי בקיבוץ כברי), בבחינת תזכורת ל"הנושא החשוב באמת". אילן ברוך התבונן מבעד שיח הצבר אל נופי "השטחים", או שחיבר בין שיח הצבר לבין חליל, הפלסטיני. יואל גילינסקי שתל צברים זעירים בקופסאות שימורים וגבינת קוטג' כביטוי קומי של זרות תרבותית. ערן רשף התעקש על שתיל צבר בפח-שימורים, כמי שעונה לעאסם אבו שקרה תשובה ישראלית (או, שמא, כהזדהות עמו?). דוד טרטקובר קרא בשיח הצבר שלו להישיר מבט אל האמת התובענית הצומחת מהארץ הזו. וכאשר נטע שמיע מעצבת מבנים המורכבים מאבן ומעלי-צבר, האם גם היא אומרת לנו לראות בשיח המזרח-תיכוני אבן מאבני הארץ הזו?
מה שמביאנו אל ציורי הצבר הפלסטינאיים. ותחילה, ציטוט:
"יש שסוגיית ה'צומוד' הפלסטינית מצאה ביטוי מטפורי, כמו בציוריו מ- 1989 של עאסם אבו שקרה (1991-1960), בהם חזר, פעם אחר פעם, דימוי שיח הצבר הגדל בעציץ.משמע, מנותק מאדמתו המקורית. […] עוד ועוד ציירים וציירות פלסטיניים נדרשו למוטיב זה של שיח הצבר (בין השאר, הרישום הפוטו-ריאליסטי מ- 2018 של סמאח שחאדה – שרשמה בעיפרון משפחה ערבייה קוטפת פירות צבר; או ציור ריאליסטי אחר מאותה שנה, שצייר פואד אגאבריה- שיחי צבר עמוסי פרי הצומחים בסמוך לבית ערבי; ועוד). ודומה שמאבק אמנותי ניטש בין אמנים ישראלים לאמנים פלסטינים סביב שאלת ניכוסו התרבותי-סמלי של הסמל המקומי…"[2]
אז, הנה תמונות הצברים של האמנים הפלסטינאים: עאסם אבו שקרה, אחמד יאסין, מיכאל חלאק, סובחיה חסן קייס, פואד אלגבריה, סמאח שחאדה וכרים אבו שקרה. ולא נשכח את הצייר הדרוזי סלאח אלקרא.
קשה שלא להבחין במחאה הפלסטינית, המוצאת ביטוי ברוב הציורים הנ"ל שלאחר ציורי הצבר החלוציים של עאסם אבו-שקרה, יליד אום אל-פאחם.[3] באלה הוא תבע את הזכות הפלסטינית על הצמח שניכסה ישראל, כאשר הטיח בפנינו את השיח כשתול בפחים חלודים, משמע כאחד שנעקר מאדמתו הטבעית. בן-דודו של עאסם, כרים אבו שקרה, אף הוא מאום אל-פאחם, המשיך במסורת זו, שאליה יסתפח גם סלאח אלקרא הדרוזי, שיעצב את הצברים (בעציץ ביתי) בצורות ובצבעים חופשיים. אך, שימו לב לשני הצעירים הפלסטינים שצייר מיכאל חאלק, הניצבים בגבם אלינו ומטילים מימיהם באינטימיות על שיחי צבר. או ראו את ציורי פואד אלגבריה, בהם ניבטים בתי הכפר הערבי מבעד לשיחי הצבר הפורה ופורח. וסובחיה חסן קייס שמציגה את ענפי ועלי הצבר חנוקים ומשומרים (ובכל זאת, צומחים) בתוך צנצנת בלב עמק-יזרעאל, העמק שאין ציוני ממנו (בציור מ- 2021 ציירה את הכפר הערבי ה"נטוש", ליפתא, ניבט מבעד לענפי שיח צבר עמוס פרי). וציוריו של אחמד יאסין, המתגורר בשכם, המצייר את התינוק, את הזקנה ואת המפתח הפלסטיניים כצומחים מתוך שיחי הצבר. וכאמור, הרישום של סמאח שחאדה את המשפחה הפלסטינית הקוטפת סאברס, משמע בסביבתה הטבעית.
נקודה חשובה ביותר: ברוב ציורי הצבר של האמנים הפלסטינאים כמעט שאין קוצים! לעומת זאת, הקוצניות מופיעה ברוב הייצוגים הישראלים. וראו את "מוכרת הסברס", פסל ארד של סיגלית לנדאו מ- 2017: המוכרת היושבת מעוצבת בחידודים פוסט-פיקאסואיים דוקרניים כמו הייתה היא עצמה שיח צבר קוצני נושא פירות קוצניים. האם הפלסטינאים "מיודדים" יותר עם השיח ופחות מאוימים מקוציו?
כך או אחרת, מלחמה. לא עוד הצבר כסמלו של החמוד הדוקרני בחוץ אך למתוק בפנים, דימוי המחבק את ילידי הארץ החביבים. אף לא עוד כדימוי של אותנטיות ישראלית המיוחלת מטעם עולים חדשים. לא: דימוי הצבר הפך באמנות הישראלית, על פי רוב, למבע של רגש-אשם ושל הזדהות עם הטרגדיה הפלסטינית. ומנגד, בציור הפלסטיני, הצבר ככלי מחאה נגד גירוש ועקירה, כקריאת תיגר על ילידיות וכביטוי לתרבות אותנטית המושרשת בקרקע.
כל זאת, כמובן, לפני ה- 7 באוקטובר. כיצד יציירו אמנינו את הצבר היום, ב- 2024? האם כלל יוסיפו לציירו?
קורס חדש: "דיאלוג פנימי"
כתבות נוספות במגזין של הבית >
