מייסדי הגלריה השיתופית אגריפס: "אנחנו נמצאים במצב בו כמות האמנים גדולה על השטח העומד לרשותם"

ב-2004 הקימה קבוצת אמנים ירושלמים את הגלריה השיתופית הראשונה בישראל - אגריפס. כרמלה טייכמן בשיחה עם שניים מדור המייסדים: מיכאל לב-טוב ועינת עריף-גלנטי, ובהשתתפות תמר גיספאן-גרינברג, אוצרת אורחת של תערוכת העשור, על הקמת הגלריה והפעילות בה
עודד זידל, דימוי מהתערוכה ציורים 2018-19, אוצרת: אורנה נוי לניר, גלריה אגריפס
מאת: כרמלה טייכמן

מאת: כרמלה טייכמן

דימוי: עודד זידל, דימוי מהתערוכה ציורים 2018-19, אוצרת: אורנה נוי לניר, גלריה אגריפס.

“ביוזמה של בודדים מקרבנו, ובהשתתפות כולנו…הקמנו יש מאין “מקדש מעט” לאמנות…”קידשנו” דירה ירושלמית קטנה…הארנו וקבענו שלט בפתחה לאמור: אגריפס 12, גלריה שיתופית” (מדברי יעקב אלוני ז”ל, שצוטטו מטקסט לתערוכת יחיד שלו, והופיעו  בקטלוג התערוכה “הבלתי תלויים”, 2014, עמ’ 8)

ב-2004 הקימה קבוצת אמנים ירושלמים את הגלריה השיתופית הראשונה בישראל, שנקראה אגריפס 12, שהוא כתובתה. בשלהי 2014 הגלריה חגגה עשור לפעילותה והוצגה התערוכה “הבלתי תלויים, עשור לאגריפס 12”. בחרתי להתרכז בשיחה עם שניים מדור המייסדים: מיכאל לב-טוב ועינת עריף-גלנטי, ובהשתתפות תמר גיספאן-גרינברג, אוצרת אורחת של תערוכת העשור, בהיבט ההיסטורי של הקמת הגלריה. 

בבקשה הציגו עצמכם והקשר שלכם לאגריפס 12, גלריה שיתופית.

מ: "נולדתי ב-1945 בירושלים ורוב חיי אני כאן. למדתי בבית הספר התיכון בית הכרם (ליד”ה) ובבצלאל. למדתי קולנוע בלונדון. עיקר עיסוקי היה סרטים דוקומנטריים ועבדתי בערוץ ה- 1, עד פרישתי. הייתי מורה בסם שפיגל בי”ס לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים, שהייתי בין מקימיו. תמיד ציירתי והיו לי תערוכות. הנכס ברחוב אגריפס היה שייך לאבא שלי והיה מושכר. אמרתי לו ,“במקום להשכיר אותו, בוא נעשה גלריה שתהיה קואופרטיב, כל אחד ישלם סכום מסוים כל חודש שיספיק לשכר דירה ולתפעול”. זה פתרון נכון לתצוגה לאמנים. לפני שנים היו הרבה גלריות בירושלים: ספראי, בינט, אנגל, רינה, גימל, נורה, הגלריות של רות דבל, אילן שבתאי ודפנה נאור. מלבד נורה שעדיין פעילה, רוב חללי התצוגה או הגלריות הם מסחריים לתיירים. אז חשבנו שגלריה קואופרטיבית תענה על שני צרכים: מקום תצוגה שבסיסו אינו מסחרי, ודרך אחרת להציג אמנים. ארגנתי את הקבוצה הראשונה. היינו שלישייה – אני, מני סלמה וג’ואל קנטור. הגענו לעינת ובעלה יוסי, לימימה, לדבורית, לדורון ליבנה, שהיה האחרון שפרש מדור המייסדים, ולאחרים בשיטה של “חבר מביא חבר”. חשבנו שקבוצה של 15 איש תוכל לתחזק את המקום מבחינה כלכלית ומבחינת שמירת המקום. היינו צריכים לקבוע דפוסי התנהלות – מה סכום החודשי שכל אמן ייתן, מי שומר ומתי, מי מנקה. המקום היה מוזנח ושיפצנו אותו בעצמנו".

ע: "מי שהיה תורן שמירה בגלריה גם ניקה וסידר אותה".

האם בעת ההקמה הכרתם תופעה של גלריה שיתופית בארץ או בעולם?

"בארץ עדיין לא הייתה גלריה שיתופית. יש לי יסוד סוציאליסטי ורעיון השיתוף היה חלק ממנו. הייתי בחוג 77¹ במפלגת העבודה, ופרשנו אחרי מלחמת לבנון הראשונה, כשהמפלגה תמכה בה".

ע: "כשהקמנו את הקבוצה ישבנו בסטודיו של מני סלמה ואני זוכרת את ההתעקשות של מיכאל על המונח “גלריה קואופרטיבית”.

עינת, בבקשה תציגי את עצמך.

ע: "בת 39, ילידת ירושלים, למדתי צילום במכללת הדסה וסיימתי ב-1998. למוזיאון ישראל הגעתי כמתנדבת במחלקת צילום. רציתי לשבת במחסן ולגעת בצילומים. הכירו אותי והציעו לי לעזור במספר תערוכות, וסטפני רחום (אז אוצרת לאמנות מודרנית ) הזמינה אותי לצלם את האוסף לצרכי מחשוב. ההכרה שלי כאמנית מתחילה בגיל 4. אני זוכרת את עצמי בגן ילדים חרדי, למרות שהיינו חילונים, בקרית היובל מציירת את משה בתיבה עם פרטים. הגננות תלו את הציור על הקיר. באותו רגע הייתה לי הכרה שאני רוצה לעשות משהו שיתלו על הקיר. לצילום הגעתי כשרציתי לתעד את הציורים שלי. למדתי בתיכון לאמנויות ונתפסתי לצילום. למדתי במוסררה ובמכללת הדסה. ב-2004 הקבוצה התחילה להתגבש ובאנו למפגשים. יוסי ואני היינו כמו אמן אחד, לא היה לנו כסף לממן שניים ורצינו לפעול יחד. הקסם הגדול הוא בחופש היצירה. מי שמקיים את המקום מאפשר לך לעשות מה שאת/ה רוצה. אני זוכרת שבראשית הדרך הציעו לנו תמיכות, ולא רצינו. כמו כן לא רצינו אוצרים מבחוץ . רצינו ניקיון של יצירה. החופש הוא גם חופש מחשבתי. עובדים בחיבור לעצמנו. אני זוכרת שהקרבה לשוק מחנה יהודה היה מאד משמעותית. בתערוכה הראשונה של יוסי ושלי, עלתה לגלריה חבורה מהשוק, סתם עברו, עלו, התבוננו והחלו לדבר על צבע וצורה. אנשים שלא קראו בעיתון ולא שמעו על הגלריה. היה חיבור נכון של אמנות שפותחת עצמה לעולם ונותנת לכל אחד לפתוח עיניים ולשאול שאלות. בעיני זה מקום מאד משמח".

תמר, בבקשה הציגי עצמך.

"בת 37, למדתי תולדות האמנות תואר ראשון באוניברסיטה תל אביב, ותואר שני – באוניברסיטה העברית. בתיכון למדתי במגמת אמנות. היה אצלי תמיד מתח בין ספורט לאמנות, עד ששברתי את הרגל והאמנות נצחה. עבדתי במוזיאון ישראל במחלקות שונות ובמוזיאון מגדל דוד. היום אני מקטלגת את האוסף בסדנת ההדפס ואוצרת אורחת. הגעתי לאצור את תערוכת העשור של אגריפס 12 מרצון החברים, שחיפשו אוצר שיאצור את תערוכת העשור. כאשר הם שאלו אותי איך ומה תהיה התערוכה, חשבתי שבעצם זה לא המקום, החלל והקירות אלא האנשים שהקימו את הגלריה לפני 10 שנים והחברים שהצטרפו במשך השנים. כל אמן שעבד פה יצר אינטראקציה עם המקום. הצעתי להציג תמונה קבוצתית ולקחת עבודות מרוב האמנים, 49, שהיו חברים בגלריה. רציתי ליצור מעין סלון עכשווי. המונח “סלון הבלתי תלויים” שאוב משם של סלון שחי ונושם בפריז מאז המאה ה-19. הם אהבו את הרעיון".

מ: "שאלת אותי אם הכרתי תופעה של גלריה שיתופית, אז כפי שאמרתי לא, אבל היו קבוצות אמנים שיצרו על בסיס שיתופי: בבצלאל הקמנו את “שיתוף” קבוצה של משוררים ואמנים שפעלה בירושלים (שאול שץ, מיכאל גיטלין ועוד) עם אוריינטציה שיתופית. במקביל קבוצת 10+ פעלה בתל אביב".

ע: "למעשה מיכאל, מני ואבא של מיכאל הם מייסדי הקבוצה והביאו את החברים הראשונים".

מ: "אכן והגלריה הייתה לתצוגה ללא בסיס מסחרי. גם כשבא מבקר ושאל על מחיר של יצירה, היינו נותנים לו את מספר טלפון של האמן “תתקשר”".

ע: "היינו נפגשים כל שבוע. הישיבות היו בסטודיו של מני על בקבוק ויסקי. דנו על כל דבר . הייתה לנו שותפות גורל, לקחנו את הגלריה על הכתפיים וסחבנו אותה ביחד. כשבאתי לסטפני רחום ואמרתי לה “סטפני אנחנו מקימים גלריה שיתופית”. העיניים שלה הבריקו והיא אמרה “סוף סוף”"

"חשבנו שגלריה קואופרטיבית תענה על שני צרכים: מקום תצוגה שבסיסו אינו מסחרי, ודרך אחרת להציג אמנים. היינו שלישייה – אני, מני סלמה וג’ואל קנטור. הגענו לעינת ובעלה יוסי, לימימה, לדבורית, לדורון ליבנה, שהיה האחרון שפרש מדור המייסדים, ולאחרים בשיטה של חבר מביא חבר"  

מיכאל לב טוב, עינת עריף-גלנטי ותמר גיספאן-גרינברג

מה זכויות החברים בעניין תערוכות?

מ: "לכל אמן יש זכות להציג מה שהוא רוצה בתערוכת יחיד פעם בשנה, וכן תערוכה קבוצתית אחת בשנה. היו חברים שביקשו לדחות תערוכה שלהם כי לא היו מוכנים. מצד שני כשקובעים תאריך יעד אנשים עושים מאמץ לעמוד בו. לעיתים רחוקות עשינו תערוכה ללא חברים. למשל התערוכה שעשינו כמחווה לטובה ברלינסקי, שלא הייתה צריכה לשלם אגורה. רוב החברים היו ירושלמים, תמיד היו אמנים שרצו להצטרף. היה תור. הגלריה הציגה בעשור הראשון למעלה מ-100 תערוכות".

האם היו שיתופי פעולה בין חלק מהאמנים החברים?

מ: "היו פה ושם שיתופי פעולה. יש שיתופי פעולה גם ברעיונות ומחשבה וגם בעבודה".

האם האמנים נושאים בהוצאות מסגור ותלייה של התערוכה של עצמם?

מ: "כל אמן אחראי לתערוכה של עצמו כולל מסגור ותלייה. הגלריה ארגנה את הפתיחה, שהייתה בד”כ בשבת בצהריים והפכה לאירוע ירושלמי שמשך קהל רב מהסביבה ומרחוק. בפתיחה של התערוכה הראשונה נכחו המון אנשים והייתה הרגשה שמשהו טוב קורה בעיר, ואולי הצעד שלנו הניע עוד כמה דברים בעיר. בתקופה מסוימת פעילות הגלריה הייתה הדבר הפעיל ביותר בסצנת האמנות הירושלמית מלבד המוזיאונים".

ע: "בהתחלה היו לנו רשימות מוזמנים והיינו יושבים, כותבים ומדביקים בולים על כמה מאות מעטפות. זה עלה הון וגזל הרבה זמן. אנחנו עשינו את יחסי הציבור".

כידוע אני הייתי ירושלמית עד לפני שנתיים, כשאני באה לעיר יש כביכול הרבה “רעש” של עשייה אמנותית, אבל אין מה להשוות לתל אביב ולפריפריה של המרכז. איך אתם מתארים את סצנת האמנות הנוכחית בירושלים ואת הרגשתכם?

ע: "שאלה מורכבת. לא קל למרות שהסצנה קיימת והיא איכותית. אני זוכרת שהיו ימים שאנשים באו מתל אביב לירושלים והיו אומרים “בתל אביב לא היו מעיזים” עד כדי כך היו כאן תערוכות מתריסות. המורכבות של העיר גדולה ומסובכת. העשייה בירושלים איכותית מאד ואמתית. היא לא באה להיראות כמו משהו עכשווי חולף. הרבה דברים שקורים בירושלים מגיעים אח”כ לתל אביב. למשל האומן 17 והצוללת הצהובה, שני מועדוני מוסיקה שהגיעו לשיאם בירושלים ואז עברו לתל אביב, המקומון הטוב ביותר היה “כל העיר” הירושלמי. נהוג לומר ש”כל תל אביבי איכותי הוא ירושלמי לשעבר”. ירושלים, למרות הכובד של העיר, מאפשרת יצירתיות. אני לא צריכה להרשים אף אחד. כשאני הולכת בשוק ורואה את האנשים חרושי הקמטים שמזכירים לי את זקני המשפחה, אני נשארת מחוברת לקרקע ולמציאות".

מ: "בירושלים היו פעילים אמנים ממוצא יקי כמו פינס, אשהיים, אנה טיכו ואחרים והיה קהל שוחרי אמנות בהתאם. הייתי אומר שאז בירושלים שפת האמנות הייתה של אקספרסיוניזם גרמני בעוד בתל אביב שלט האימפרסיוניזם הצרפתי. אז דברנו על שתי ערים במרחק זניח עם פעילות אמנותית ענפה. מי עשה את המהפכה בתעשיית הקולנוע הישראלית? סם שפיגל בית הספר לקולנוע וטלוויזיה בירושלים וגם הקרן לקולנוע היא כאן. בתל אביב יש הרגשה “ממותגת”, בעוד כאן הדבר האמתי הבסיסי בלי “באאז” מסביב. פעם האקדמיה בצלאל הייתה בית הספר החשוב ביותר בתחום האמנות, היום יש כמה שחקנים בתחום. פעם מוזיאון ישראל הייתה לו משמעות ועמדה באמנות ישראלית, היום למוזיאון תל אביב יש אמירה רצינית יותר באמנות ישראלית".

ת: "תל אביב היא מרכז העשייה. אני חושבת שירושלים מצאה לעצמה נישה של פיתוח מוסדות תרבות, כמו בית הנסן שהחל לפעול השנה, וכן קמו קבוצות שונות בתחומי אמנות מגוונים".

האם ישנם אספנים ירושלמים?

כולם: "אמנים צריכים קהל של אספנים, וישנם בירושלים אספנים, אלא שהדרך לתל אביב מהירה מאד ובתל אביב יש יותר אמנים יותר גלריות ויותר חללי תצוגה".

האם העיתונות כותבת עליכם? ביקורת או סתם כתבות? אפילו בפייסבוק הנוכחות שלכם אפסית.

כולם: "העיתונות בתל אביב וזה בעייתי. כשהגלריה נפתחה היא זכתה לכיסוי כלל ארצי כולל בטלוויזיה. ומאז? לפעמים כידיעה על פתיחה, לא יותר. אפילו יונתן אמיר, עיתונאי וחוקר אמנות ירושלמי, שהיה פעם מבקר בכל תערוכה, כבר לא היה כאן מזה זמן.

מ: "אני בטוח שזה לא מכוון, יש נסיבות, ישנם אינטרסים שמשתנים".

האם קרה שדחיתם בקשה להצטרף לגלריה?

מ: "כן, לא הרבה אבל קרה. כשהרגשנו שלאמן יש אוריינטציה מסחרית חזקה".

ע: "לא רצינו להיות שיפוטיים אבל גם לא רצינו לעשות מעצמנו צחוק, זה מקום מורכב שיכול בקלות לאבד את הבסיס שלו, לאפשר יצירה אמתית וכנה. היינו בודקים מי האמן, איפה למד, איפה הציג, האם יש מאחוריו כבר עושר של יצירה".

האם היו או יש בגלריה חברים פלסטינים?

מ: "לא, היו לי תלמידים ערבים בסם שפיגל, ניסיתי להגיע דרכם לאמנים פלסטינים, לא הצליח".

האם בין הקהל שהגיע, בהתחשב בסביבה, היו גם חרדים?

מ: "כן, ואני זוכר אחד שהיה בא בקביעות, והיה מקפיד לא לעמוד על יד החלון למען לא יראה מהרחוב".

ת: "היום לגלריה יש קשרים עם משרד התרבות. הגלריה היא במעמד של עמותה, וזה אפשר לקבל מענק ממשרד התרבות שלמעשה שילם את שכרי כאוצרת תערוכת העשור. משרד התרבות מתנה מעמד של גלריה שלא למטרות רווח בהעסקת אוצר. היום יש יותר חברים. אבל אני לא מוסמכת לדבר על הגלריה עכשיו. אני יודעת שיש מגוון רחב של אמנים וכמובן כל אחד רואה את הגלריה ופעולותיה מנקודת מבט שונה. צריך לזכור שהזמנים השתנו וצריך לזרום עם השינויים".

מיכאל ועינת מתי פרשתם מחברות בגלריה? והאם נשאר מישהו מדור המייסדים?

מ + ע: "לפני 3 או 5 שנים. מיצינו את עצמנו במקום. במשך השנים חברים פרשו וחברים הצטרפו, היום אין כבר חברים מדור המייסדים. עודד זידל, שעינת קבלה אותו כחבר ב-2005, שייך לדור השני והוא הוותיק בין החברים".

גלריות יוצרות שיח באם על ידי שגרה של שיח עם אמני הגלריה ו/או ארגון הרצאות ואירועים אחרים. האם נוצר סביבכם שיח כלשהו?

מ: "ארגנו ערבים עם אמנים ומשוררים וגם היום מארגנים אירועים. כחלק מהסביבה, ארגנו בכל יום חמישי שוק יד שנייה שמתקיים בסמוך לבניין הגלריה. יזמנו, העיריה עזרה והשכונה השתתפה. וגם עכשיו החברים שואפים לפרוץ את גבולות הגלריה ולהיות מוקד חברתי ותרבותי".

ת: "אני לא חברה בגלריה, אבל יכולה לומר שבתקופה שעבדתי על תערוכת העשור, ראיתי איך הגלריה יוצאת למרחב הציבורי על ידי השתתפות ב”צבע טרי”, ב”מנופים” ובתערוכת הרישום הגדולה בירושלים, באירועי רחוב בשיתוף התושבים, וההד הסביבתי שכל זה יוצר".

במוסף גלריה מ-11 באוגוסט 2014, גדעון עפרת תקף במילים חריפות את האמנות הישראלית העכשווית “..טיפשית, משעממת, משועבדת לכסף ולאגו, מתעלמת באופן מביש מהמציאות הפוליטית, בורה…” , אנא התייחסותכם.

מ: "אני חושב שיש כאן אולי גם נוסטלגיה למה שהיה, אני מרגיש את זה בעצמי. אני רואה את התשוקה שהייתה לי לאמנות בגיל 30 לבין התחושות היום. הייתי אומר דברים דומים בסגנון אחר . יש היום זילות של האמנות באופן כללי, יש היצע עצום, אין סלקציה רצינית, יש רדיפה אחרי ה”עכשוויות” שהיא עדיין חסרת שורשים, יש בורות בקשר למקום. אני יכול להעיד שמבית ספר סם שפיגל יוצאת עשייה קולנועית יוצאת דופן וגם פה לפעמים אני מרגיש שחסרים שורשים".

ע: "אני מרגישה שאנחנו נמצאים במצב בו כמות האמנים גדולה על השטח העומד לרשותם. במאבק הזה לא כולם זוכים לתהודה ללא קשר לאיכות. אני לא מכירה את התשוקה שמיכאל מדבר עליה. יש משהו בדברים של גדעון ושל מיכאל: יש הרבה בנייה לגובה ומעט חפירה לעומק ליסודות".

"אנחנו נמצאים במצב בו כמות האמנים גדולה על השטח העומד לרשותם. במאבק הזה לא כולם זוכים לתהודה ללא קשר לאיכות"

מיכאל ועינת מתייחסים למה שהם מרגישים כחלק מזיכרונות שליוו את התפתחותם האמנותית: "בעודי תלמיד בבית ספר, שזמנית היה במתחם עומריה², הייתי חולף יום יום ליד גלריה בינט. אני זוכר עבודה של לאה ניקל שרגשה אותי שוב ושוב. אני זוכר איפה עמדו עבודות של אריה ארוך ופימה, שמאד אהבתי והיום הוא אמן לא ידוע . הייתי מקפיד ללכת מבית הספר במסלול שבו אוכל לצפות בעבודות האלה", אומר מיכאל.

אני שמחה לעדכן אותך בתערוכה לכבוד 100 שנה להולדת פימה שתיפתח ב-30 בחודש בבית ראובן, וביום עיון שייערך בבית לאמנות ישראלית ב-9 בינואר 2015.

ע: "אני למדתי בקרית היובל בבית ספר סטון בו קיר הכניסה היה מעשה ידיו של נפתלי בזם. אני הייתי מסתכלת עליו המון. הייתי הולכת למוזיאון ישראל, מתבוננת בעבודות וחולמת שפעם גם העבודות שלי ייתלו על הקיר הזה. התמיכה באמנות ובאמנים היא אפסית וחיי רוב האמנים קשים, והתשוקה הפנימית נכנעת לצרכים דחופים יותר. אם לא היה לי את הרצון והתשוקה הפנימיים, הייתי בורחת מהאמנות. הייתי בפריז לפני כמה חודשים ושם שמעתי שיש דבר כזה “משרת אמן”. המדינה משלמת משכורות לאמנים, והם חייבים לעשות מספר עבודות שנקבע ובשאר הזמן יכולים ללמוד, לשבת בספריה, לחשוב. אולי אנחנו מדינה צעירה מדי מכדי לפתח שורשים בתחום האמנות".

ישנם בארץ הרבה בתי ספר לאמנות ובבוא הקיץ אנחנו עומדים בפני שפע של תערוכות בוגרים. בביקורי בתערוכות השונות אני רואה הבדלים בין התלמידים, לאו דווקא ברמה, אלא דווקא בידע “איך לשווק את עצמך”. אנא התייחסותכם.

ע: "16 שנים מאז שסיימתי ללמוד ורק בשנים האחרונות קלטתי מה קבלו החברים שלמדו בבצלאל כהכנה ליחסי ציבור ושיווק עצמי. אנחנו במכללת הדסה עסקנו בלימודים טהורים של צילום בלבד. שנה שלמה למדנו רק שחור/לבן".

כולם: "הגלריה השיתופית נולדה כדי למלא צורך בחלל תצוגה שלא יפעל על בסיס מסחרי ואשר האמנים החברים יוכלו להתבטא בו בחופשיות מבלי להיות כפופים לדרישות של שוק, גלריסטים ואוצרים . החברים מדור המייסדים ועד החבר החדש ביותר עמדו ועומדים במטרות ובייעוד של הגלריה".

עשר שנים עברו מאז הוקמה אגריפס 12, גלריה שיתופית. לא רק חברים פרשו וחברים חדשים הצטרפו אלא גם שם הגלריה שונה ל”אגריפס 12, גלריה לאמנים”. בנובמבר 2006 נרשמה “אגריפס 12” כעמותה ומטרותיה היסודיות הן קיום תערוכות ללא שיקולים מסחריים, יצירת במה לשיח בין אמנים, הצעת אלטרנטיבה למסגרות הקיימות, טיפוח יוזמות של אמנות וקידום ירושלים כמרכז אמנותי וטיפוח וקידום תרבות ואמנות בישראל. החזון שלהם הוא פיתוח רשת מקומית, ארצית ובינלאומית של קבוצות אמנים עצמאיות ושל גלריות שיתופיות ברוח “אגריפס 12”. מספר החברים היום הוא 18 והם ממשיכים לשמור ולטפח את רוח המקום.

השיחה התקיימה בדצמבר 2014 בגלריה אגריפס 12, ברחוב אגריפס 12 בירושלים.

1.חוג 77 במפלגת העבודה, שהורכב בעיקר מאנשי אקדמיה, קם בעקבות תבוסת מפלגת העבודה בבחירות לכנסת התשיעית ב-1977.
2.מתחם עומריה הוא שטח הממוקם בשולי שכונת טלביה בירושלים כשמעבר לכביש שכונת ימין משה. במתחם יש מבנים של בתי ספר ורבי קומות.

לקריאת כתבות נוספות במגזין של הבית >

Facebook