רעות ברנע
אפריל 2025. דימוי: נטע לאופר, בתרונות רוחמה, 2023. מצלמת אבטחה אינפרא-אדום
"ביולוגיה היא שפה, מערכת של תאוריות שדרכן אנחנו יכולים להבין את הטבע ואת תורת החיים – אלו תבניות סימביוטיות, הכל קשור בהכל", אומרת האמנית נטע לאופר, זוכת פרס לורן ומיטשל פרסר לצילום, שבמשך שנים חוקרת בעבודותיה את הקשר שבין בני האדם לטבע בכלל, ואת הקשר שבין בני האדם לבעלי החיים בפרט. על הקשר שבא לידי ביטוי בעבודותיה היא תשתף במסגרת מפגש אמנית בקורס החדש "אין חיה כזאת – ייצוגים סימבוליים ופוליטיים של בעלי חיים באמנות הישראלית והבינלאומית" שייפתח בסמסטר הקרוב בבית לאמנות ישראלית. את הקורס תוביל האמנית אפרת קליפשטיין ויתארחו בו, לצד לאופר, אמנים.ות וחוקרים.ות נוספים – פרופ׳ דרור בורשטיין, ד"ר גלעד גולדשטיין, קרן גלר ויהודית סספורטס.
"אנטומיה, תבניות ומערכות מעניינות אותי מאז שאני זוכרת את עצמי", מספרת לאופר בראיון למגזין בית לאמנות ישראלית. "מצד אחד הייתי ילדת מוזיאון. אמא שלי עבדה במוזיאון ישראל והיתה לוקחת אותי איתה ו׳משחררת׳ אותי להסתובב בו. אבא שלי הוא איש מדע, חוקר, אז היתה לי תמיד משיכה גם לכיוון הזה. גדלתי לצד מיקרוסקופ וכשביקשתי לראות דם אבא שלי הוציא מחט, דקר את עצמו, והכניס את הדם בין שתי זכוכיות מיוחדות כדי שאוכל להתבונן בו מקרוב.
"גדלתי לצד מיקרוסקופ וכשביקשתי לראות דם אבא שלי הוציא מחט, דקר את עצמו, והכניס את הדם בין שתי זכוכיות מיוחדות כדי שאוכל להתבונן בו מקרוב"
"במקביל, הייתי כילדה גם מתנדבת אצל וטרינר שהייתי צמודה אליו, והוא היה נותן לי לעשות הכל. המשיכה שלי לאמנות מצד אחד ולטבע ומחקר מצד שני הייתה קיימת תמיד. לקראת הלימודים בבצלאל התלבטתי בין המחלקה לאמנות למחלקה לצילום. בבית ספגתי המון אמנות. החלטתי ללכת למקום שאני פחות מכירה, אולי אפילו לא לגמרי אוהבת, שיש לי איתו איזה קושי, אמביוולנטיות – הצילום".
בתחילת לימודיה במחלקה לצילום, מספרת לאופר, היא הרגישה שהיא "במלחמה עם המצלמה, עם הגבול של הפריים שמגביל אותי. אבל עם הזמן הבנתי שהפורמט יכול לשרת אותי. בשנה השנייה והשלישית ללימודים כבר הבנתי שאני יכולה להשתמש בצילום ככלי מחקר וכלי עזר משרת, סביב העיסוק שלי בבעלי חיים. יצרתי פרויקט בשם Black Beauty שעסק בהשבחה גנטית, שבו הרגשתי שאני מתחילה לגעת ולפתח את מה שבאמת מעניין אותי וחשוב לי".
היום, אומרת לאופר, אם היא צריכה להגדיר את העיסוק שלה בעולם החי בצורה ספציפית יותר – היא עוסקת בשאלות של מוסר ובמפגש שלנו עם החיות אל מול המפגש שלנו עם עצמנו.
"בעבר השימוש שלי במצלמה ככלי היה אקטיבי – הלכתי למשל לצלם בתחרויות יופי של בעלי חיים, מקום שהקשה עליי להניח בצד תפיסות שהיו לי. היום יש לי נטייה להשתמש במצלמה באופן פסיבי יותר, כשמצלמות אבטחה הפכו לפורמט שאני מאוד אוהבת. אני מאפשרת לחיים לקרות, אבל כן יש בפעולה שלי התערבות. לא מדובר בצילום דוקומנטרי, אלא בדיאלוג.
"מצלמות אבטחה הפכו לפורמט שאני מאוד אוהבת. אני מאפשרת לחיים לקרות, אבל כן יש בפעולה שלי התערבות. לא מדובר בצילום דוקומנטרי, אלא בדיאלוג"
"הנטייה שלי היא לעסוק בטבע שנמצא לצד מערכות מסוימות או אתרים מסוימים, ולבדוק איך החיות פועלות בטבע הזה בהיעדר בני אדם. לא משנה אם זו גדר ההפרדה או גן הפסלים של מוזיאון ישראל – החיה היא חיה, ואם אני אעמוד שם בעצמי – היא לא תגיע".
בשנת 2022 זכתה לאופר בפרס לורן ומיטשל פרסר לצלם ישראלי צעיר, שבעקבותיו הציגה את תערוכת היחיד שלה "אורות רחוקים" במוזיאון תל אביב לאמנות, בשנת 2024. את התערוכה אצרה האוצרת הראשית של המוזיאון, מירה לפידות, שהמשיכה דיאלוג שהחלה לאופר עם האוצרת רז סמירה – שבמהלך תקופת העבודה החלה את תפקידה כאוצרת הראשית במוזיאון ארץ ישראל. "מאוד התרגשתי מהזכייה ומהעבודה עם רז, שבנסיבות טובות עזבה כדי לנהל את מוז"א. זו הייתה זכות גדולה לעבוד עם מירה. האתגר המשמעותי שלנו היה איך לארגן את הדברים ואילו עבודות להציג – שאלות שכולנו שאלנו את עצמנו אחרי פרוץ המלחמה.
"העבודה המרכזית מבחינת החלל בתערוכה היתה אמורה להיות עבודה שנקראת 'הר הרצל'. במשך שנה שלמה הצבתי מצלמות אבטחה סביב הקבר של סבא שלי, טוביה אורדנג, שקבור בהר הרצל, אחרי שנהרג במלחמת העצמאות ב-1948. בגלל שמדובר בחלקה הראשונה שנבנתה בהר הרצל, היא נמצאת ממש על שפת ההר, כך שהיער הוא שותף של הטריטוריה הזו, שותף של המתים. סיקרן אותי לראות אילו יצורים חיים מסתובבים שם. היה מרגש לגלות כזו פעילות של חיים כמו צבועים, שועלים, חוגלות ועוד. אחרי עריכת הצילומים החלטתי להישאר רק עם בעלי החיים הטורפים שטומנים בחובם רעיונות מיתולוגיים, בעיקר סביב עולם המתים והעולם הבא.
"במשך שנה שלמה הצבתי מצלמות אבטחה סביב הקבר של סבא שלי, טוביה אורדנג, שקבור בהר הרצל, אחרי שנהרג במלחמת העצמאות ב-1948. היא נמצאת ממש על שפת ההר, סיקרן אותי לראות אילו יצורים חיים מסתובבים שם"
"קיבלנו החלטה להזיז את העבודה הזו, שהיתה אמורה להיות על הקיר המרכזי בחלל, לקיר צדדי. ההחלטה נבעה מתוך מחשבה שזה נושא מאוד קשה כשלעצמו, אבל באותם ימים שלאחר התחלת המלחמה – זה היה קשה מנשוא. את המיקום המרכזי קבלה ׳בתרונות רוחמה׳, עבודה שנוצרה רגע אחרי ה-7 באוקטובר.
את "בתרונות רוחמה" צילמה לאופר בשמורת הטבע ליד קיבוץ רוחמה בנגב הצפוני, במצלמת אבטחה אינפרא-אדום. "בפרויקט הזה השתמשתי, כמו בהרבה מהפרויקטים שלי, במצלמת אינפרא-אדום, כשכל הצילומים התרחשו בלילה. המצלמות זורקות אור (אינפרא-אדום) שרק המצלמה יכולה לראות ולצלם. אנחנו ובעלי החיים לא רואים את האור בשטח, רק אחר כך בצילום עצמו רואים את האור. מיקמתי את המצלמה בנקודה הכי גבוהה בשטח של השמורה – נקודה שממנה רואים את עזה. אחרי הרבה שעות של התבוננות בחומרים הופיע רגע, שנייה חולפת, שבה רואים שועל מסתכל ישירות למצלמה – אלינו הצופים, כשמאחוריו פטריית עשן שנגרמה מפיצוץ של כוחותינו בעזה".
"אחרי שעות של התבוננות הופיע רגע שבה רואים שועל מסתכל ישירות למצלמה כשמאחוריו פטריית עשן שנגרמה מפיצוץ של כוחותינו בעזה"
שאלות שממשיכות להעסיק את לאופר בעיסוקה בעולם הטבע והחי קשורות ביחסים בין Landscape ו-Land, כיצד משמש הטבע כטריטוריה, האם הטבע כשלעצמו הוא רק טבע או שהוא הפך להיות משאב – ואם כך, אז מהם המחירים של הדבר ואיך צריך לנהל את הדברים. במקביל, היא ממשיכה לעסוק בנושא הדמיון והשוני בין בני האדם לבעלי החיים – "כי בנאדם הוא סוג של חיה, למרות שהוא מנסה לשכוח את זה ולהוציא עצמו מהטבע".
לגבי העיסוק והביקורת שלה אודות נושאים פוליטיים היא אומרת: "יש סוגי התבוננות בטבע. לדעתי אפילו בטבע הרוחני יש כבר שאלות פוליטיות מסוגים שונים. אני רוצה לקוות שהפרויקטים מראים שילוב בין הדברים – מצד אחד יש בו סמלים פוליטיים כמו הר הרצל וגדר ההפרדה, ומצד שני יש את הכוח העצום של הטבע פשוט להתקיים. הטבע לא מפסיק להתקיים, וזו בעיניי עובדה שהיא עוצרת נשימה. בסופו של דבר הטבע הוא כוח ענק שעובד כל הזמן, האדם הוא זה שנכנס ומנסה למארגן אותו בכל מיני קטגוריות".
לכתבות נוספות במגזין של הבית >
