בית לאמנות ישראלית
דימוי: מוש קאשי, Bois Tree, שנת 2009
בשנת 2000 הוצגה התערוכה "אחותי, אמניות מזרחיות בישראל" בבית האמנים בירושלים. את התערוכה אצרו ריטה מנדס פלור ושולה קשת, שכתבה כי "התערוכה עוסקת בעצם הגדרתה בזהות אישית בעלת היבטים פוליטיים–חברתיים ומנסה לספר על המזרחיות מתוך עצמה. מתוך החוויות האישיות–תרבותיות של כל אחת מהאמניות, לא כהצגה של מישהו אחר – אלא כייצוג עצמי". באותה השנה הוצגה גם התערוכה/מיצב "מזרחיות" של קשת בגלריית "עמי שטייניץ אמנות עכשווית" בתל אביב–יפו.
רצף תערוכות אלו ביטאו, לראשונה, את הקול הנשי המזרחי כקטגוריה מובחנת באמנות הישראלית ומאז נסללה דרך בה צעדו וצועדות אמניםות, אוצריםות וחוקריםות שבוחנים את שאלת המזרחיות באמנות החזותית – על שלל מדיומיה החזותיים. אמנם חלפו למעלה מ-20 שנה אך דומה, כי העיסוק בפוליטיקת הזהויות, על רכיביה האתניים, המגדריים והמעמדיים שפרץ בעוז אל ספירת האמנות הישראלית השוקקת, ממשיך להיות רלוונטי בחברה הישראלית.
קורס חדש בבית לאמנות ישראלית, שיח מזרחי באמנות הישראלית, שיפתח באוקטובר 2023, יוקדש לבחינת פרספקטיבות אסתטיות והצטלבויות תוכן, ויעמוד על ההקשרים הוויזואליים השונים אותם מציג זרם האמנות המזרחית בישראל של ימינו.
הקורס, בהובלת ד"ר קציעה עלון, ובהשתתפות מרציםות ואמניםות אורחיםות יכלול 12 מפגשים בימי ראשון בשעה 19:00 – 20:30 ויתקיים בלמידה משולבת: במכללה האקדמית ת"א יפו ובמקביל בזום. לנרשמים ולנרשמות לקורס תהיה גישה לאתר הקורס במערכת "אקדמית מקוונת" כך שניתן לצפות בהקלטות ההרצאות גם בצפייה חוזרת או מועד מאוחר יותר. שימו לב: מחיר מיוחד בהרשמה מוקדמת לקורס עד לתאריך 14.9.23.
הכירו את המרצים והמרצות בקורס זה ואת תמהיל המפגשים הצפויים לנו >>
השיח המזרחי – קווי יסוד
את שני המפגשים הראשונים בקורס שיח המזרחי באמנות הישראלית תוביל ד"ר קציעה עלון בהשתתפות האמן מוש קאשי ופרופ' יהודה שנהב -שהרבני.
עלון היא חוקרת ספרות, פמיניסטית מזרחית, מרצה, פעילה חברתית, אוצרת, מבקרת אמנות ובעלת הוצאת הספרים "גמא". ממייסדות תנועת "אחותי – למען נשים בישראל". כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים 2017. חברת מערכת בכתב העת "תיאוריה וביקורת", וכיהנה כראש התוכנית ללימודי מגדר במכללה האקדמית בית ברל. כתיבתה של עלון מאופיינת בעיסוק במושג "מזרחים". היא מתבוננות ומציגה פרשנות לשירה, מאמרים ואמנות שנכתבו על ידי יהודים מזרחיים. כמו כן, היא עוסקת בהצטלבויות של פמיניזם ומזרחיות, כפי שעולה מהספר "שוברות קירות" שנכתב בשיתוף עם שולה קשת. במהלך הקורס תארח עלון מרציםות אורחיםות רבים ומרתקיםות.
את המפגש הראשון תקדיש עלון לקווי היסוד בשיח המזרחי כשאליה יצטרף הסוציולוג שנהב – שהרבני הפועל במסורת של הסוציולוגיה הביקורתית; סוציולוגיה של בירוקרטיה, ניהול וקפיטליזם וכן בנושאי ריבוד ואתניות בישראל. שנהב – שהרבני הוא פרופסור אמריטוס בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, וכן נמנה על מייסדי "הקשת הדמוקרטית המזרחית". בנוסף משמש עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים ומייסד שותף של מפעל התרגומים מערבית "מכתוב".
בהרצאה "אונתולוגיה של עוני מול אפיסטמולוגיה של קודש" תזמין עלון את קאשי, שעוסק בשנים האחרונות במחקר ציורי ובתימות ציוריות שעומדות בזיקה ובנבדלות שבין הטריוויאלי לנשגב. קאשי הציג עד כה 14 תערוכות יחיד והשתתף בעשרות תערוכות קבוצתיות במוזיאונים וגלריות, בארץ ובעולם. עבודותיו נמצאות באוספים ציבוריים ופרטיים חשובים, ובהם: אוסף מוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון חיפה, מוזיאון תפן, מוזיאון הרצליה, רקאנטי ועוד. בהרצאתם יתייחסו השניים לגוף העבודות של קאשי ולאמנים ישראליים עכשוויים: אסתר כהן, נטע אלקיים, נעה צדקה, אור אברהם טסמה, אבשלום עוקשי ועוד.
הזהות השבורה
מפגש השלישי בקורס תרצה פרופ' חביבה פְּדָיָה, משוררת וסופרת ישראלית, חוקרת תרבות ויהדות, קבלה וחסידות אודות "הזהות השבורה". פְּדָיָה היא פרופסור מן המניין במחלקה להיסטוריה של עם ישראל וראש מרכז אלישר לחקר תרבות יהדות ספרד והמזרח באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. נולדה לשמחה ואליהו עובדיה, כשמצד אמה היא היא נינתו של המקובל רבי יהודה פתיה. מכיוון שהושפעה בילדותה רבות מסבה היא אימצה, לאחר פטירתו, את שמו כשם משפחתה.
מחקריה הראשונים עסקו בראשית הקבלה בפרובאנס ובחוג הרמב"ן ותלמידיו בספרד במאה ה-12 ומאז היא עוסקת בפנומנולוגיה של הקבלה. בספרה "השם והמקדש" עוסקת ברעיון של ירושלים של מעלה, באפוקליפסה ובקבלה. לדעתה, גירוש ספרד הוא טראומה היסטורית מרכזית בדברי ימי היהדות והיא מיישמת את רעיון העברה בין-דורית המקובל בחקר השואה, ומנתחת על פיו את המקובלים של המאה ה-16 ובונה משם את תיאור יהדות ספרד המתחדשת לאחר הגירוש. עוד היא דנה במחקריה במוטיב "היהודי הנודד" ומגדירה את הפרקטיקה של הגלות כהליכה. עסקה במאמרים ובמניפסטים בשלת האומנות המזרחית: ספרות שירה ואומנות חזותית. בשנת 2018 הוענק לה פרס לחקר הקבלה ע"ש גרשם שלום, מטעם האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, וכן היא זכתה בפרס נשיא המדינה לספרות על ספרה "מוצא הנפש".
פְּדָיָה היא גם מייסדת של מיזמי תרבות ומחקר תרבות רבים, כגון מכון רשימו ובית מדרש פתיחתא. בשנת 2003 הקימה את אנסמבל "היונה" להחייאת מוזיקה מיסטית וליטורגית מהמזרח, וכן הייתה מהיוזמים והמפיקים של המופע "יהודה הלוי פינת אבן גבירול", ניהלה מוזיקלית את הפקת האלבום "נג'ארה" ושיתפה פעולה בפרויקטים שונים עם המוזיקאים דיקלה, אביב גדג' וברי סחרוף.
הפואטיקה של הביוגרפי והמחאה המזרחית
בקורס שיח מזרחי באמנות הישראלית תארח עלון את האמנית חן שיש שאת הרצאתה תקדיש ל"פואטיקה של הביוגרפי והמחאה המזרחית" דרך גוף העבודות של שיש ובהתייחס לאמנים נוספים: נטע הררי נבון, דודי בן הראש, אביבה שי נחום, אתי אברג'ל, מאיר פיצ'חדזה, עדנה אוחנה, מאירה שמש ומאיר גל.
שיש נולדה בצפת להורים ילידי תוניס. החלה לימודי אמנות במכללת 'אורנים' בשנת 1990 ועם סיום לימודי התואר נסעה לאירופה וחיה מספר שנים בפריז, לונדון, רומא ובברלין. בשובה לישראל החלה לימודי תואר שני באקדמיה לאמנות בצלאל ובאוניברסיטה העברית. שיש פועלת במגוון מדיומים הכוללים ציור, רישום, קולאז', עבודות על צגי טלוויזיה, ציורי קיר גדולי מידות ומיצבים.
בין מקורות ההשפעה מציינת שיש את סביבת בתי השיכון, גיבורי קולנוע מצריים, סרטי אימה, מלאכות יד, פסיפסי-קיר, מסעות בעולם, סיפורי אלף לילה ולילה, מזמורי זן ובתי כנסת עתיקים. האוצרת רותי דירקטור עמדה על מוטיב העין החוזר ביצירתה, וכתבה: "מתבקש להתעכב על הדימוי הנוכח בעבודותיה יותר מאחרים – נוכח, עובר מטמורפוזה וצץ בצורת דימוי אחר: העין. עיניים. בלי סוף עיניים. העין מופיעה לעיתים כעלה; היא עשויה לרחף פתאום לבדה על בד גדול ורוד. לעיתים היא עקורה מתוך תצלום של דיוקן עצמי או מכוסה באיקסים תוקפניים של מסקנטייפ".
בשנת 2015 הציגה את התערוכה "כלה תוניסאית" בגלריה גורדון, על התערוכה כתבה האוצרת טלי תמיר: "הכלה התוניסאית של חן שיש, בדומה לכלה במחזה הנודע של נסים אלוני, מצטרפת למסדר עתיק של כלות שלבשו את שמלות החופה ההדורות שלהן וכשההינומה מתנפנפת מעל לראשן – ברחו מחופתן אל העולם המיתי של הכלה הארכיטיפית. הכלה שמככבת בציורים הוורודים-שחורים-מוזהבים של חן שיש, ומייצגת אותה–עצמה, נשטפת בים של דמעות, עולה בלהבות כקדושה מעונה, אך בו בזמן צומחת לממדים מונומנטליים, מקושטת כמלכה ביזנטית ומצמיחה צבתות של עקרב או כנפיים של טווס".
"בת של מי את?"
במפגש החמישי בקורס תתארח ד"ר יאלי השש, היסטוריונית ומרצה ללימודי פמיניזם ומגדר, אקטיביסטית פמיניסטית לסבית מזרחית וחברה בארגון "אשה לאשה" בחיפה. הקימה את התוכנית למגדר וקרימינולוגיה במכללת אור יהודה ועומדת בראשה.
בשנת 2022 יצאה לאור ספרה "בת של מי את? דרכים לדבר פמיניזם מזרחי" (הקיבוץ המאוחד) שמספר את סיפורן של נשים מזרחיות בישראל במאבקן להישרדות, לשוויון ולהכרה. סיפורן הוא סיפורו של הפמיניזם המזרחי, שצמח מפעילותּ בשטח וממחקר אקדמי, אבל בעיקר מתוך חוויות החיים של הנשים הפועלות, המדברות והכותבות.
השש מחברת בין סיפורים אישיים וקולקטיביים ומציגה בפני הקוראות את הפמיניזם המזרחי כאפשרות רדיקלית לתיקון חברתי עמוק. התוצאה היא מסע קדימה ואחורה בזמן, שבו נשזרים האישי והפוליטי בצומת של סוגיות מעמדיות, אתניות ומגדריות. כל אלו מתלכדים לנרטיב המתאר את המאבק המזרחי מנקודות מבט נשיות ומחזיר למרכז הבמה את סיפורי החיים של נשים שעיצבו מאבק זה לאורך הדורות.
בראיון לעיתון "הארץ", עם צאת ספרה, אמרה: "הדור הצעיר של הפמיניסטיות המזרחיות הרבה יותר חזק, בגלל שהיו פמיניסטיות מזרחיות לפניהן ושחלק מהדברים כבר פורסמו ואפילו קיבלו ממד של קלאסיקה: אלה שוחט, ויקי שירן, הנרייט דהאן כלב, פנינה מוצפי האלר, ז׳קלין כהנוב, ברכה צפירה, ברכה סרי, רונית אלקבץ. את רואה כמה זה משנה את העמידה שלך, את היכולת שלך לעמוד ולהגיד: אני פמיניסטית מזרחית".
אקטיביזם ופמיניזם מזרחי באמנות הישראלית
במפגש שיוקדש לאקטיביזם ופמינזם מזרחי באמנות הישראלית תארח עלון את שולה קשת. בשנת 2000 אצרה שולה קשת, אמנית בוגרת המדרשה, שתי תערוכות פורצות דרך: "אחותי" יחד עם ריטה מנדס פלור, בבית האמנים בירושלים, ו"מזרחיות" בגלריה עמי שטייניץ. התערוכות היוו סוג של "מפץ גדול" בספירת האמנות הישראלית. התערוכות זכו לתהודה עצומה, ולמעשה יצרה קשת שינוי אפיסטמולוגי בשדה האמנות הישראלי. באמצעות יצירתה ופועלה של קשת נוצר מרחב בשדה האמנות הישראלי המכוון לאופקים אתניים, פוליטיים ואמנותיים.
קשת היא אמנית, יוצרת, אוצרת, מו"לית, אקטיביסטית, וחברת מועצת העיר תל אביב משנת 2018. על פעילותה הנרחבת בשדות שונים זכתה בפרסים רבים, ביניהם: אות אמיל גרינצוייג לזכויות אדם (2019), ובפרס על שם ישעיהו ליבוביץ על עשייה ציבורית משמעותית (2014).
קשת ייסדה את ההוצאה לאור של תנועת אחותי והיא העורכת הראשית. במסגרתה יצאו לאור ספרים וקטלוגים רבים. בין השאר, בשנת 2013 הוציאה קשת יחד עם דר' קציעה עלון את הספר "שוברות קירות- אמניות מזרחיות עכשויות בישראל" (הוצאת אחותי) , ספר ייחודי שהוא תלכיד של קטלוג אמנותי הכולל צילומי עבודות של אמנות מזרחית עכשווית ומאמרים, באופן המבקש ללכוד את סיפור החיים הנשי מזרחי דרך מדיומים שונים. בשנת 2015 הוציאה לאור, וערכה יחד עם פריד אבו שקרה, את הספר "כתמים והכתמות: מזרחיות ופלסטיניות באמנות החזותית בישראל", ספר מיוחד במינו שהעמיד במרכזו את נקודות השוני והמגע בין האמנות המזרחית לפלסטינית.
קשת אצרה והשתתפה במספר רב של תערוכות, שיצרו סביבן שיח ער. כך למשל התערוכה "13 כדורים חיים" שהוצגה באורנים בשנת 2001 התייחסה להרג 13 אזרחים ערבים בידי כוחות המשטרה, התערוכה "עבודה שחורה" שהוצגה הן בירושלים בגלריה ברבור והן בווינה, יצרה שיתוף פעולה בין אמנותה של קשת לבין יצירתן של נשים אתיופיות ופלסטיניות וערערה על המוסכמה של "אמנות גבוהה" ו"פולקלור נמוך", ותערוכותיה "מזרחיות וערביות באמנות החזותית בישראל" הצליחו לשלב בין אמניות ואמנים פלסטינים ליהודים באופן מעורר השתאות.
קשת היא ממיסדות תנועת "אחותי" למען נשים בישראל, ועורכת ראשית של הוצאת אחותי, ממיסדות קואליציית לבי במזרח, התארגנות כוח לקהילה, התארגנות הלא נחמדות והלא נחמדים, קואליציית שותפות- קואליציית ארגוני הנשים, מאהל המחאה שאגת הדרום, מטה המאבק לפינוי התחנה המרכזית החדשה, דרום תל אביב נגד הגירוש, ועוד.
היסטוריות נאלמות
במפגש "היסטוריות נאלמות" תארח עלון את האמן ליאור גריידי בהרצאה שתוקדש למופעים קונספטואליים של קול נאלם.
גריידי הוא אמן רב תחומי, עבודותיו המושגיות במדיות שונות, פיסול, צילום, וידאו ורקמה חוקרות זהות פוליטית ומסורת, דרך שימוש באובייקטים יומיומיים ודימויים סמליים. נולד ברמת גן להורים יוצאי תימן. בגיל 30 עבר להתגורר בניו יורק, ממנה שב לאחר כ-17 שנה. עבודותיו עוסקות באופן מינימליסטי בייצוג תרבותי לאומי קווירי, מזרחי, תימני ומסורתי.
בעבודותיו הוא מחבר בדרך פואטית בין אובייקטים יומיומיים, דימויים מוכרים וחומרים, ועושה שימוש בטכניקות מסורתיות כשהוא מייצר דימויים חדשים לנרטיב של הגוף הלאומי ההגמוני. גריידי מצביע על מה שההיסטוריה של הציונות ההגמונית ניפתה אל מחוץ לתחומיה: מודרניזציה ומסורת, לאומיות ודת, הטרוסקסואליות והומוסקסואליות, עבריות וערביות. בפעולות אלו הוא מנטרל את המונופול של נקודת המבט ההגמונית.
על תערוכת היחיד "גוף זר" (אוצרת: רווית הררי) שהציג בשנת בגלריה P8 בשנת 2019, כתבה כרמל גוטליב: "שאלות הנוגעות לניגודיות הזועקת שבין לבן ושחור, הלבן הוא יפה, נקי בוהק ונשגב, ואילו השחור, הוא מחוספס, מונע ישיבה, זולג. כמו כן, לניגודיות שבין הצבע החום לפנינה, החום מקיף את הפנינים הנשיות שהן הן "הגוף הזר" וממסגר אותן. שאלות הנוגעות לנשיות המאד נוכחת בתערוכה באמצעות הפנינים, הניקיון הבוהק, וכך בשאלות מגדר והשתייכותו של האמן לקהילת הלהט"ב ולעדה התימנית. כתוצאה, העבודות הנובעות מהספירה האישית, הפרטית, הגוף של גריידי עצמו הן למעשה פוליטיות ורלוונטיות לשדות רחבים הרבה יותר -פוליטיים, התערוכה היא מעשה מפגן של "הפרטי הוא הפוליטי".
הגוף המסומן
במפגש אשר תקדיש עלון לגוף, תחת הכותרת "הגוף המסומן" יתארח האמן מוטי מזרחי. השניים ישוחחו על גוף העבודות של מזרחי, וכן על אמנים נוספים: אליהו אריק בוקובזה, עדי נס, מרים כבסה, חנה סהר, איציק בדש, יוסף-ז'וזף דדון, דוד עדיקא, ועוד.
עבודתו של מזרחי, אמן רב תחומי מהחשובים באמנות הישראלית, היא חלק בלתי נפרד מפסקול חזותי של האמנות הישראלית. נולד בשכונת שבזי בתל אביב להורים יוצאי עיראק, וגדל בשכונת רמת ישראל. מזרחי נכה בשתי רגליו מילדותו כתוצאה nמחלה אוטו-אימונית והוא נעזר בזוג קביים לשם הליכה, נכותו זאת מתבטאת לעיתים בעבודותיו השונות. מזרחי משתמש בהומור ואירוניה עצמית בעבודותיו, בדגש על הגוף האנושי, פגמיו והנאותיו, ובחינת הדיכוי והשליטה של הקבוצות החזקות בחלשות מבחינה חברתית ופוליטית.
ב-1980 ייצג את ישראל בביאנלה בפריז, ב-1981 ו-1987 בביאנלה בסאן פאולו וב-1988 נבחר יחד עם צדוק בן דויד, לייצג את ישראל בביאנלה לאמנות בוונציה. הוא הציג תערוכות יחיד בארץ ובעולם והשתתף בתערוכות קבוצתיות רבות בארץ ובעולם, האחרונה שבהן, באתונה ב- 2022, אוצר דימטריס אליטיינוס, ופרפורמנס בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב ב-2023. השנה הכריז בית לאמנות ישראלית על מענק אוצרותי שיוענק לאוצרת ד"ר גליה בר אור לטובת מחקר ותערוכה מקיפה ליצירתו המיועדת להצגה במוזיאון פתח תקוה לאמנות.
אמנות קהילתית וקהילת האמנות
מפגש נוסף בקורס יוקדש לאמנות קהילתית וקהילת האמנות, עלון תארח במפגש זה את האוצר שרון תובל. השניים ישוחחו בין היתר על גוף העבודות של דפנה שלום, יוסף קריספל, ליאב מזרחי, עפיה זכריה, ועוד. תובל הוא אוצר וחוקר אמנות עכשווית, פועל בתחומי האמנות הפלסטית בארץ ובחו"ל, אוצר תערוכות בגלריות ומוזיאונים. משנת 2018 מנהל ואוצר את המעבדה לאמנות בתל אביב, חלל לאמנות ניסיונית, בו הוא מארח מהלכים אמנותיים מחקריים, בהקשרים תרבותיים-חברתיים שונים.
בין התערוכות שאצר תערוכת יחיד לאמן אייל אסולין במוזיאון חיפה לאמנות (2018), עליה כתב: "אסולין מנכיח את ה"ערס" הגברי המוחצן, המייצג את האסתטיקה של התרבות המרוקאית, כמעין הנגדה חזותית לתולדות האמנות הישראלית המבוססת על תרבויות המערב. ה"חי" המוזהב והצבע השחור הדומיננטי נוכחים בעבודותיו של אסולין כביטוי לעושר המוחצן ולעוני המוסתר, לעבודות הכפיים שנכפו על עולי צפון אפריקה בשנות החמישים בישראל. הצבע השחור מעצים את אותו שפע חזותי, כסמל לזהב השחור, וכביטוי של ביקורת כנגד הפוליטיזציה של העושר ביחסים בין המזרח למערב".
באותה שנה אצר גם את התערוכה הקבוצתית ״חשומה״ בבית האמנים בתל אביב (2018) ובמוזיאון MACT בשוויץ, בה עסק בפצעי הבושה וההשוואה העצמית של הזהות והתרבות המזרחית, עליה אמר בראיון לפורטפוליו: ״סוגיית הזהות השורשית והחיפוש אחר לגיטימציה – מצד אחד בעיני ההורים והמשפחה ומצד שני בעיני התרבות המקומית – נוכחת ומוטמעת באופן גלוי וסמוי בתהליכי היצירה של אמנים. התערוכה מבקשת לחקור את הביטויים האמנותיים של אותה זהות – הצפון אפריקאית יהודית ישראלית – מבעד לחשומה".
למה לי פוליטיקה עכשיו, אמנות פוליטית מזרחית
רוח ביקורתית נוקבת עולה מעבודותיו של האמן תמיר צדוק, האורח של עלון במפגש "למה לי פוליטיקה עכשיו, אמנות פוליטית מזרחית". צדוק חותר תחת מוסכמות ייצוג וסטריאוטיפים. בחריפות אירונית ובהומור שנון, הוא מאמץ סוגות צילום שונות – צילום חובבני, צילום עיתונאי, צילום מלחמה, או צילום סטודיו – ומפעיל אותם כדי להתבונן דרכן בעוולות ובקונפליקטים הבוערים של החברה הישראלית בסוגיות של זהות פוליטית, מגדרית ותרבותית ובנושאים הקשורים בגבריות, צבא, לאומיות, ערביות ומזרחיות.
צדוק מתייחס לז'אנרים מוכרים בתרבות הפופולארית דוגמת סרטי בורקס, תצלומי מלחמה, סרטים מצוירים או תצלומי תיירות, ושותל את דמותו באלה, כדי להדגיש את המופרכות של אותן זהויות פרובלמטיות. בשנת 2018 הציג במוזיאון תל אביב לאמנות את התערוכה "תמיר צדוק: אמנות – סיפור כיסוי" (אוצרת: נועה רוזנברג) שבמרכזה עבודת הווידאו "אמנות — סיפור כיסוי" אודות שלמה כהן אברבנאל, לימים בכיר במוסד, שלמד ציור בפריז ובישראל ויצא לשליחות במצרים בשנות ה-50 במסווה של צייר צרפתי בשם שארל דובאל. סיפור חייו היה נקודת המוצא במסע של צדוק. העבודה והתערוכה שבעקבותיה מעלות שאלות על יחסי הגומלין בין זהות, אמנות וביוגרפיה.
"כולנו לבנטינים"
הקורס "שיח מזרחי באמנות הישראלית" ינעל בפאנל סיכום מיוחד "כולנו לבנטינים" שיכלול שאלות, הרהורים ומחשבות לעתיד. בהשתתפות ד"ר קציעה עלון ואורחים: דרורית גור אריה, רותי דירקטור, פרופ' יוסי יונה, דלית מתתיהו וטלי תמיר שינהלו רב שיח והבעת עמדה כסיכום למפגשי הקורס "שיח מזרחי באמנות הישראלית".
by GemPlan