קיצור תולדות התערוכות: התערוכות ששינו את פני האמנות המקומית

ד"ר צוקרמן רכטר תעביר את ההרצאה הראשונה במסגרת הקורס, שתעסוק ב"שנות העשרים באמנות ישראל". תערוכה זו שהוצגה במוזיאון תל אביב לאמנות בשנת 1982 כחלק מחגיגות היובל של המוזיאון, נאצרה על ידי מארק שפס בהשתתפות מיכה לוין ומיכה בר עם שאצרו פרקים על ארכיטקטורה וצילום בהתאמה. "היה זה רגע נכון מוסדית וגם הזדמנות פז להתבונן אחורה אל שנות העשרים של המאה ה־20 שנתפסו כמכוננות מבחינה דמוגרפית ותרבותית". מציינת צוקרמן רכטר, "אלה שנים שבהן החל להבנות אוסף המוזיאון, וששיאן היה בהקמת מוזיאון תל אביב בבית דיזינגוף באביב 1932".

אחד המסמכים שפרסם המוזיאון לרגל חגיגות היובל שלו תאר בקצרה את חזונו של מאיר דיזינגוף – ראש העיר הראשון של תל אביב. בסופו של המסמך מצוטט משפט ממחברת זכרונותיו של דיזינגוף:

"אם נרגיל עצמנו להשקיף לפעמים על העולם דרך אספקלריא של תיאור וציור, נמצא אולי את העולם המתואר יותר יפה מעמק הבכא אשר הננו מתלבטים בו, והיתה זו נחמתנו ביום צרה".

בהמשך המסמך הזה משנת 1982 נכתב כי יש בדבריו אלה של דיזינגוף "אמת פשוטה שהיתה נכונה אז ונכונה גם היום". לדברי צוקרמן רכטר, כעת, בעיצומן של חגיגות ה-90 למוזיאון, נקודת המבט הכפולה שלנו – על התערוכה של 1982 ודרכה גם על שנות העשרים, מגלה כי תוקפם של הדברים הללו עדיין לא פג.
הרצאה נוספת בקורס תעסוק ב"לחיות את החלום", תערוכה משנת 1989 שהתקיימה אף היא במוזיאון תל אביב לאמנות. בתיה דונר שאצרה את התערוכה תחזור לבחון אותה במבט ביקורתי: "התערוכה הציגה את הדימוי החזותי כמושא להתבוננות ולפרשנות", היא מסבירה, "היא בחנה ייצוגים חזותיים של סטריאוטיפים, סמלים ומיתוסים שונים, שהצמיחה הציונות בישראל החל בשנות ה-30 עד מלחמת ששת הימים, ובחנה את מקורותיהם, ביטוייהם בתחומי יצירה מגוונים ואת רובדי העומק שלהם".

ד"ר גדעון עפרת יקדיש הרצאה לתערוכה "מסלולי נדודים" שאצרה שרית שפירא במוזיאון ישראל בשנת 1991. "מסלולי נדודים היתה מהתערוכות החשובות שהוצגו בישראל", אומר עפרת, "משום שהעניקה משמעות נועזת, חדשה ומטלטלת למושג ה'מקום' באמנות הישראלית. מחשבה פילוסופית אקס-טריטוריאלית, שבסימן תנועה ממרכז לשוליים ושהציגה את האמנות המודרנית הישראלית כצופנת גרעין יהודי של גלות ושל פוסט-ציונות". הרצאה נוספת של עפרת תוקדש לתערוכה "שיבת ציון: מעבר לעקרון המקום", שהוא אצר בשנת 2002 כחלק מפרויקט "זמן לאמנות".

"ד"ר גדעון עפרת יקדיש הרצאה לתערוכה "מסלולי נדודים" שאצרה שרית שפירא במוזיאון ישראל בשנת 1991. "מסלולי נדודים היתה מהתערוכות החשובות שהוצגו בישראל", אומר עפרת, "משום שהעניקה משמעות נועזת, חדשה ומטלטלת למושג ה'מקום' באמנות הישראלית" 

20 שנה חלפו מאז שסדרת התערוכות החשובה "וידיאוסטוריה" הוצגה במוזיאון חיפה לאמנות בין השנים 2004-2001. האוצרת אילנה טננבאום מספרת: "הסדרה הציגה וחשפה באופן ראשוני את העשור הראשון של וידיאו ארט בארץ – חוליה חסרה בקאנון הישראלי, ויצרה את התיאור ההיסטורי שלו. זאת לצד תצוגה של עבודות מפתח באמנות הבינלאומית שגם הן לא הוצגו בארץ בפריסה רחבה ומחקרית שכזו". לדבריה במסגרת המחקר הומרו עבודות רבות שלא ניתן היה אז לצפות בהן לפורמטים עכשוויים ובכך תרמה התערוכה לשימורם. סדרת וידיאוסטוריה עסקה במיפוי ההקשרים הנוגעים להתהוותה של אמנות הווידיאו, ביניהם הטכנולוגיות שהביאו להתפתחות המדיום והזיקה לקולנוע, לאמנות המיצג ולטלוויזיה. מחקרה של טננבאום נעשה תוך איסוף, שימור של עבודות וידיאו היסטוריות ותרגום של מאמרים חשובים בתחום שפורסמו בקטלוגים של הפרויקט. האוצר רן קסמי אילן יחבור אל טננבאום ויחד הם יבחנו בשני קולות סדרת תערוכות זו.

"לינה משותפת" שהוצגה בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב בשנת 2005 נגעה לראשונה בנושא רגיש זה ובחוויות אישיות וזיכרונות פרטיים של ילדי הלינה המשותפת. את התערוכה פורצת הדרך הזו אצרה טלי תמיר לאחר עשור שבו אצרה את גלריה הקיבוץ (1994 – 2004). התערוכה משכה אליה מבקרים רבים בני קיבוצים, עוזבי קיבוצים ורבים אחרים. "התערוכה נגעה בלב כל המבקרים לא רק משום שנגעה בשאלות של ילדות ובחווית אנושיות של אמנים שצמחו בתוך הלינה המשותפת", אומרת תמיר, "חשוב להדגיש שהנושא העקרוני של התערוכה היה מוטיב הקבוצה בחברה הישראלית ובחינוך הציוני בכלל, ולא רק בחינוך הקיבוצי, והיא ביקשה לדון בדחף הקבוצתי הנטוע בלב האתוס הציוני. חוויית הילדות בקיבוץ האירה את הסוגיה הזאת באור בהיר וחד במיוחד".

בשנת 2007 אצרה דרורית גור אריה במוזיאון פתח תקוה לאמנות, שאותו גם ניהלה לאורך שנים, את התערוכה "מרחב ביניים". תערוכה זו פתחה, לדבריה, את הגדרת חלל המוזיאון לקריאה מחודשת. "התערוכה שנבנתה כמבוך הזמינה את הצופה לבחון גבולות, מוסכמות והגדרות של מרחב פרטי ומרחב ציבור", אומרת גור אריה. "היא חיברה בין פרויקט במדיום אדריכלי לאמנות וזימנה לצופה חוויה פיזית ומנטאלית לא שגרתית, תוך חשיפה של הקרביים של מכונת המוזיאון – החללים הסמויים בדרך כלל – מחסני האוסף". בתערוכה פורצת דרך זו ההתערבות בחלל מתוך כוונה לבחון כיצד יפעל החלל המוזיאלי-נייטרלי (הקוביה הלבנה) במתכונת אחרת, שיבשה את התנועה ומישטרה את חוקי הצפייה המקובלים במוזיאון.

"בשנת 2007 אצרה דרורית גור אריה במוזיאון פתח תקוה לאמנות, שאותו גם ניהלה לאורך שנים, את התערוכה "מרחב ביניים". תערוכה זו פתחה, לדבריה, את הגדרת חלל המוזיאון לקריאה מחודשת: "התערוכה שנבנתה כמבוך הזמינה את הצופה לבחון גבולות, מוסכמות והגדרות של מרחב פרטי ומרחב ציבור"

כל התערוכות שנכללו בקורס הן פרי אינטואיציה חדה של אוצרים.ות ותולדה של מחקר אוצרותי רחב היקף. האוצרים.ות שיזמו ואצרו אותן, ליוו פעולות של אמנים וקבוצות אמנות והשכילו לסמן בזמן אמת מגמות וזרמים או לחשוף ולהגדיר מחדש תופעות אמנותיות בזיקתן לתחומי מחשבה אחרים. כולן היו תערוכות נושא קבוצתיות וברוב המקרים – תערוכות תזה קבוצתיות. ד"ר צוקרמן רכטר מבהירה: "יש הבדל גדול בין תערוכה קבוצתית לתערוכת נושא קבוצתיות. תערוכה קבוצתית יכולה להיות גם מקבץ אקראי של יצירות שיש מאחוריו החלטות טכניות ונסיבתיות אבל לא בהכרח מהלך רעיוני מנומק ומנוסח היטב. עליית קרנו של האוצר במחצית השנייה של המאה ה-20 קשורה קשר הדוק לסוגה של תערוכות נושא או רעיון קבוצתיות משום שהיא זו שמבליטה באופן הברור ביותר את העובדה שתערוכה היא מדיום ככל מדיום אמנותי אחר ושהיא יצירה של אוצר.ת. ובמובן זה גם אמן שמשתמש בו פועל למעשה כאוצר".