לידיעת קבינט הקורונה: קניון אינו מוזיאון

ואולי באמת מוזיאון דומה לקניון? מדובר בשני מרחבים פתוחים לציבור, שני חללים גדולים שיכולים להכיל כמות גדולה של מבקרים, המייחלים למכור — ברכישת כרטיסים או במוצרים — שתי ישויות שבימי הקורונה סובלות מאוד מהיעדר הכנסות ומפגיעה קשה באלפי עובדים שהוצאו לחל"ת. גם מטרות הקניון והמוזיאון כמעט מקבילות — שניהם נועדו לענג — הראשון ב"שטיפת עיניים" מול חלונות ראווה ומלאכת הקניות, והאחרון בעינוג העין, האוזן והמוח, שהרי אפילו בחוק המוזיאונים כתוב שמוזיאון תפקידו "עינוג".

האם זו הסיבה שקבינט הקורונה החליט על מתווה המחבר את הקניון עם המוזיאון, וקבע תוכנית ניסיונית לפיה ייפתחו 15 קניונים — שישה הגדולים ועוד תשעה ברחבי הארץ, וכך גם ארבעה מוזיאונים גדולים ועוד שלושה בהגרלה? כמה מחברי קבינט הקורונה מכירים בכלל את המוזיאונים של ישראל? האם בקבינט הקורונה יש מי שמבין מה ההבדל בין קניון ומוזיאון, מעבר לדמיון הטכני של שטח וכניסה לצורך עינוג של הציבור? האם הקורונה מצדיקה את ההשוואה בין שני סוגי המרחבים הללו?

הנה כמה מההבדלים, לידיעת הקבינט. בעניני קורונה ומהות גם יחד: במוזיאון, בניגוד לקניון, מותר לחזות במוצגים ולא לגעת בהם, ה"ריחוק החברתי" הוא בלב ההתבוננות ביצירות כדי לא להפריע לאחרים. רצוי לא להתקרב אחד לשני, ההליכה במוזיאון נעשית בדרך כלל בשקט מופתי וכמובן ללא מוצרי מזון או שתייה במהלך הביקור. במוזיאון מוצבים שומרים מיומנים בכניסה ובכל אחד מהאולמות, אשר אוכפים התנהגות נאותה ומגבילים את מספר המבקרים שנקבע לעתים מראש.

"מוזיאונים יכולים היו לספק מזור לאזרחים הסגורים בבתיהם וכמהים למעט תרבות שנלקחה מהם באופן כמעט ברוטלי וללא מחשבה מינימלית על אפשרויות לאלטרנטיבות ולהרגעה"

כל זה הפוך מההתנהגות בקניון. לקניון נוהרים המונים ונדחפים. למוזיאון מגיעים מעטים. מוזיאון זוכה להכרה אם מגיעים אליו רק 3,500 מבקרים בשנה. שר התרבות חילי טרופר יוזם בימים אלה פרויקט "שבת ישראלית" כדי להמריץ ישראלים להגיע למוזיאונים. הוא רוצה להעניק לאזרחים שבת ערכית. ללא ספק מיזם עם כוונות טובות (שעלול ליפול בגלל דרישות להתאמות למגזר הדתי, שעלולות לחבל באופיו החילוני של המוזיאון). יוזמתו של השר משקפת את ההבדל הערכי המהותי שבין קניון למוזיאון. אז גם מבחינת התו הסגול אין קשר בן התנהלות המוזיאון והקניון.

נראה שחברי קבינט הקורונה לא ביקרו במוזיאונים זמן רב. עליהם להבין שמוזיאון הוא מוסד הפוך באופיו מקניון. מוזיאון הוא מוסד שלא למטרות רווח. הוא לעולם אינו רווחי, גם כשמגיעים למוזיאונים הגדולים מיליון מבקרים בשנה ויותר— המוסד מפסיד כספים. החנויות בקניון חייבות להקפיד על הכנסות גדולות מהוצאות, ואילו מוזיאון טוב מחויב תמיד להגדיל את ההוצאות — זו ההוכחה הטובה ביותר שהוא פעיל ועושה את מלאכתו נאמנה: שימור, רישום, תיעוד, מחקר — פעולות שאינן רווחיות בעליל. על המוזיאון מוטלות עלויות כבדות גם בימי קורונה, כשהוא סגור למבקרים: הוא חייב להמשיך לפעול לבטיחות המוצגים ולשימורם. מיזוג האוויר חייב לפעול, צריך להמשיך ולווסת את קרינת האור ולהציב את השומרים. ויותר מכך, אם מוזיאון ממשיך לדגול בתפקידו כבית לאמנים, הוא חייב להמשיך את הקשר עמם ועליו להמשיך לאצור תערוכות ולדאוג לחשיפת אמנותם. והציבור, זאת על חברי קבינט הקורונה לדעת, זקוק לביקור במוזיאון לא פחות ולעיתים אף יותר מקניית נעליים בקניון או מותג מקונצרן זה או אחר.

קבינט הקורונה הצמיד מוזיאונים לקניונים מחוסר הבנה בסיסי. באותו אופן הוא היה יכול להצמיד מוזיאונים למוסדות לחינוך הציבור — לישיבות, אלה דווקא נפתחו בגלל לחץ פוליטי. אין כנראה לחץ פוליטי לפתיחת מוזיאונים. המוזיאונים היו צריכים להיפתח לפני חודשים רבים. הם יכולים היו לספק מזור לאזרחים הסגורים בבתיהם וכמהים למעט תרבות שנלקחה מהם באופן כמעט ברוטלי וללא מחשבה מינימלית על אפשרויות לאלטרנטיבות ולהרגעה. מדוע לא עודדו למשל תיאטראות ותזמורות להופיע באוויר הפתוח או באולמות חלקיים? במדינה שאוכלוסייתה קטנה כמו שלנו, אפשר היה בקלות להתוות כללים לפתיחת מוזיאונים— לא שבעה, אלא את כולם, גם את הגדולים במרכזי הערים וגם את עשרות הקטנים שזוכים רק לעשרות מבקרים מדי יום. עדיין לא מאוחר מדי. אבל צריך לנתק את הקשר ההזוי שעושה קבינט הקורונה בין מוזיאונים ובין קניונים ולפתוח את כל המוזיאונים לאלתר.

פורסם לראשונה במדור "קצרי רוח" בעיתון "הארץ"