בית השיח' בשדות קיבוץ בארי

אני חוזרת לכאן ולעכשיו, לשואת השבעה באוקטובר 2023

לבית הריק של הוריה של אשכר בקיבוץ בארי. על חלון מטבח בית הוריה מודבקת מדבקת "שלום עכשיו", כעת חלון זה מחורר בקליע, אך המדבקה עודנה שם. הצלם אורן זיו צילם את מראות ההרס ואת החלון המחורר ומפרסם, ואשכר משתפת במחשבותיה בפוסט מיום שלישי ה 24/10: "רק במבט חוזר הבחנתי בתמונה מבית הורי, בקיומו של חור ירייה בחלון המטבח בבית הורי. "שלום –עכשיו" אמונה שהחזיקו בה ההורים עשרות שנים. המנוולים הנאצים ירו רצחו, שחטו, שרפו, חנקו בעשן, גנבו בזזו, חרבו והרסו, קיבוץ של שוחרי שלום ששנים רבות תרם כסף וסיוע לעזתים".

אותו חלון ממש ובהתייחסות לאותה מדבקה, הוצג בתערוכה בתצלום "החדר של הורי בקיבוץ בארי", 2004, המדבקה הנושאת טקסט פוליטי–חברתי המבטאת את הזדהות הוריה עם תנועת "שלום–עכשיו", המסמלת את פרדיגמת 67. אודות תצלום זה כתבה בזמנו, האמנית: "למעלה רואים את קורות העץ שהקיבוץ התקין כדי לשים גג. הורי בחרו שלא להוסיף גג נוסף על זה שהקיבוץ הקצה. דלת הבית מימין פתוחה, בפנים רואים ספרים רבים. בצד שמאל יש מדבקה: שלום-עכשיו". 

באותה העת אשכר מחד מזהה את תמיכת הוריה בשלום עכשיו אך מאידך מערערת על העניין באמצעות חזרתה לבית הערבי הנטוש בשדה השיבולים של הקיבוץ. אודות מבט דואלי זה הרחיב שמואלוף, במאמרו: "… באופן לא מודע היא גם חוזרת לשאלת אפיונו של מחנה השמאל: האם הוא מגדיר את עצמו אך ורק סביב הסוגיה הפלסטינית או שמא הוא עושה זאת גם באמצעות עיסוק בסוגיה המזרחית? בתצלומים שנכללו בתערוכה, על כל פנים, אין נראות ונוכחות לשאלה המזרחית, אלא רק כמטונימיה לשאלה הפלסטינית, כחלק ממעמדה הנוכח של האמנית בתוך שיח פנים-יהודי. כחלק משיח זה שואלת את עצמה אלדן-כהן האם היא שייכת למחנה יהודי-אירופאי, או שמא לזה יהודי-ערבי".

 "באופן לא מודע האמנית גם חוזרת לשאלת אפיונו של מחנה השמאל: האם הוא מגדיר את עצמו אך ורק סביב הסוגיה הפלסטינית או שמא הוא עושה זאת גם באמצעות עיסוק בסוגיה המזרחית?"

על פי תפיסתה הפוליטית של תנועת "שלום-עכשיו", הכיבוש שהחל בשנת 67 מטהר את מדינת ישראל מאחריות לנראטיב של 1948 ולתוצאותיו ומתעלמת מהנרטיב הפלסטיני. מחנה השלום התומך בהסדר עם הפלסטינים כחלק מלקיחת אחריות על כיבוש השטחים ב1967. על כך כתב ב-2008 הסוציולוג יהודה שנהב: "השמאל הישראלי החדש, ציוני וליברלי, המציא את עצמן מחדש מיד לאחר מלחמת 1967. במהלך מלחמת 1948 ואחריה, התקשה השמאל הציוני ליישב את הסתירה בין מחויבותו השמאלנית – סוציאליסטית לצדק חברתי ופוליטי ובין היותו חלק בלתי נפרד מן הכיבוש הציוני של אדמות פלסטיניות שעליהן הוקמה המדינה. הכיבוש ב1967 הביא בראש ובראשונה פתרון, חלקי לפחות, לסכיזופרניה זו. עם פתיחת המרחבים החדשים מעבר לקו הירוק יכול היה השמאל הציוני לנשום לרווחה ולהפריד באלגנטיות בין 'כאן' ל'שם', ליצור לעצמו זהות וסדר יום חדש המפרידים בין 'המדיני' (מחוץ לגבולות )1967, ובין 'החברתי' (בתוך גבולות 1967). 'המדיני' עוסק בפלסטינים בשטחי הכיבוש בגדה ובעזה. 'החברתי' עוסק בקבוצות שונות בתוך שטח מדינת ישראל, בעיקר המזרחים והפלסטינים אזרחי ישראל. שם ההגדרות הן לאומיות. כאן הן מעמדיות. כך ייצר השמאל ומיסד שני שדות שיח פוליטיים שלכאורה אינם נפגשים. העובדה ש'המדיני' ו'החברתי' מכוננים את עצמם בשדות נפרדים מפריעה לנו לראות כיצד הם מייצרים זה את זה. וכיצד ההפרדה ביניהם מיטשטשת".

ובחזרה למבט האנושי הפרטי בתערוכה: האמנית הביטה באופן רפלקסיבי לא רק בהוריה, בסבה ובסבתה, בביתה ובמרחב, אלא גם בדרך שבה הובנתה כסובייקטיבית של הקיבוץ. בזיכרונותיו הנלווים לתמונה, כך למשל בתצלום "מגפיים של ילדי גן כלנית בקיבוץ בארי", 2004. היא הפכה את מבטה למבט קולקטיבי, ולא מחברת אותנו אל הפלסטינאיות בדמות האחר, ואף מרחיקה ומתכתבת עם זכרון השואה של הורי הוריה. בתערוכה אשכר הנכיחה התכתבות תלת דורית עם דור השואה, עם בני דורה ועם הדור הבא. כשהיא פורשת מבטים שונים על הקיבוץ ועברו הפלסטיני ועל כינון מושג החלוץ המשלבים רצפים היסטוריים שונים. לדברי שמואלוף כל הרצפים יחדיו מכוננים אל מול דמות האחר הפלסטיני, שלעיתים הוא מאיים ולעיתים הוא זה שיוביל לפיוס, כחלק תנועת השלום שבה מצדדים הוריה.   והרי תצלום 'מגפי ילדי גן בארי', משנת 2004  מעורר מיידית את זכרון השואה, מצמית אותנו כעת למראות ותמונות שואת אוקטובר של ילדי גן קיבוץ בארי 2023. שגם עליהם אלוהים לא ריחם.

"בתצלום "מגפיים של ילדי גן כלנית בקיבוץ בארי", 2004. היא הפכה את מבטה למבט קולקטיבי, ולא מחברת אותנו אל הפלסטינאיות בדמות האחר, ואף מרחיקה ומתכתבת עם זכרון השואה של הורי הוריה. בתערוכה אשכר הנכיחה התכתבות תלת דורית עם דור השואה, עם בני דורה ועם הדור הבא".

יום שני 9/10  פוסט בפייסבוק
"לפני כמה וכמה שנים כשהמוח שלי עוד היה מתוכנת על הזיות של מחנה השמאל הרדיקלי, הייתי עסוקה ביצירת סרט דקומנטרי על בארי. חיפשתי את מה שחשבתי שהוא אמת נסתרת על ראשית הקיבוץ ועל מלחמת השחרור ועל המאבק על הטריטוריה, שחשבתי אז שהוא התקיים בין יהודים רעים לערבים טובים. הייתי פעם הארד קור שמאל רדיקלי. אני עדיין בעד זכויות אדם, אבל אני כבר לא מפרשת את העיקרון הזה כהשתייכות למחנה מסוים.

וזה די שיברון לב לאבד אחיזה באמונה לוהטת. להבין שיש להבחין בין רעיון למציאות.

שיש להתבונן במציאות בעיניים פקוחות. או בקצרה. כל מי שבלהטוט פסוודו אינטלקטואלי מתנשא מאשים את הקורבנות, את הנרצחים ומצדיק את הרוצחים, ובכן זה דומה להצדקת אנס והאשמת הנאנסת. אני כבר לא קונה את האומללות הבלתי מסתיימת של שכנינו הערבים כלגיטימציה לאכזריות שטנית בלתי נתפסת. לא. הטבח ההמוני שביצעו רוצחים מעזה בתושבי הנגב, אין לו שום הצדקה, אפילו אם אדמות סבא וסבתא שלהם נגזלו ב-1948. המשפחה של סבא וסבתא שלי נרצחה כולה בשואה, כל הרכוש נגזל. סבא וסבתא שלי בנו עצמם בעשר אצבעות וסרבו לקבל שילומים, כי את הדם של המשפחה שלהם לא קונים בכסף. אף אחד מאיתנו לא הפך את הרצח להצדקה לפגוע במישהו.

ועוד מחשבה מבהילה.

כשישראל נסוגה מהרצועה הייתי במצדדים בנסיגה. מזה זמן יש לי הבנה, שאכן יש צד שני, שיש לו רצון אסטרטגי למחוק את ישראל מהמפה, והוא עושה זאת שעל אחר שעל, כברת ארץ אחרי כברת ארץ.  אם הפכתי משמאלנית לימנית רחמא ליצלן ?אני לא חושבת שיש כאן איזו הגדרה חשובה. אני חושבת שחשוב להיות עם אידאולוגיה אנושית ועם בוחן מציאות. כן אני יודעת שגם בעזה רוצים לחיות. אבל הגיע משם כוח שטני רצחני שאין לו זכות קיום.  תכננתי לנסוע להורים בסופ"ש עם הבת שלי. יכולתי להיות היום חלק מהנרצחים".