כך נראית נורמליות

לא חשבתי שאכתוב כאן. אני כמעט לא עוסקת בנושאים פוליטיים ומשתדלת לצרוך אקטואליה במינון מינימלי. אני מאיירת ורוב עבודתי פונה לילדים ולהורים. בשבועות האחרונים הכול החריף, גם הקונפליקטים החברתיים, ועל כך אני רוצה לכתוב.

אם יש דבר כזה ״חיים נורמליים״ אפשר להניח שאלה חיים פשוטים שמאפשרים לכל אחת לנהל את חייה כרצונה, מבלי לפגוע באחרים. בישראל, כמו בישראל, כולנו חיים לפתח הר הגעש. שבועות של הפגנות הן שגרה גם למי שלא רוצה להיות מעורב. גם אני אנרכיסטית, אם שואלים את ראש הממשלה. האנרכיזם, אפילו על פי ההגדרה המילונית, נראה כרגע מנגנון בריא ושפוי שמאפשר אקטיביות וחלופות קהילתיות להנהגה מדינית שאינה קיימת.

אני מנחה סדנאות איור ביישובים ערביים, בהם יש בשנה האחרונה עליה תלולה באלימות ובמעשי רצח. הסטודנטיות הערביות שלי חיות בפחד ובתחושה שהמדינה לא מתעניינת בהן ולא מעוניינת להגן עליהן. אני מלמדת גם סטודנטיות יהודיות דתיות. רבות מהן חיות בהתנחלויות ומזדהות עם האתוס הציוני, הלאומי-דתי. גם הן מרגישות פגיעות ובלתי מוגנות. נדמה לי שתחושת השייכות שלהן מגובשת ופשוטה יותר מזו שלי.

"הסטודנטיות הערביות שלי חיות בפחד ובתחושה שהמדינה לא מתעניינת בהן ולא מעוניינת להגן עליהן. אני מלמדת גם סטודנטיות יהודיות דתיות. רבות מהן חיות בהתנחלויות ומזדהות עם האתוס הציוני, הלאומי-דתי. גם הן מרגישות פגיעות ובלתי מוגנות" 

האפשרות להכיר בין הסטודנטיות הערביות לסטודנטיות הדתיות נראית כרגע רחוקה מתמיד. אני מנסה לחבר את הקצוות האלה, כיוצרת וכמורה. אני רואה איך חופש הביטוי מצטמצם והולך, אפילו כשמדובר ביצירה לילדים, ככל שהתפיסות השמרניות והכוחניות מתחזקות. אני משתדלת להאמין שיש לנו בסיס אנושי משותף, מעבר ללאום ולדת, ושאנחנו שואפים לטוב. לפחות רובנו. זה אולי נשמע נאיבי או טריוויאלי אבל עבורי זה משמעותי, בפרט בתקופה של מלחמה.

אבל באשר למדינה ולמנהיגיה, גם אני מרגישה שאין על מי לסמוך. את הכותרות האחרונות, המדווחות על משבר אמון בין צה״ל לבנימין נתניהו, קראתי ללא זעזוע מיוחד. אני מרגישה חוסר אמון לאורך תקופה כל כך ארוכה שזה כמעט מוזר לי שרק עכשיו הדברים עולים אל פני השטח. בעידן האי וודאות, מה שנתפס פעם כבטוח ומשרה בטחון הופך למסוכן ובלתי אמין. החלטה שנראתה תחילה בעייתית מתגלה עם הזמן כבחירה מוצלחת. נערה מוכשרת מאוד שאני מכירה היטב נשרה בשנה שעברה מהתיכון. היא עובדת כמלצרית ולכן מצליחה לשמור על סדר יום פעיל וקבוע, כשבתי הספר לא יכולים לקיים שגרה של לימודים.

הגיוס לצה״ל הוא אחד היעדים של מערכת החינוך. תמהיל תכנים שראשיתו בטקסי יום הזיכרון בגן והמשכו בעיסוק מוגבר בזהות היהודית, בדגש על זיכרון השואה, סולל את דרכו אל לב הנוער. בתי הספר פועלים ליצירת לחץ חברתי שמשמר את הנרטיב המלכד, הצבאי-ציוני-לאומי, כבחירה ״נורמטיבית״ וראויה. התפיסה הזו דומיננטית מאוד ומשאירה מעט מקום ליצירת זהות אחרת, הומניסטית, ביקורתית ודמוקרטית.

האינדיבידואליזם, הייחודיות, האותנטיות והיצירה האישית הם ערכים שאני מנסה לעודד ולטפח. אני כבר לא יכולה לגדל את ילדי על ערכי האתוס הציוני מכיוון שאני עצמי מרגישה יותר ויותר זרה בתוך הקולקטיב. כאנרכיסטית בעל כורחי, הערוצים הפרטיים נראים לי פתרון יעיל. חברים שעוזרים לחברים, שכנים שמבשלים לשכנים. הספר שעובד בשכונה נוסע לספר חיילים בדרום. אנחנו אופות עוגיות ומעבירות אליו. ככה אנחנו יודעות שהעוגיות יגיעו ליעדן.

אני חוששת שהניכור שאחוש בארץ יהיה גדול מדי. אני חוששת שילדי ירגישו גולים בארצם ויחשבו שאין להם עתיד כאן. לצערי, אין לי גם אשליות בקשר ללונדון. חייתי בחו״ל ואני ממש לא מתגעגעת. אני אוהבת את הבית שלי, את השפה העברית, את החיים שלי פה, במעגלים הקרובים והרחוקים.
אם היה לי למי להתפלל, הייתי מתפללת שנלמד לחיות ״חיים נורמליים״.