"חשבונות פתוחים, מחשבות, שיחות פנימיות": הילה כהן שניידרמן בחרה באמן אלי פטל בקורס בחירת האוצר.ת

"יומיים לפני פתיחת תערוכת היחיד של אלי פטל "מאז החלו המדידות" הוכרז סגר כללי ברחבי מדינת ישראל בעקבות התפשטותו של נגיף הקורונה. במשך חודשיים התערוכה היתה כלואה בחלל, יחידים התגנבו לראותה. עם תום הסגר, ב–6 ביוני, נפתחה, אך מיד התגלה שהנגיף דבק בה. מהלכים רבים נקראו פתאום דרך סמליו של הווירוס — החל משם התערוכה ושאלת המדידות, כאשר בכל רגע ועת מודדים: חום, נדבקים, מונשמים, מחלימים, מובטלים; הפוסטרים הירוקים–זרחניים שעטפו את קירות המוזיאון מבחוץ ומבפנים, שבטרם הנגיף נראו כחלק מקמפיין בחירות מהוקצע, וכעת הפכו למודעות זוהרות–מזהירות המבשרות על הופעת הווירוס". 

כך כותבת האוצרת הילה כהן-שניידרמן בקטלוג המלווה את התערוכה "מאז החלו המדידות" שהוצגה במוזיאון בת ים לאמנות וננעלה בימים אלה. אלי פטל הוא האמן שכהן-שניידרמן בחרה להתמקד בגוף עבודותיו ובתהליך העבודה של אוצר-אמן בקורס בחירת האוצר.ת שייפתח בתאריך 25.4.21 בבית לאמנות ישראלית. הקורס, שיתקיים במתכונת היברידית: מקוון ופרונטלי, הוא חלק מטרילוגיה בה בית לאמנות ישראלית פונה לאוצרים ואוצרות, ומבקש שיבחרו אמן או אמנית בהם ירצו להתמקד. לצד כהן-שניידרמן, ישתתפו השנה בקורס האוצרים.ות דרורית גור אריה, נטע גל עצמון, ד”ר זיוה ילין, אבי לובין, ד”ר איה לוריא, מירה לפידות, הדס מאור, ד”ר גדעון עפרת, יגאל צלמונה, יניב שפירא וטלי תמיר. (הקליקו לסילבוס המלא)

הנה הצצה לטקסט של כהן שניידרמן מהקטלוג לתערוכה שעוצב כספר כיס קטן "המבקש להינשא בכיס האחורי של הג'ינס או המעיל, להיזרק בתוך התיק, להיקרא, להתקמט, להיכתם". זוהי הצצה גם אל ההרצאה שתתקיים בסמסטר ג' בבית לאמנות ישראלית. 

מאז והלאה
הילה כהן-שניידרמן

עברו עשר שנים מאז הוציא אלי פטל את אלבומו-תערוכתו האחרונה בישראל, "תשע באפלה", כותרת שהיתה מעין נבואה שבישרה על מהלך של התכנסות והתרחקות מהשדה הפועם של האמנות אל הפעולה התשתיתית של ההוראה. מדי פעם שחרר סינגל — עבודה אוטונומית יחידה לתערוכה קבוצתית, כמעט תמיד בעקבות הזמנה. מי שעקב אחר העבודות הללו היה יכול לזהות את התפתחות גוף העבודות של פטל בפעימות מרווחות ולעקוב אחר הבחינה שערך למעמד הציור בעידן נטול מקור, מהלך שהוביל לנדידה מהציור הפיגורטיבי והפיסול החומרי אל התבוננות באמצעות פעולות הסריקה, השכפול, הצילום וההדפסה. 

פטל תמיד הקפיד לקרר את הציור הבוער, למלט אותו מציפורני הפֶטִיׁש והמיומנות הנערצת אל קיפולי המחשבה, כדי שיוכל לשוב להיות מראה למציאות החיים הממשית, היומיומית. לאחר הפסקה של עשור מציג פטל תערוכת יחיד חדשה במוזיאון ספירלי ועגול, בעיר בת ים, מוזיאון שכונה בפיו "התקליט". בתערוכה מציג פטל גוף עבודות שזמן יצירתן התפרש על פני שלוש מערכות בחירות עוקבות ומגפה. 

מוזיאון בת ים לאמנות נבנה בשנת 1961 כפביליון ברוטליסטי מרחף על–ידי האדריכל יצחק פרלשטיין. היה זה חלק מתכנון כולל של שכונת רמת–יוסף כקריית תרבות מתקדמת הכורכת יחד את חיי היומיום ותשתיות ליצירה. התבוננות בחתך האדריכלי של התוכנית ההיסטורית של המבנה מגלה שהתקליט הוא בעצם חללית — מאסת בטון מרחפת מעל קומת קרקע המחופה חלונות שקופים. האווריריות של המבנה אפשרה קשר ער בין פנים לחוץ, והרחוב כמו נמשך אל תוך המוזיאון. המוזיאון פעל ברציפות עד ראשית שנות ה–2000 ,אז, כחלק ממפנה שעברו מוזיאונים פריפריאליים רבים בישראל, הוסב ממוזיאון לאמנות מודרנית למוסד לאמנות עכשווית. 

בחסות השינוי התוכני חל גם שינוי מבני; קומת הכניסה נסגרה בקירות חיצוניים, והמבנה כולו הולבן תוך התנכרות לצביונו הברוטליסטי ולהקשר האורבני שלו. גם הפנים שינה את פניו, והחלל הפתוח ורחב הידיים של טבעת התצוגה העליונה נמלא מחיצות וחציצות שהפכו את המוזיאון לאסופה של תאי תצוגה מופרדים. אוויר חם עלה מעלה ונכלא בתאים השונים, וההליכה בחלל היתה מוגדרת, סדורה וקבועה. 

פטל ביקש להזרים את התנועה ואת הרוח. המהלך הראשון שהניע עם היכנסו לחלל היה לפתוח את החסימות; הוא שבר רבות ממחיצות הגבס החוצצות ופער לרווחה את החלונות. את תערוכת היחיד "מאז החלו המדידות" בנה פטל כרחוב. מודעות ירוקות זוהרות עוטפות את המוזיאון, צורבות את העין ומושכות את החוץ פנימה. כמו עטיפה לאלבום. ואלי פטל הוא אמן של אלבומים. ליתר דיוק, אלבומי קונספט, כאלה שיש להם מהלך; התחלה, אמצע, סוף, ובמקרה של פטל — חוזר חלילה, הליכה ברוורס, "צ'רלי מת". 

אלבום קונספט יוצר לרוב תחושה שמדובר ברצועה אחת, מתמשכת וארוכה, שהאווירה בה משתנה ומתחלפת, אך עדיין לכידה. הוא הולם היטב הליכה בעיר עם אוזניות האוטמות את הצועד בסאונד שמן ועוטף, והרחוב הוא מעין תפאורה נעה; או השתרעות על ספת עור בסטודיו, תוך בהייה בתקרה מלאת חורים, תיקונים ועשן מיתמר של סיגריות. מה שהעין רואה שייך למה שהאוזן שומעת, יהא זה דיבור פנימי או פסקול חיצוני. 

"מאז החלו המדידות" היא מהלך (הליכה) כולל, גוף של כ–30 עבודות המוצבות על קירות זמניים וקבועים, מעין שלטים המכוונים את התנועה בחלל. לכל אחת מהעבודות אסתטיקה נבדלת, נושא ועניין, ועם זאת כולן כפופות לאותו החוק, לאותה הארכיטקטורה ולאותה הרוח. העובדה שמדובר במהלך שמשמעותו נבנית תוך כדי תנועה מונחית ומצטברת בחלל מובילה למאסה קריטית, רגע של גודש שבו התודעה משתנה — צוללת, ממריאה או נפלטת אל תוך ומתוך האינטנסיביות של הדימויים המקודדים.