היהודי והחייזר

זו הפעם הראשונה בחיי שוויתרתי על האמונה במין האנושי, והלכתי לחפש תשובה בעליונים. יש קולנוע מקסים וקטן בירושלים (מה שהיה פעם רקס ומכונה היום אליס\סם שפיגל, אבל בלשון העם עדיין רקס), שכבר שבועיים מקרין בחינם סרטי מופת להורים וילדים משדרות ומירושלים, וגם לזוגות, סטודנטים, מובטלים, אמנים, שיושבים שם באולם ונאחזים בקרני האור של הקולנוע.

אתמול בשעה שבע בערב, לפני שפקדתי שוב את רקס, עברתי במשביר הישן בהתכנסות למען השבת החטופים. על הרצפה מרצדת כתובת אש: "עוד לא אבדה תקוותנו". אני בוהה ושומעת בלופ את המנגינה של האש הזו: "עוד לא אב דה תק ווה תהה נו…עוד לא אב דה תק ווה תהה נו…." ואני לא מצליחה לשכנע את עצמי שבאמת היא לא אבדה.

בדרך מהאש לקולנוע מתגבשת אצלי ההחלטה שהחל מהיום אף אחד לא יחליט עבורי על התקווה ואז הגיע לשיא המסע שלי לחיפוש התקווה. בשעה שמונה וחמישה, אני מגיעה לרקס, מתיישבת על כיסא קולנוע סגול בזמן ששירי פירסט, מנהלת הקולנוע, מכבה את האור, והנה זה מתחיל.

המוסיקה מתחילה לנגן ומשהו התחיל לפעום אצלי. על המסך חללית נוחתת בכדור הארץ, חייזרים יורדים לעצירת ריענון, אבל בני אדם רשעים באים במטרה לצוד אותם. מרוב הסטרס של המפתחות המרשרשים, המגפיים הגסות והפנסים התוקפניים של בני האדם, החייזרים בורחים מהר מהר ושוכחים את החבר שלהם החמוד, לבד, על כדור הארץ האכזר.

למזלו של החייזר בעל המרקם הרטוב/קבבי, הוא נופל על אליוט – ילד בן עשר, חסיד אומות עולם – שלמרות שנבהל מהלוק הרטוב/מדדה של החייזר, הוא מחליט לאמץ אותו. הוא מבין שהחייזר המפוחד תלוש מביתו, ניצוד ללא שום סיבה מובנת (וההמשך מוכר לכולם, אני מקווה). שכן, כיוון שהתברכו בחמלה יוצאת דופן, אליוט ואי.טי יוצרים ביניהם קשר סימביוטי. 

שניהם בעלי חכמת לבבות שעושה ככה שנפש נכרכת בנפש, ברמה הרוחנית והפיזית מהגבוהות שניתן לפנטז כשהשיא הוא כמובן במשפא: "אי.טי פון הום" – השיבה הביתה. פה כבר נשמעו בקולנוע הנוזלים של כל באי האולם. הרי מה עמוק יותר מהרצון הקמאי הזה – לשוב הביתה?

מרוב אהבה, אליוט – שחייו התלפפו בחיי החייזר – ביקש מאי.טי להישאר בבקשה בכדור הארץ. אי.טי כנראה חטף תסמונת שטוקהולם ושאל את אליוט אם הוא בטוח שהוא לא רוצה לנסוע איתו, ועם משפחת היצורים המדדים, לגלקסיות אחרות. אבל מסתבר שלא! אף אחד לא רוצה לוותר על הבית שלו. אלא שבמקום לכלוא את אי.טי בכלוב ולהפוך אותו לסוג של חבר-עבד, אליוט נותן לו לחזור אל הלא נודע החללי (למרות שהפרידה שברה לו את הלב).

ובכל הזמן הזה שבו אני רואה את הסרט, אני מרגישה איזו אווירה נבואית, כאילו שפילברג מדבר אליי דרך החייזר, ומציע לי איזו פתרון לעכשיו. אבל הדברים נשארו אצלי לא בהירים; האם אי.טי הוא היהודי הנודד? האם הוא הפלסטיני החף מפשע? האם הוא מייצג את כל הניצודים באשר הם? ואולי הוא פשוט חייזר? ומה מייצגים האנשים הרשעים – ציידי החייזרים? האם הם משלנו או משלהם? מה הנביא סטיבן מנסה לומר לי דרך כל זה.

"ובכל הזמן הזה שבו אני רואה את הסרט, אני מרגישה איזו אווירה נבואית, כאילו שפילברג מדבר אליי דרך החייזר, ומציע לי איזו פתרון לעכשיו. אבל הדברים נשארו אצלי לא בהירים; האם אי.טי הוא היהודי הנודד? האם הוא הפלסטיני החף מפשע? האם הוא מייצג את כל הניצודים באשר הם?"

ואני חושבת שהתשובה טמונה בילדים. ובחייזרים. הרי בפוטנציאל, כולנו חייזרים/ילדים – רק הם יודעים להיות חפים מרשע. רק אותם עוד לא לכלכו, רק אותם עוד לא ניפחו ברעיונות על עליונות גזעית או דתית או אידאולוגית, רעיונות על קרקע, על מה קדוש ולא קדוש, הם עוד לא מכירים בנפש (נכון, עד גיל מסוים) את האפשרות של אכזריות.

התשובה טמונה במפגש בין ילד חמוד וחייזר עם עיניים טובות, שנולדו עם ידיעת החמלה.

וכשנגמרה ההקרנה לא נשאר כיסא קולנוע יבש. צרחתי לשירי: "כן, כן, שוב, שוב, מההתחלה", כי בסרטים של שפילברג (האולד קראש החדש) הטוב מנצח, החייזרים חוזרים הביתה, לאמא החד-הורית תכף יהיה בן זוג והתיקון של העולם שלנו מתממש סוף-סוף במלוא תפארתו.

אני לא מאמינה בסיסמאות. לא ב"פרי פלסטיין", לא ב"שלום עכשיו", לא ב"לשטח את עזה", לא במדינת ישראל, לא ביהודים ולא בערבים. אני מאמינה בילדים ובחייזרים. היה לי רעיון כזה לעשות הקרנה המונית של אי.טי, בכל רחבי העולם ובאותו הזמן, כדי לראות האם אחריה משהו משתנה. אני לא מבינה איך אפשר לעשות חמאס אחרי שרואים אי.טי ואני יודעת בוודאות שהממשלה שלנו תיקח אחריות אחרי שהם יצפו בסרט אי.טי (נכון שאולי כדי להטמיע את רעיון האי.טי צריך לתרגל אי.טי, ואולי הקרנה מחזורית כזו של עשרים וארבע שעות עם החייזר היא הפתרון).

אני מאחלת שנחזור למצב חייזרי-ילדי, שחכמת הלבבות השפליברגית תנוח עלינו ותנצח את הרשע. ואני ממליצה, מעומק ליבי, למי שיכול ומתאפשר להם ללכת למשהו שפילברגי (שפריווילגי) בקולנוע, עשו זאת! זה רפואי ובחינם כרגע ומחלים את הנפשות. לחיי הקולנוע, לחיי ירושלים ושפילברג וחייזרים ואומנות ומפגשים מלאי חמלה.

מאחלת לנו שנראה בקרוב את השיבה הביתה.