"האמנות ניתנה לנו כדי שלא נמות מהאמת"

כל הרגשות השליליים הכי קמאיים וראשוניים צפים ועולים עכשיו לנוכח הטבח והקטל שהחמאס הביא עלינו בשבת השחורה משחור של ה- 7.10.23. כעס, זעם, תסכול, נקמה, ייאוש, והרצון לצרוח ולזעוק זעקה שתשמע מסוף העולם ועד סופו. המשאלות והתקוות הבסיסיות ביותר נמוגו בעשן הגופות השרופות והבתים השרופים בקיבוצי עוטף עזה ונפשי בוערת איתם. אשליית הביטחון התאדתה אף היא עם קיבוצי העוטף ותושביהם.

אינני יכול להכיל את כל הסתירות הרגשיות הסוערות בנפשי – זעם, ייאוש, כעס ועצב עמוק ביחד עם חמלה, תקווה ונחמה. למרות כל הכאוס שנוצר כאן, נותרה בי עדיין חמלה על עשרות ילדינו שנהרגו ונחטפו ועל אלפי הילדים שנהרגו בעזה. לא, אני לא יכול לחשוב בימים אלה על עבודה בסטודיו ובפעמים הספורים שהגעתי לסטודיו, נוכחתי כי המוזה לא נמצאת שם.

הטבח וההרס שעברנו הם כה מוחשיים והם משביתים את היצירתיות האמנותית שלי שבלעדיה חיי אינם חיים. לפני ה-7.10 הסטודיו היה עבורי המקום הכי אינטימי שרציתי כל הזמן רק להגיע אליו, שבו הייתי הכי אני, הכי פורה ויצירתי ועכשיו אני מרגיש בו קצת מנוכר, מדולל מיצירתיות, מעסיק את עצמי רק דברים טכניים, סידורים.

בשנים האחרונות הייתה לי תחושה אנטי-מלחמתית שאותה ביטאתי בעבודות פיסול והדפסים. ביניהם יצרתי בשנת 2020 את הטוטם ״המלחמה מתרגשת״, בשנת 2021 את העבודה ״אל תשלח ידך אל ההדק״ (הדימוי בראש הדף) ובשנת 2022 את העבודה ״צבע אדום בעוטף עזה״. כעת השכל והלב דוחפים אותי ליצור את ה"גרניקה" הפרטית שלי לנוכח הטבח הנורא שנעשה בנו, אך היצירתיות מסתתרת ואני מתקשה לממש אותה. 

אני לא יודע לאן התחושות האלה יביאו אותי. אני יודע שהיצירתיות היא החלק הכי משמעותי בחיי. האם אעבור מפיסול לכתיבה? האם אמשיך לפסל? האם אמשיך לעשות הדפסים? הכאוס הוא כה גדול ואני מקווה לצאת ממנו בשלום עם כל הארץ הזאת. וכשהמלחמה התרגשה עלינו וכשאלפים מתושבי הארץ הזאת נהרגים, אני יכול להתחבר לאמירתו של ניטשה ״האמנות ניתנה לנו כדי שלא נמות מהאמת״. 

וכשהאמת היא מוות, גם האמנות גוועת.