מחשבות שלמות לא נמצאות בי – רק קרעים

חדירה פנימה לתוך המרחב האישי,
הבית הפך ממקום מבטחים למקום מסוכן.

אנשים יפים בלי דעות ומחשבות, ללא מגדר וצבע, יפים וזוהרים. מילים שנחרטו לעד בכתובת קעקוע: נובה, מסיבה, בארי, כפר עזה. פתאום אני מבין את הדור ההוא ששרד את המשרפות והמשחטות . אני מבין אותם ללא מילים, הם חיכו לנו משנת 1945 עד שנת 2023. היו סבלניים ושקטים. 

חיים הם ערך, האויב צרב בנו את החיים בארבע מיתות בית דין. שום דבר לא מובן מאליו, מעולם לא הבנתי שנאה, היא זרה לי, אין לה המשך. קטעי מחשבות, מחשבות שלמות לא נמצאות בי – רק קרעים. הן בתוך האפר שהיה פעם לחיוך עם סנדלים במידה של ילדה בת שלוש וחיוך רחב וקול מתוק. אך מאמינים ובמה? אם השמיים המשיכו להיות כחולים גם אחרי. 

אלו רק הרהורי עבירה על כך שלא הצלחנו. אני נמנע מלראות כאב שלא אוכל לעטוף. עדיין לא בכיתי, המערכת הסימפתטית במצב ניוטרל. אומר לעצמי "מוקדם לדמעות", טרם ראינו את עלות השחר. שנים שאני מתרגל את דרכו של בודהה ובבת אחת הכעס חדר יחד עם השדים של השביעי באוקטובר. כעס על יהירות בלתי נתפסת, ראוותנות ריקה. אומרים שהאיש ההוא, איש חכם? כעת אני לא יכול להגות את שמו מפני שהוא טמא. 

באנשים חכמים החוכמה נמצאת בלב חומל ובידיים חמות. אני מעורער עד עמקי נשמתי, אך ניתן לרצוח את האלוהים השוכן באדם בשם האלוהים? הדעת לא תופסת זאת. יופי תמיד היה ערך עבורי, רצון למשהו שלם ונשגב יותר מסכום של נתונים ביולוגיים/פיזיולוגיים. ועכשיו כל היופי הזה מוסרט עם שמות מתחת לתמונה ותוספת הכיתוב "ז"ל". 

אני שומע אזעקות ממלחמת לבנון השנייה ומקשיב לשקט מיום בו קברתי את חברי היקר גדי. למה מייצרים אלכוהול אם הוא לא מעדן את הנפש כשהיא פצועה? ובכל זאת אני שותה כמעט כל יום, בתקווה שאולי בכל זאת אקבל משב רוח, אולי אצליח לישון שינה רצופה? הרי ישנתי שינה טובה בשבת השחורה. עד שהיא התמלאה בדיו שחור. 

אין חזון אבל ישנה אחדות בעם. האדמה נשמטה מתחת לרגלינו, שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה. אני מאלץ את עצמי לצייר – זה הדבר היחיד שאני יכול לעשות עכשיו בביטחון מלא. לקחתי בובת יד והלכתי לשמח ילדים עם צרכים מיוחדים, ילד אוטיסט כזה שמדבר רק עם הידיים ומביט פנימה, ניגש אלי וסגר את פי – כנראה שהוא לא אהב אך שדיברתי. בסוף הוא טפח על ראשי כאילו אומר לי שאני בסדר. ילד אחר בן ארבע, נדב שמו, עם עיניים כחולות ושעיר בלונדיני, שאל אותי "מתי תגמר המלחמה?"

אמרתי לו שאני לא יודע אבל כאן, היכן שאנחנו נמצאים, בטוח. ובראשי חלפה המחשבה שהמלחמה לא התחילה עדיין. אנחנו כל הזמן במלחמה; מלחמת הישרדות, נלחמים עם הזמן ועם הקמטים. מעולם לא פחדתי למות, גם עכשיו אני מוכן לזה, אבל למות מיתת נשיקה ללא כאב. ופתאום פחד חייתי פלש לתוכי, פחד מפני אלו המהללים את המוות, מפני הגלים הגדולים השוטפים בשָׁצַף קָצַף. מפני אורגיה מהולה בדם. 

אני יושב על הספסל ברחובות של ירושלים, גם כאן כנראה מישהו חי את חייו לפני הרבה מאוד שנים, גם כאן מישהו חשב מחשבות מבולבלות והמשיך הלאה לדרכו.