אם אתקע בממ"ד או ביער לכמה ימים, ספר הסקיצות יציל אותי

אתמול סיפרתי לג׳ודי שאני כבר לא מצליחה לכתוב. אני כאילו כותבת אבל במקום מילים יוצאים לי מים עכורים כמו המים בעזה. אסור לכתוב על הסבל של עזה. הסבל של עזה משכיח את הזוועות. האמת שאני חושבת שהוא לא משכיח, הוא מעצים, מעצים את הזוועות, מחבל בבטן, מזכיר שיש רוע וכאב וכשאני יושבת בבית ומתבלבלת מה לעשות יש אנשים שמוחזקים בשבי ויש ילדים שאין להם מים ויש ראש אחד שדואג להסיר אחריות, ועל ראש הגנב בוערת האדמה.

הזמנה לכתוב על אמנות ויצירה בימים האלה שולחת אותי אלי, להיזכר שאני אמנית. שכחתי. האמנות שלי הסתתרה ומסתתרת מתחת לשכבות של אימה ושיתוק. הכל מרגיש לא רלוונטי. אני בקושי משרבטת. וכשכן עושה את זה – נוכחת. אני מתבוננת במה שמולי ומתעדת; הנה שולחן, הנה כיסא, הנה רגל. הנה מסך טלוויזיה, הנה מבט חלול, מבט כואב, הנה תמונה של אחת החטופות שלא יוצאת לי מהראש. הנה ציוץ בטוויטר, הנה כעס. הנה עייפות, כמה עייפות, הכעס גם הוא נמוג לתוכה.

כשלא מצאתי מקום בשבילי, לקחתי איתי את הסקטצ׳בוק (ספר סקיצות) בתיק הקטן לכל מקום, ולא פתחתי אותו, אבל שמרתי עליו איתי וחשבתי שאם אני אצטרך להיתקע בממ"ד או ביער לכמה ימים, הסקטצ׳בוק יציל אותי. בינתיים אני בבית בלי ממ"ד, קרוב ליער, נועלת את הדלתות. מבקשת מהראש שלי להיסדק ולתת להשראה גם היא להיכנס, לא רק לאימה. 

האסקפיזם, כשבא, הוא מוחלט ונדרש, ומה שהכי עצוב זה שהוא לוקח לי את היופי. כי אם אתבונן בעץ ואראה אותו צומח וציפור תשב על הענף, אם ארגיש, אם אפתח, אבכה. טוב, הבכי ונעים אבל הגרון כואב והראש יבש וחוסר האונים עושה לי דריכות כזאת בידיים שאני מוכנה בכל רגע ללטף את כל מי שמולי, שמצדדיי, שמאחורי, שמתחתיי, או לשלוף סכין ולצעוק למי שבבית לברוח.
 

לימון צהבהב אחד על עץ ירוק פותח את הלב. המחשבה היא לא פיוטית, אני כותבת כדי לתעד. כדי להיזכר לאט לאט בשכבות. והיצירה כמו תמיד, היא בכל.
עכשיו יותר מתמיד, אני מבקשת מהעיניים שלי להזכיר לי שהדברים לפעמים מסתדרים בקומפוזיציה מספקת. שהיופי כאן ועכשיו, עטוף צער, שברירי כל כך ומציל חיים.