"לאמניות פמיניסטיות היה מאד קשה להרים כאן את הראש"

"אני קרובה ונמצאת בנושא הפמיניזם בצילום עוד מאז שהייתי סטודנטית לצילום בבצלאל", נזכרת האמנית נועה צדקה, "עוד כשהייתי בתחילת שנות העשרים שלי הייתי עירנית לשיח שהתפתח סביב הצילום ולכך שכל המרצים שלי גברים. הבחנתי במה שמלמדים אותי שלגיטימי להראות בצילום ומה שאינו לגיטימי. הבנתי כבר אז עד כמה הדברים קשורים מגדרית. שמתי לב איך לתוך שפת הצילום הופנמה השפה הצבאית עם ביטויים כמו 'אני יוצא למשימת צילום', 'אני יוצא לשטח' או 'יש כמה אסטרטגיות לראות את זה'. אני זוכרת שכסטודנטית התעניינתי באמניות אמריקאיות פמיניסטיות והרגשתי שאין מספיק אמנות פמיניסטית בישראל, גם הקצת שהיה דוכא. היה לעג לאמנות פמיניסטית ואמניות נשים שהצליחו מחקו את נקודת המבט המגדרית. לעיתים התנשאו על נקודת המבט הזאת, עשו ממנו פרודיה. לאמניות פמיניסטיות היה מאוד קשה להרים פה את הראש".

מאז הפכה צדקה לאמנית מוערכת, זכתה בפרס האמן הצעיר (2001), פרס עידוד היצירה (2004), ופרס שרת התרבות בשנת 2011. בשני העשורים האחרונים היא מרצה בעצמה במחלקה לצילום בבצלאל. ולדבריה, למרות שנדמה שעל פניו דברים השתנו, לא כך הדבר: "עדיין יש בצילום ובהוראת אמנות הצילום תפיסות מאוד גבריות, הרי כולנו למדנו ממרצים גברים ואנחנו משכפלות את זה הלאה מבלי לשים לב. אנחנו עיוורות לזה". 

בחודש אוקטובר יפתח בבית לאמנות ישראלית הקורס "סיפור(ה) של צילום ישראלי" בהנחיית שירלי וגנר ובהשתתפות עילית אזולאי, מיכל היימן וצדקה. הקורס יעסוק בצלמות ישראליות שפעלו ופועלות בישראל; חלקן נדחקו והודרו מהנרטיב המקומי. בתוך כך, הקורס יסקור את פועלן של כ-50 נשים צלמות וינסח מחדש את סיפורו של הצילום הישראלי.

העיסוק של צדקה בצילום ובפמיניזם מלווה את פועלה, כאמור, בעשורים האחרונים – צדקה באה לתקן. בשנת 2019 אצרה את התערוכה "הצלמת שאכפת לה – ואני צילמתי ובכיתי בכיתי וצילמתי" שהוצגה לראשונה כחלק מתערוכת "חלוצות הצילום" ביוזמת פסטיבל הצילום בתל אביב. בתערוכה זו הציגה צילומים של פרידה מאיר יעקובסון, עליזה הולץ, לו לנדאוור, אנה ריבקין בריק, חוה סלומון, בטינה אופנהיימר, בהירה עדן, נעמי צור, יעל רוזן ורונית שני. 

את המשפט המצוטט בשם התערוכה: "צילמתי ובכיתי בכיתי וצילמתי" אמרה אנה ריבקין בריק לחברתה המשוררת והסופרת לאה גולדברג. "לא החשיבו את אנה ריבקין בריק כצלמת אמנית בזמנה ועבודתה לא נכנסה להיסטוריית הצילום האמנותי. אנה האמינה בדור הילדים וצילמה אותם, היא ראתה את דור גילה, דור המלחמה, כדור הרוס שאין בו תקנה ויכולת לריפוי. אבל לא התייחסו אליה ברצינות, אמרו שהיא עושה דברים מתקתקים וקיטשים. גם אני, לצערי, ראיתי אותה כך אבל כשהלכתי לארכיון הציוני גיליתי את מרחב הפעולה שלה. מצאתי צלמת הומניסטית עם רצון לשנות דברים דרך הצילום. כמוה, גם אני חושבת שאפשר לבכות עם צילום ואפשר לבכות כשאת מצלמת. לכן, בחרתי בציטוט זה לשם התערוכה. כשאני למדתי צילום המילה 'בכי' בכלל לא היתה לגיטימית ולא היה לגיטימי לשתף תחושות ורגשות שעלו בזמן הצילום. היו מסתכלים על צילומים ואומרים עליהם דברים כמו 'יש פה שני מישורים' ואני אף פעם לא הבנתי באיזה מישורים מדובר. או שאמרו על העבודות שלי שאני צריכה לצאת מהפרטי-אישי אל הכללי, ואני חושבת שהכל קשור. אני מציעה לראות את הדברים בצורה קצת יותר חיה, מעורבבת".  

צדקה החליטה להרחיב את המחקר בנושא ולצלול להיסטוריה של המקום בו היא למדה ומלמדת צילום. כך נולד הספר "האמת הפוטוגרפית אמת טבעית היא, כרוניקה של מחלקה לצילום" שיצא לאור בהוצאת רסלינג בשנת 2019. "קיבלתי מענק מבצלאל והאינטואיציה הובילה אותי לעשות מחקר על המחלקה לצילום ולבחון איך היא התחילה. כשנכנסתי לחומרים נוכחתי לדעת שהיתה מחלקה לפוטוגרפיה ב-1910 ובשנות הארבעים הייתה צלמת יחידה שלימדה בה – לו לנדאוור, שהגיעה לישראל מברלין בשנות השלושים. בהתחלה היא עשתה צילומים התיישבותיים של קרן היסוד אבל הצילום שלה, גם אז, היה קצת שונה. מצאתי עוד חומרים שלה וגיליתי שהיא הייתה צלמת ניסיונית, בספר אני מתחקה אחריה. אני נזהרת לקרוא לה אמנית כי אני חושבת שבאותה תקופה נשים אמניות אפילו לא יכלו להרים את הראש ולהגדיר את עצמן ככאלו. העבודה על הספר הובילה אותי לגילויים על צלמות נוספות ולכל אחת מהן מגיע מחקר בפני עצמו. אבל לצערי המחקר על צילום בישראל בקושי קיים והוא ברגרסיה, זה עצוב נורא".