האם ממשלת ישראל פוחדת מהאמנות הפלסטית?

דווקא השנה החליט משרד התרבות לבטל את מענקי הפרסים לאמנים, בהם פרויקט אמן בקהילה והקרן ליוצרים עצמאיים, מיליוני שקלים שבכל שנה הועברו ליוצרות ויוצרים בישראל.

מערך התקצוב של משרד התרבות מבוסס על תמיכה במוסדות ועמותות. מפעל הפרסים הוא מקור תמיכה ישיר כמעט יחיד של המדינה באמניה שאינם מועסקים על ידי מוסדות תרבות. תקציב משרד התרבות הוא כמיליארד שקל בשנה. מתוכו הקרן לאמנים יוצרים המסתכמת ב–7.5 מיליון שקל, תקציב הפרסים מסתכם ב–4.6 מיליון שקל. ומתוכו לתחום האמנות הפלסטית מוקצים כמיליון שקל בלבד.

לאמן פלסטי אין להקה. הוא אינו חבר תזמורת. הוא פועל לבד בסטודיו שלו ומייחל שיתגלה על ידי אוצר שיציג את עבודותיו בגלריה או במוזיאון. ברי המזל ביניהם נתמכים במינימום בידי עירייה שמסבסדת להם את שכר הסטודיו. בזה תל אביב מובילה, מתוך הערכה והבנת המשמעות והחשיבות של תרומת אמניה לתרבות ולחיים בעיר. ערים שמשופעות באמנות ובאמנים מעוררות עניין בעולם, עניין שיש לו השלכות לא רק על העיר אלא על המדינה כולה.

הפרס הוא בעל חשיבות אדירה לאמן הבודד. הפרס מהווה הכרה בחשיבות הישגיו האמנותיים של האמן אך לא פחות חשובה היא התמיכה הכספית שמיועדת למימון ועידוד המשך היצירה.

"הפרס הוא בעל חשיבות אדירה לאמן הבודד. הפרס מהווה הכרה בחשיבות הישגיו האמנותיים של האמן אך לא פחות חשובה היא התמיכה הכספית שמיועדת למימון ועידוד המשך היצירה"

מאות אמניות ואמנים פועלים בישראל. לכל אחד אמירה משלו — מסר אמנותי, חברתי ופוליטי. האם ממשלת ישראל פוחדת מהאמנות הפלסטית? עובדה, היא מפקירה את האמנים לנפשם. הפחד של שלטון מתיאטרון מובן ומוכר מאז יוון העתיקה. למילים יש כוח אדיר. ראו את הרשתות החברתיות, תחליף עלוב למילים של מחזה ביקורתי. אך לשחקנים יש גב כלשהו, יש בית. האמנים הפלסטיים, איש איש ואישה אישה, לנפשם. השלטון חושש מפסל או תמונה ואולי יותר מכל מתצלום שישקף את עוולותיו?

עבדתי במשרד התרבות כ–15 שנים ושרי התרבות כולם הכירו בחשיבות הפרסים. פעלתי עם מתן וילנאי, לימור לבנת, אופיר פינס, ראלב מג'אדלה ושוב לימור לבנת. מספר האמנים הזוכים גדל בכל שנה, ונוספו תחומים וקטגוריות חדשות ועדכניות כמו פרס לאמן וידיאו, פרס האוצר ופרסים לתחומי העיצוב.

פרויקט אמן בקהילה נולד לפני כ–15 שנה, בעקבות פרויקט אמן־מורה, ונועד לעודד אמנים לתרום לקהילה ולחברה הישראלית. עבודה במתנ"סים או בבתי אבות נועדה להשפיע ולאפשר לצעירים ולמבוגרים, במיוחד בפריפריה, להעשיר את עולמם הפנימי, לחזק את היצירתיות, לחבר בין חלקים שונים של החברה בישראל ולהעשיר את עולמו הפנימי של האמן בשל האינטראקציה עם החברה שסביבו. כולם מדברים על היצירתיות הישראלית. הנה מודל נוסף לחיזוק והגברה של יצירתיות ובעיקר לדרך מעוררת כבוד לתרומה לקהילה.

התמיכה שקיבלו האמנים לעבודה של יום בשבוע היתה צנועה, 4,300 שקל בחודש, סכום שלא גדל במשך 20 שנה. מספר הפניות לפרויקטים קהילתיים אלה רק גדל. עוד ועוד אמנים מצטיינים הגישו מועמדותם למשרד התרבות וביקשו להצטרף לפרויקט כדי לקבל את התמיכה החודשית ולהיות שותפים לבניית החברה בישראל.

דווקא השנה החליט משרד התרבות לבטל את המענקים החשובים האלה לאמנים הפלסטיים. במדינות רבות באירופה זוכים אמנים לתמיכה חודשית גם ללא פעילות חברתית וזאת רק בשל היותם אמנים. לעומתן, נראה שמדינת ישראל החליטה דווקא בשנה הזו לוותר על אמניה.

ביומני עין חרוד ב–1937/8 נכתב "מעולם לא היה דור שזקוק היה לאמנות יותר מאתנו, כי עבורנו האמנות היא האפשרות הרוחנית היחידה לקיומנו" ו"מה מגלה לנו האמנות? את עצמנו. את העיקרי והקיים בנו, המכוסה תחת שכבות של אבק ודברים טפלים חושפת בנו האמנות". למרות תקופת מלחמה, רעב ומחסור כלכלי, מקימי הארץ החליטו כבר בימי היישוב על הקמת מוסדות תרבות.

שממה תרבותית היא מחלה קשה לא פחות מנגיף הקורונה. החיסון היחיד שיכול לעמוד בפניה הוא תמיכה והכרה באמן היוצר.

פורסם לראשונה במדור "קצרי רוח" בעיתון "הארץ"