צאלה קוטלר הדרי
דצמבר 2020 I איור: רחלי רוטנר, שיחה מאוירת
איך עברה השנה האחרונה על רחלי רוטנר? "הייתי נהנית מהתקופה המטורפת הזאת אם לא היה לי תינוק לדאוג לו ולהגן עליו, יצרתי לעצמי צרות מבית. הייתי יכולה להיות עכשיו בתפיסת האפוקליפסה וליהנות משקיעת הטיטניק כי ההומור נוכח כל הזמן בחיים שלי. אני כל הזמן מדמיינת איך אם יודיעו לי שאני גוססת המטרה שלי תהיה להפוך את זה לפוסט קורע מצחוק, זה הלך הרוח שלי. הומור זאת דרך להתמודד עם דברים, גם אישית וגם לאומית. החיים הם אבסורד והדרך היחידה לטפל בהם זה באבסורד יותר גדול. לקחת דברים לקצה ולהגזים אותם, לפרק את הבאנליות והשעמום ולחשוף את הטרוף, הטיפשות והרוע שיש מתחת. בשביל לחשוף את הטרוף – את צריכה להיות קצת מטורפת בעצמך".
עם הלך הרוח הזה מגיעה רוטנר להרצאת אורח בבית לאמנות ישראלית במסגרת הקורס "אני בבדיחה הלא נכונה" שייפתח בחודש הבא (מרצה: רועי רוזן). ההרצאה "אצבע בעין" תעסוק בהטרלות באמנות ובתרבות – אמנות שרוטנר הפכה למקצוע. את ההזמנה להתארח בקורס של רועי רוזן קיבלה רוטנר בהתרגשות, כפי שכתבה בעמוד הפייסבוק שלה: "המפגש עם רועי רוזן היה אחת מנקודות המפנה שלי בחיים. הגעתי למדרשה לאמנות והייתי מבועתת ונפעמת מהכול, לא הכרתי בכלל את עולם האמנות, ידעתי רק לצייר יפה ולעשות שיגועים. רועי, כאמן וכמרצה שלי, הראה לי שאפשר לעשות שיגועים גם באמנות, שגם הטרלה יכולה להגיע למוזיאון, שגם האמן הכי רציני ונחשב יכול לשים על עצמו פאה בתור אקט אינטלקטואלי ומותר לצחוק מזה בקטע אינטלקטואלי".
מה צפוי בהרצאה?
"בהרצאה אני מדברת על תופעה תרבותית שמתחזקת בשנים האחרונות בארץ ובעולם, עם ההתחזקות של האינטרנט. לא כל כך מדברים עליה בהקשר של אמנות, אלא מדברים עליה בהקשרים אחרים כמו אקטיביזם, למשל. זה משהו שנע בין הומור של מתיחות והטרלות, שהן פשוט מצחיקות, לבין הטרלות שמנסות לעשות שינוי בהקשר של אקטיביזם טהור. לי היה חסר ההקשר בין שני הקצוות האלו ובהרצאה אני מדברת על הקשר ביניהם".
אמרת טרולים, אמרת אקטיביזם, אמרת מתיחות. לא אמרת אמנות.
"כשלמדתי במדרשה לאמנות גיליתי את ההטרלות באמנות, בעיקר בפרופרמנס או דרך אמנים כמו דושאן. ההטרלות הן חלק מהאמנות המושגית שבאה למוסד האמנות ומפרקת אותו, כמו שהיא מפרקת כל מוסד אחר. אמנות כמו אמנות צריכה לפרוץ את הגבולות ולכופף את החוקים ולשאול שאלות – גם על עצמה. הגבולות בין אמנות מושגית שצוחקת על עולם האמנות ובין הטרלות שצוחקות על עולם הצרכנות, התרבות או כלכלת האמנות (כמו למשל בפעולה של בנקסי והציור הגרוס) מטשטשים. אותי מעניינים הגבולות האלה. האמנות המושגית שרדה במהות שלה, גם אם לא בפורמט שלה".
"רועי רוזן היה אחת מנקודות המפנה שלי בחיים. הגעתי למדרשה לאמנות והייתי מבועתת ונפעמת מהכול, לא הכרתי בכלל את עולם האמנות, ידעתי רק לצייר יפה ולעשות שיגועים. רועי, כאמן וכמרצה שלי, הראה לי שאפשר לעשות שיגועים גם באמנות, שגם הטרלה יכולה להגיע למוזיאון"
את רוטנר קצת קשה להציג; אשת תוכן וטלוויזיה, אושיית פייסבוק, אמנית, קומיקאית, קומיקסאית או עיתונאית. היא גדלה במשפחת דתית בנתניה, אחרי שירות לאומי החלה בלימודי חינוך לאמנות במדרשה. בשנת 2006 הציגה בתערוכה "מחווה לפיקאסו" במוזיאון פתח תקווה, שנה מאוחר יותר בביאנלה לרישום בבית האמנים בירושלים, מאחוריה תערוכת יחיד בגלריה טובה אוסמן ותערוכה זוגית בגלריה אלפרד, בשנים האחרונות השתתפה בתערוכות "וידויים בקומיקס של נשים יהודיות" במוזיאון הנגב ובתערוכה "ויהי צחוק" במוזיאון בית התפוצות. בעשור האחרון היא פועלת באופן קבוע בתקשורת ובציבור הרחב השם של רוטנר מתקשר גם לשערוריית ינון מגל שהחלה בשנת 2015, לאחר שרוטנר חשפה כי מגל דיבר אליה באופן מיני בזמן שעבדו ביחד באתר וואלה. מכאן הדרך של מגל (שהיה ח"כ אותה שנה) מחוץ לכנסת הייתה קצרה – והדרך של רוטנר לתוך מערבולת תקשורתית הייתה מהירה. גם בפרשה הזאת רוטנר הקפידה לשמור על הלך רוח של הומור, היא מספרת, "אני צוחקת על כל דבר בחיים שלי ורציתי לצחוק גם על זה, אבל ריסנתי את עצמי כדי שלא יראה שאני לא לוקחת את המצב ברצינות – היו מעורבים במקרה הזה עוד הרבה אנשים".
רגישות, היא מסבירה, זאת תכונה נדרשת באמנות הההטרלות ובהומור, "צריך טקט וצריך רגישות. קצת כמו שאומרים שבסאדו מאזו צריך הכי הרבה רגישות, כדי לדעת מתי לעצור". במדור העכשווי שלה, "שיחה מאוירת" המתפרסם באתר מאקו, היא מפרקת נושאים אקטואליים דרך שיחות טלפון שאותן היא מאיירת ומנפישה לקטעי וידאו קצרים: שיחה לחאלד ממשרד החוץ הבחרייני "החברים החדשים שלנו" שמתבקש לעזור לרוטנר במעבר דירה כי הרי זה מה שחברים עושים, שיחה עם מוכרת בחנות פרחים בחג האהבה שמתבקשת לשלוח חבילת שוקולד עם אגוזים לבן הזוג האלרגי עד מוות שבגד בה, או שיחת טלפון ליוגב – הנסיין הראשון של חיסון הקורונה הישראלי שמתבקש לדווח אם הגפה שלו נושרת ולקבל במתנה מהמכון הביולוגי עט מהודר ומגבת ים על ההתגייסות. ההטרלות של רוטנר חריפות, חדות ומבטאות את כל מה שלא תשמעו בחדשות: הסאבטקסט, הצביעות והאמת האבסורדית מאחורי אירועי היום.
"הנושאים שמעניינים אותי נוגעים בעיקר לחופש ביטוי – מה מותר ומה אסור להגיד", היא מסבירה, "כיוון שאני עושה את זה לפרנסתי ואני צריכה לספק חומרים ברמה היומיומית, השבועית או החודשית אז אני מטפלת בנושאים אקטואליים שאולי לא בוערים בדמי אבל אמצא בהם טוויסט משלי. אפשר להתייחס לענייני דיומא כמו לאיחוד האמירויות אחרי הסכם השלום, מה זה אומר שעכשיו הם חברים שלנו? לפרק את המושגים שכולנו משתמשים בהם. כשאני נכנסת לדמות של השיחה המאוירת אני כמו שחקנית, אני ממש בתוך הסיטואציה, בדרך כלל אני מכינה מראש נקודות להעלות במהלך השיחה ומאלתרת תוך כדי. לפעמים מפתיעים אותי ואומרים לי משהו ואני לא יודעת מה להגיד, לפעמים אני מפספסת בדיחות ואומרת אחרי השיחה אוי יכולתי לענות לו ככה, אבל זה מסוג הדברים שאי אפשר לצפות".
ההטרלות של רוטנר פופולאריות – אחרי עמוד הפייסבוק של שיחה מאוירת, למשל, עוקבים 76 אלף גולשים. עבור רוטנר מרחב ההשפעה הוא חלק בלתי נפרד מהפעולה. "כשהייתי במדרשה הייתי בתוך בועה פרמיטיבית שבה אמנות זה הדבר הכי חשוב בעולם אבל ברגע שיצאתי לעולם נפתחה הדלת ואת מגלה שלאף אחד לא אכפת, אמנות לא משפיעה וכמעט לא קיימת בתרבות בישראל. וזה חבל, אמנות שעוסקת בהומור, פריצת גבולות וערבוב של גבוה ונמוך צריכה לצאת החוצה ולשטוף את הרחובות. אני כביכול לא פועלת בעולם של האמנות הגבוהה אבל אני עדיין במשחק. אני מחכה שהערבוב הזה יקרה מצד עוד אמנים".
"אמנות לא משפיעה וכמעט לא קיימת בתרבות בישראל. וזה חבל, אמנות שעוסקת בהומור, פריצת גבולות וערבוב של גבוה ונמוך צריכה לצאת החוצה ולשטוף את הרחובות"
למה זה לא קורה לדעתך?
"אני חושבת שאמנים שבוים בתוך העולם הפנימי הזה של להיות אמן ולהציג בגלריות, פסטיבלים וביאנלה ולאותו מיליה. ברגע שאתה יוצא החוצה אתה מאבד את ההגנה של העולם שלך שאתה יודע שמבין אותך. בחוץ יש עולם עם שפה אחרת של ריאליטי, סיטקום ותרבות נמוכה ויש סכנה להשתלב בה. כשאתה משלב בגלריה גבוה ונמוך זה בסדר אבל כשאתה באמת יוצא החוצה לתכנית טלוויזיה שמשודרת לפני האח הגדול זה מפחיד, אנשים רוצים להישאר בהגדרה הגבוהה שלהם. גם אני פחדתי לצאת. במדרשה הרגשתי שזאת פחיתות כבוד לעשות קומיקסים לאתרי בידור אבל בסופו של דבר אני הצלחתי לשלב בין האמנות והתקשורת, האינטרנט הציל אותי".
לאמנות יש סיכוי להיות פופולארית?
"עולם האמנות לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות וכל עוד הגורל של האמנות יישאר בפורמט הנוכחי, שבו האמנות מגיעה לאנשים בתל אביב שגרים שני רחובות מגלריה גבעון, התשובה היא כנראה לא. אני באמת חושבת שהפתרון זה האינטרנט, קל יותר באינטרנט לעשות אמנות ולבדוק איך מגיעים לשכבה של האנשים שנרתעת מאמנות או שזה לא מעניין אותה. טשטוש גבולות זה הפתרון, ולדעתי לשם אנחנו הולכים. בעבודה שלי אני מטרילה בטקסט, וידאו, אנימציה, ציור ועושה פעולה שהיא הכתבה עצמה, האינטרנט מאפשר לי את זה. את יודעת, אני אמנית ועדיין אני לא צורכת אמנות. אנחנו צורכים אינטרנט, קולנוע וספרות אבל אנחנו לא צורכים אמנות ביומיום. עולם האמנות צריך לצאת מהמקום הזה של אמנות כאירוע, כשיש לנו שעה פנויה, ופשוט להתחיל לשלב אותה בחיים".
by GemPlan