במסגרת נוישטיין: ד"ר גדעון עפרת בהצצה לפרק מהספר המונוגראפי "נוישטיין"

לקראת 1978, זמן קצר בטרם ישוב מירושלים לניו-יורק, התחיל יהושע נוישטיין לפרק את מושג ה"ציור" למרכיביו הפיזיים הבסיסיים, כמי שתוהה על מרכיביו התחביריים של האובייקט האמנותי. עתה, תומצת ה"ציור" לשלושה איברים: בד, מסגרת-עץ למתיחת הבד ("סטרצ'ר") וצבע על בד (משיחות מכחול, התזה וכו'). מכאן ואילך, ניסח נוישטיין "משפטים" אמנותיים חדשים על סמך מונחי היסוד הללו: הוא קיפל את הבד הצבוע (בשפות-מכחול שונות), ובה בעת, פירק ומיקם מחדש את ארבעת יחידות המסגרת (או את חלקן) בחזית הבד המקופל ו/או מאחוריו. יצירת האמנות כפירוק והרכבה מחדש של משפטים.

נבהיר: מאז ומתמיד, משנשאל נוישטיין – "מהי אמנותך?" – נהג לענות: "זו התשובה". שכן, עסק בשאלות אמנותיות על טבע האמנות. עתה, בסוף שנות ה- 70, משביקש לטעון טענות חזותיות על טבע הציור על בד, איברי-היסוד של הציור תפקדו כסימנים סינטקטיים ראשוניים הבונים את הסמנטיקה (משמעות). ה"בלשנות" הזו עמדה, כידוע, בשורש יצירתו מזה עשור. אלא, שעתה, לא עוד ניירות מקופלים, קרועים, גזורים, מוסטים וממוקמים מחדש. שעכשיו, נוישטיין פירק מערכת יחסים פיזיונומית ומינימאלית של הציור (על בד) והרכיב-מחדש מערכת מורכבת יותר, בה המבנה התומך (מסגרת העץ) הוא ערך חזותי עצמאי לא פחות מהצבע. פורמט הבד, מידות המסגרת, צבעי הבד, כל אלה אפשרו והזמינו משחק צורני, שיש בו גם מן המטפורי.

"פתחתי את הקצוות המקופלים של הבד המתוח והצבתי את יחידות העץ כמִשחק בחזית. הללו לא היו אסמבלאז', כי אם הצגתו של קונטור המגדיר את הבד המתוח ואת יחסו לקיר ולמשטח שלו עצמו. […] הבאתי את יחידות העץ, או הדמיה של יחידות העץ, לקדמת הבד. לפעמים חצי מתחת לבד וחצי מקדימה…"

יודגש: עמדת-היסוד של נוישטיין מושגית לא פחות משהיא חזותית וחומרית: צורות הפירוק וההרכבה-מחדש של העבודות טעונות באסוציאציות מתולדות האמנות (מוסכמות התחביר הציורי), ואילו תהליך הפירוק וההרכבה בכללותו מזמין פרשנות קיומית והיסטורית.

עניינו של נוישטיין במסגרות צמח מתוך עניינו של הציור המינימליסטי בשוליים, שולי הבד או הנייר. השוליים הללו סימנו את נקודת המפגש בין הציור לבין הקיר, כלומר את אתגר ההשטחה המרבית; הם סימנו את התנועה מהמרכז (נקודת-המגוז הפרספקטיבית, זו הנשללת על-ידי ההפשטה) אל הצדדים לקראת הדו-ממד, לקראת הקיר נטול ה"חלון" אל העולם.

לא במקרה אפוא, עיסוקו של נוישטיין במסגרות צמח מתוך עבודות הנייר המושגיות שלו משנות ה- 70. שכן, היה זה אז שקיפל גיליון מושחר וקרע מהקיפול המלבני את שוליו, כך שנולדה "מסגרת"-נייר, שגם אותה חילק האמן לשתיים ומיקמה מחדש על הקיר במרחק מָדוּד (באקסטרפולציה) מהמלבן התלוי. עקירה. מסגרת ניידת. שוליות נודדת.

אך, יחסי נוישטיין והמסגרת לא הסתפקו בזאת: בסדרת צילומים מאותה עת של ראשית שנות ה- 70 תועד נוישטיין כאשר הוא תולה מסגרת-עץ, כך שזו תלויה אלכסונית באוויר ומטילה צלה על הקיר. הוא עצמו, ניצב בצדה האחד של המסגרת, שולח זרועו מבעדה אל עבר הקיר ומסמן רישום מופשט על נייר במרכזו של צל-המסגרת. הנה המסר: להיות מחוץ למסגרת ובתוכה; לאשר את המסגרת ולשלול אותה בה בעת.

נדגיש: נוישטיין אינו עוסק במסגרות מסוג אלו שמקיפות ציורים לצורך ההוד וההדר. אין לו עניין בפן הדקורטיבי. המסגרת שלו היא זו הפנימית, העקרונית, התמיכה המבנית של הציור, ניסוח הפורמט שלו.

עתה, בסוף שנות ה- 70, כשהוא מתחיל לפרק את ה"סטרצ'ר", ניתן האות למשחקים צורניים: יש שיחידת-עץ אחת מהארבע מתפקדת כ"קו" (ישר או זוויתי) המקשר בין שני ציורי קנבס מינימליסטיים. יש שמסגרת מרובעת "מארחת" בתוכה ציור מרובע קטן יותר. יש שיחידות המסגרת פולשות לתוך הבד כ"קו" או כזווית ישרה. בכל המקרים, תפקודה ההיסטורי ה"שמרני" של המסגרת הפנימית שובש והיא יצאה לחופשי. במהלך שנות ה- 80, קרה לא אחת שהבדים פינו מקומם לגיליונות נייר מרוססים באפור, שקופלו מעל ומתחת למסגרת-המתיחה, או שיחידות-העץ המפורקות "שיחקו" עם ריבועי הניירות משחקים קומפוזיציוניים – לעתים בצמוד לריבוע-הנייר, לעתים במרחק מהריבועים. מאוחר הרבה יותר, ב- 2011, לקראת תערוכת-היחיד במוזיאון ישראל (2012), הציב נוישטיין בסטודיו שלו ב"סוהו" לוחות אלומיניום, המסומנים בתשלילי גיליונות (שהותזו באקריליק, הוסרו והותירו רק סימני שוליים, "מסגרות"). בין הלוחות הציב נוישטיין מסגרות-עץ בגדלים שונים, חלקם שכובים על הרצפה. בתערוכה עצמה הוצג מקבץ גדול של לוחות בחומרים שונים, על הקיר והרצפה גם יחד, כולם מסומנים למכביר בתשלילי דפים ומעליהם מונחים מספר קרשי מסגרת.

שנים קודם לכן, "במסגרת" אלתוריו בסטודיו, הניח נוישטיין על הרצפה מסגרת עץ מלבנית והעמיד בתוכה ציור מינימליסטי – שני קנבסים לבנים צמודים זה לזה ומצוירים בצללית עדינה של קנבס אחר. ציור ומסגרת-מתיחה – מי בתוך מי? שאלת ה"בפנים" או "בחוץ" לא חדלה להטריד את האמן מאז 1970 בקירוב.[1] בצילום ידוע שלו מאותה עת מוקדמת הוא נראה מגבו, ניצב מול קיר ורושם על גיליון, שעה שסרט-הדבקה לבן מתוח אופקית על הגיליון תוך שחולף מעל ידו הרושמת, ואילו סרט אופקי נוסף חולף על עורפו, משמע – כולא אותו בתוך העבודה. ראש ויד כלואים ביצירה על-ידי אמצעי ציור מינימליסטי (סרט ההדבקה). להיות בחוץ ובפנים.

באלתורי הסטודיו הללו נכללו גם שלושה כיסאות-בר, שהוצבו בשורה חזיתית בתוך מסגרת-עץ גדולה המונחת על הרצפה. על הכיסאות השעין נוישטיין (עדיין בתוך המסגרת) לוחות אלומיניום מרוססים באקריליק ומסגרות נוספות. וכך, בביקורי (מתישהו בשנות האלפיים המוקדמות) בסטודיו שלו שברחוב מרסר, מצאתי לפניי מסגרת שכובה ובטבורה ניצב כיסא שחור, אשר על מושבו קנבס הנשען לגב-הכיסא ונוגע בקדקודו בקנבס גדול יותר הממוקם מאחורי הכיסא. היה זה אז שביקשתי מנוישטיין לצלם אותי "נכנס" ברגלי האחת לתוך המסגרת השכובה ונשאר מחוצה לה ברגלי השנייה: גם אני ביקשתי להיות "בפנים" ו"בחוץ" בעת ובעונה אחת. כמו תמיד.