משא ומתן לעצירת המכירה של מוזיאון האסלאם: "לא זכור מקרה כזה בעולם, גם בהיקף וגם בחוסר השקיפות"

נכון הוא שתקציב משרד התרבות למוזיאונים נמוך מדי, במידה שהיא ראויה לכל גינוי. תקציב זה אינו מאפשר התנהלות תקינה ועמידה בדרישות חוק המוזיאונים הישראלי ודרישות האתיקה והסטנדרטים ברמה הבינלאומית. אולם, מצב חמור זה אינו מצדיק התנהלות לא שקופה, לא אתית, שבמידה רבה מתנערת מן האחריות הציבורית של המוזיאון, לא נותנת הזדמנות למציאת פתרונות אחרים שישאירו את המוצגים בישראל. יכלו להיות פתרונות אחרים, אני מאמינה.  

בתקופת עבודתי כמנהלת מחלקת המוזיאונים בישראל אירע לא פעם שמוזיאונים נקלעו למצוקה כלכלית חמורה. באמצעות פנייה מיוחדת למשרד האוצר זכו המוזיאונים לסיוע נקודתי. כך, למשל, קיבל מוזיאון ינקו דאדא בשעתו תקציב מיוחד למיגון בעקבות השריפה בעין הוד, מוזיאון באר שבע לתרבות האסלאם זכה בכמה מיליוני שקלים כדי להפוך את המסגד למוזיאון בהוראת בג"צ. מוזיאוני אמנות בישראל שלא יכלו לממן ביטוח ליצירות מופת, עקב היותנו מדינה בסיכון, זכו בתמיכה מיוחדת למימון תערוכות יקרות ערך, ועוד.

במקרה של המוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים נודע לבית לאמנות ישראלית כי לא הוגשה בקשה שכזו, לא התבצעה התראה למשרד התרבות שקיימת מצוקה או בעיה (אמיתית! כספי הקרן השוויצרית התומכת במוזיאון מאז הקמתו נשחקו ואוזלים). יתרה מכך – לאחר שהדברים כבר היו לכאורה מוסכמים, והמוצגים בדרכם לבית המכירות הבינלאומי – מנהל המוזיאון התראיין ברדיו ובישר לגואל פינטו על המכירה, ובגלי צה"ל התראיין ואף זכה לברכת "הצלחה" במכירה. ומכאן הכל היסטוריה. 

מדינת ישראל הצעירה זכתה במשך השנים לתרומות של אוספים נדירים, אוסף אמנות האסלאם הוא מהמשובחים בעולם, כך גם אוספים נוספים במוזיאון ישראל ובמוזיאונים נוספים ברחבי הארץ. גם אוסף מוזיאון אמנות המזרח הרחוק במוזיאון וילפריד ישראל בקיבוץ הזורע, ממנו התבצעה גניבה מוזמנת, היה יוצא דופן באיכותו. אין מילים לבטא את הזעזוע והכאב לאחר שבחודש אוגוסט האחרון הפורצים פתחו את הדלת וליקטו את הפריטים שצוינו להם ברשימה, את שאר המוצגים זרקו על הרצפה.

בשני המקרים יש כאן איבוד נכסים חשובים. למוזיאון מוכר יש מחויבות לציבור ומחויבות על פי חוק ועל פי האתיקה להגנת האוספים, לשמירה על האוספים ולהבטחת ההגנה עליהם למען הדורות הבאים. למוזיאון מחויבות לשמר ולשמור על האוספים כנכסי תרבות. האוסף אינו בבעלות של מוזיאון מוכר כגוף פרטי, אלא כגוף עם מחויבות ציבורית.  מנהלי המוזיאונים מחויבים כלפי הציבור להתריע בפני משרד התרבות, מועצת המוזיאונים והציבור על מצוקה שיכולה למנוע מהם את השמירה על האוסף לטובת הציבור בישראל. לכן, מנהל מוזיאון האסלאם צריך היה, לפחות להבטיח שיתקיים שיח ציבורי לפני שהדברים הופכים למעשה עשוי. 

מתוך היכרות אישית אני יודעת שהמוזיאונים יקרים לליבם של מנהלי ועובדי המוזיאונים. הם נאבקים יום יום במצוקות כלכליות ונאבקים להישרדות ולפעילות ראויה. למרות מיעוט התקציבים ומיעוט התרומות מתקיימת פעילות מבורכת של למעלה מ-400 תערוכות בשנה, למעלה מ-800,000, הדרכות חינוכיות לילדים ונוער בשנה, עשרות קטלוגים וספרים לאמנים ישראלים ועוד. במקרה של מוזיאון האסלאם – אחת המטרות לגיוס הכספים שהצהיר עליהם מנהל המוזיאון היא הבטחת פעילות בין-תרבות, רב-תרבותית, חינוכית. זוהי בהחלט פעילות חשובה. ולמרות זאת, השאלה חייבת הייתה להישאל גם ברמה הציבורית: באיזו מידה ועד כמה חשובה יותר הפעילות הרב תרבותית, החינוכית, הרב דורית, מן השמירה והגנה על האוסף לשמו נולד והוקם המוזיאון, והאם בשמה נכון להוציא למכירה חלק ניכר כל כך מהאוסף.  

"למוזיאון יש מחויבות לציבור על הגנת האוספים, על שמירתו והצגתו כהכנה בין דורית. למוזיאון מחויבות לשמר ולשמור על האוספים כנכסי תרבות. האוסף אינו בבעלות פרטית של מוזיאון.  לפחות היה צריך לעשות שיח עם הציבור"

לאחר שנודע היקף המכירה של מוזיאון אמנות האסלאם, הוציאה מנהלת מחלקת המוזיאונים במשרד התרבות, הגב' שירית קסין, מכתב למנהל מוזיאון האסלם מר נדים שיבאן. במכתב היא מבקשת תשובות ואינה מסתפקת בשימוש שעשה המוזיאון בתקנה 12 לתקנות הקבועות לפי חוק המוזיאונים. תקנה זו מאפשרת מכירת יצירות מהאוסף בנסיבות מסוימות. שיבאן מתבקש להציג את הנימוקים למכירה ומנהלת המחלקה מבהירה כי היא תשקול אם להמליץ לשר התרבות לקצץ במחצית התמיכה השנתית של המוזיאון באופן חד פעמי, כסנקציה, אם יתברר שהייתה בהחלטה משום הפרה של החוק, ותבקש גם לברר את דרכי התנהלותו כמוזיאון מוכר.

קראו את המכתב שנשלח ממשרד התרבות עם חשיפת דבר המכירה >