נדוניה: מיתוס הכלה והבתולה באמנות הישראלית

במהלך הקורס נחקור את דמות 'הכלה המופשטת על ידי רווקיה' בעבודה המפורסמת של מרסל דושאן (1915 – 1923) ונלמד על שלוש האלות הבתולות במיתולוגיה היוונית, שסירבו להינשא וללדת ילדים על אף העובדה שהיו אחראיות על חיי הבית והמשפחה. היוונים העתיקים כבר הפרידו בין הארוס לבין חיי הנישואין ומיקמו כל תחום באחריות אלות נפרדות. האלות הבתולות נחשבו לעצמאיות, חזקות וחופשיות והעניקו תמיכה לנשים הנשואות.

במישור הישראלי נתחיל מלימוד העבודה של נורית דוד, שעבודתה העניקה את ההשראה המרכזית לקורס. דוד הציבה את  דמות הכלה ומיתוס החתונה בלב עבודתה – הן הציורית והן הספרותית – בהיפוך גמור, לכאורה, לכל התרסה פמיניסטית. נתבונן בשתי סדרות מרכזיות מציוריה ונקרא טקסטים סמי-ביוגרפיים שכתבה על כישלונה לממש את אידיאל החתונה. הרובד הכפול בכתיבתה של דוד משליך על הציורים שלה ומאיר את האירוניה הפנימית ואת כפל המשמעות – מצד אחד שירות והתמסרות ומצד שני – עצמאות ואי-תלות.

"במישור הישראלי נתחיל מלימוד העבודה של נורית דוד, שעבודתה העניקה את ההשראה המרכזית לקורס. דוד הציבה את  דמות הכלה ומיתוס החתונה בלב עבודתה – הן הציורית והן הספרותית – בהיפוך גמור, לכאורה, לכל התרסה פמיניסטית" 

הקורס יעסוק בעבודות של אמניות נוספות, שהפרשנות המקובלת שלהן התבססה על שדות שיח אחרים לגמרי. הפעם נתבונן בהן מתוך האתיקה של פרישות והימנעות, לטובת אידיאל של התמסרות טוטאלית: אתי אברג'יל מרמזת על מצבי פרישות ונסיגה מהחברה מתוך מחויבות טוטאלית למעשה השזירה והייצור האמנותי. תמר גטר העלתה את דמותה של "נערת הרוגטקה", מעין פיגורה של לוחמת/אמזונה, שאידיאל השלמות ניצב כנר לרגליה. עבודותיה של גטר מתמודדות עם אתגרים מועצמים ומואדרים של יופי, וירטואוזיות ושלמות, עד לקריסה המוחלטת.

חנאן אבו חוסיין עוסקת במעמד האישה בחברה הערבית ובמגבלות שהיא לוקחת על עצמה, במודע, בהיכנסה לברית הנישואין. האתגר של היותה אישה פלסטינית ועצמאית, מתקיים לא רק בביוגרפיה שלה, אלא גם בעבודותיה. ענת בצר-שפירא מפנה מבט אירוני על מוסד טקס הנישואין, על דמות הכלה ובהמשך – גם על סמלי הבית הבורגני – המטבח והסלון.

ורד נסים, שגם תתארח בקורס, עוסקת במיתוס החתונה ובסירובה להינשא מנקודת מבט של בת להורים מזרחיים שרואים בחתונת הבת תנאי להצלחתה בחיים. נסים מציבה בפני הוריה קשיים והתמודדויות אישיות כשהיא מתמרדת בגלוי ובהתרסה כנגד הערכים המשפחתיים שעליהם גדלה. הסדרה של חן שיש "הכלה הטוניסאית" תיתן מבט נוסף על מעמד הכלה בתרבות המזרחית ועל הסירוב האמביוולנטי לציית לו.

"ורד נסים, שגם תתארח בקורס, עוסקת במיתוס החתונה ובסירובה להינשא מנקודת מבט של בת להורים מזרחיים שרואים בחתונת הבת תנאי להצלחתה בחיים"

דינה הופמן הקדישה כמה תערוכות לדמותו הנעלמה של החתן, או של החתנים, וזיהתה את עצמה עם פנלופה, המגלמת תפקיד כפול: רעיה נאמנה ובו בזמן הודפת חיזורים ורווקים המחזרים לפיתחה. לבסוף נסיים במחוות אהבה וניחומים לגברים ולבעלים: דינה שצ'ופק, זיכרונה לברכה, מקיבוץ מצר, חלוצה וחברת השומר הצעיר בנעוריה, מציירת בצבעי שמן על בד את הנדוניה האבודה שלא הביאה אתה ליום נישואיה: כריות, ציפיות, וראשי תיבות  (D/M)  של שמה ושם מרטין, בן זוגה.