רעות ברנע
אוקטובר 2025. צילום: זר בתוכנו, מראה הצבה, מוזיאון העיר תל אביב. צילום: דניאל חנוך
"הסריגה היא סוג של הישרדות", אומר האמן גיל יפמן. "היא פעולה חזרתית, קצת טקסית וגם טקסטואלית. יש בה חומר וגם מגע שמייצר חיבור בין הרעיונות לחומר. העבודה עם קהילות בסריגה גורמת לי גם להתגבר על עצמי, לצאת מעצמי, לחרוג מהגבולות של עצמי ולהרחיב אותם דרך קשרים והקשרים. האנשים שמצטרפים הופכים את הפעולה לכזו שמתמשכת".
יחד עם אורחים ואורחות נוספים מתחום האמנות, האופנה והטקסטיל, אשר יציגו את הרובדים השונים באמנות הטקסטיל, ישתתף גיל יפמן בקורס החדש "רקמת המקום – טקסטיל בין אמנות, עיצוב ואקטיביזם חברתי", בהנחיית ד"ר נגה ברנשטיין. הקורס יפנה מבט אל מקומו של הטקסטיל באמנות ישראל החל מבצלאל, דרך אמנות הסיבים והאמנות הפמיניסטית ועד מופעיו המגוונים של הטקסטיל באמנות העכשווית; וישים דגש על טקסטיל כמדיום הנושא מטען פוליטי הקשור במגדר וזהות אתנית וגזעית, ועל השימוש בו במסגרת מאבקים פוליטיים-כלכליים.
יפמן עוסק כבר שנים רבות בטקסטיל. הוא מוכר בעיקר הודות למיצבים הסרוגים שלו, כאלה שיצר לא פעם בשיתופי פעולה עם קהילות שונות. במקביל הוא עובד בציור, בווידיאו, במיצב, בקרמיקה ועוד. "אחד הדברים שנמצאים בבסיס העבודה שלי מההתחלה הוא שיתופי פעולה. זה התחיל מהשלב שבו הייתי מודל של אחותי (האמנית רונה יפמן), וכבר אז הבנתי את הכוח – וגם את החולשה – של שיתופי פעולה".
הפעולה הראשונה במסגרתה עבד עם הקהילה בסריגה היתה בשנת 2015 בראשון לציון, במסגרת תערוכה שאצרה אורית חסון-ולדר בסדנא לאמנות ברמת אליהו, שנקראה "חזון העצמות הרטובות". "קראנו את האגדה, את מיתוס חזון העצמות היבשות – חזון אחרית הימים ותחיית המתים – בקריאה אקולוגית מגדרית", מסביר יפמן. "קריאה שלפיה האב נכשל במקום שבו אמא אדמה – הטבע – מחוללת ניסים. העבודה שיצרתי בשיתוף בני נוער לתערוכה נוצרה משקיות ניילון שאותן הפכנו לחוטים ומהן סרגנו 'עצמות', כאלה שמכילות גם אדמה וצמחיה. תלינו אותן באוויר. הקונטקסט היה כמובן גם תחיית המתים, גם טקסט תנכ"י שהגבנו אליו יחד בקונטקסט עכשווי, אבל גם, כשמדברים על עצמות שמתאחות – הביטוי באנגלית הוא to Knitt, כמו בסריגה. תהליך האיחוי נקשר לסריגה, גם מהמקום של התאחות – טכניקת הסריגה שהיא המרפאה".
"העבודה עם קהילות בסריגה גורמת לי גם להתגבר על עצמי, לצאת מעצמי, לחרוג מהגבולות של עצמי ולהרחיב אותם דרך קשרים והקשרים.
"האנשים שמצטרפים הופכים את הפעולה לכזו שמתמשכת"
בהמשך עבד בפעולה דומה של סריגה בחוטים שנוצרו משקיות ניילון עם נשים יפניות, ביפן – שאיתן בכלל לא היתה לו שפה משותפת ומה שחיבר ביניהם (ליטרלי), היתה הפעולה האמנותית. שיתוף הפעולה המשמעותי שהגיע אחריו היה זה עם קולקטיב קוצ'ינטה – ארגון של נשים מבקשות מקלט מאפריקה שפעל בארץ במשך כמה שנים – גם במקרה הזה השפה שחיברה ביניהם היתה הסריגה.
עם נשות קוצ'ינטה עבד יפמן גם על מיצבי הסריגה שהציג בתערוכה "קיבוץ בוכנוולד" במוזיאון תל אביב בשנת 2018 (אצרה: עדי דהן). בתערוכת היחיד, שהוצגה בעקבות זכייתו בפרס רפפורט לאמן צעיר, הוא שיתף פעולה עם האמן הוותיק דב אור-נר ועם קולקטיב הנשים האפריקאיות. התערוכה הכילה מיצבים סרוגים, גדולי ממדים, חלקם גרוטסקיים (עליהם עבד יפמן לבדו) וגם גדר חיה סרוגה באורך שבעה וחצי מטרים – שאותה יצר עם נשות הקולקטיב. "מבחינתי זה היה לחבור למשהו שהן עושות", הוא מספר. "אני רק עזרתי להן, הן עשו הכל בכוחות עצמן. היה בעבודה משהו מאוד שיווני. היה לי חשוב לגייס כספים שיכלכלו את העבודה הזו, כי המצב שלהן הוא באמת הישרדותי".
בנוסף לנשות הקולקטיב, עבדו איתו בהכנות לתערוכה במוזיאון מתנדבים ומתנדבות, בעיקר פנסיונרים ופנסיונריות, שבאו להשתתף בסריגת המיצבים ובתמורה קיבלו כניסה למוזיאון, קפה ומאפה. "חברות קוצ׳ינטה הפכו לאוטוריטה. הן היו בעלות הבית והמארחות במוזיאון, ביחד איתי. כולנו עבדנו בהנאה יחד על עבודה שהולכת ומתהווה, זה עבד חזק מאוד. בהמשך, התערוכה הוזמנה להשתתף בפסטיבל אמנות בינלאומי בווינה – עבורו יצרתי יחד איתם, ויחד עם נשים נוספות מעמותת 'עמך' – המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי שואה והדור השני.
הפעולה האחרונה שיצר יפמן בשיתוף הקהילה מוצגת עכשיו במוזיאון העיר תל־אביב-יפו, במסגרת התערוכה "גובה פני העיר" שאצרה יעל מסר. בתערוכה מציג יפמן זר פרחים סרוג גדול, שיצר יחד עם הקהילה במרכזים קהילתיים בדרום מזרח העיר. "בחרנו את האזור כמקרה מייצג ונפגשנו במרכזים עצמם. במקרה או שלא במקרה, הנשים שסרגו איתי הן ברובן כאלה שחברות בעוד קבוצות סריגה עם אג'נדה חברתית, שסורגות למשל שמיכות מיוחדות לאנשים עם מוגבלויות או צעצועים מפתחים לפגים".
המיצב ההשתתפותי שמוצג בתערוכה נקרא "זֵר בתוכנו" – שם שנושא בתוכו כמה משמעויות. "התערוכה במוזיאון העיר היא בקונטקסט של פסיפס עירוני אנושי וערבות הדדית. במקביל, יש בעבודה גם פעולה מחאתית – קרב על הזיכרון, בטח בתקופה של מלחמה. ״פרחים בקנה״ הוא ביטוי שגור בשפה העברית – וזה מתחבר לרעיון ישן נושן שלי, שגדל בתוכי כבר שנים, לייצר עבודה שבה 'רק החזק סורג': צבא של סרגני מצפון, ש״מכתת את חרבותיו לחוטים, ואת חניתותיו למסרגות״. מבחינתי, להתחיל לסרוג זה לפתוח עוד ערוץ, למשוך חוטים נראים ובלתי נראים" אשר מייצרים גוף אחד ומרובה, שלם הגדול מסך כל חלקיו.
רקמת המקום – קורס ראשון מסוגו באקדמיות בישראל, יעסוק בין השאר במקומו של הטקסטיל בארץ ובעולם במאבקים חברתיים החל מהמאבק לזכות הצבעה לנשים ומאבקו של מהאטמה גנדי נגד השליטה הבריטית בהודו, ועד השימוש במדיומים טקסטילים שונים במסגרת הפרקטיקה שאימצה את השם "קראפטיביזם" – שימשו במלאכות כמו רקמה אריגה, טוויה, תחרה וסריקה כפעולות המתערבות במציאות הפוליטית וממוקמות ביו מלאכה, אמנות, אקטיביזם ועשייה חברתית-
המפגש עם גיל יפמן לצד אורחים נוספים, דוגמת ד"ר מיטל פלג מזרחי, ד"ר חוסני אלחטיב שחאדה ד"ר דוד שפרבר והאמנית אנדי ארנוביץ, יאירו היבטים מרתקים ורובדים פנימיים אקטיביסטיים וחדשניים הקיימים באמנות הטקסטיל באמנות היהודית, הפלסטינית, המקומית והבינלאומית.
