רוח הזמן: "אמני ואמניות שנות השמונים היו דור שהוסט ממסלולו"

דור השמונים באמנות ישראל 
דוריות בצל הטראומה

בשנות השמונים היו שדה האמנות והדור הצעיר בתנודה חסרת מרכוז, ולא זו בלבד אלא כך הייתה גם החברה הישראלית בכללה; התפוררות הזהות הלאומית האחת לזהויות מִ שְ נה החלה כבר אז. השיח הפוליטי, החברתי והתרבותי היה, כמו שציין עוז אלמוג, בסימן פרֵדה מ’שרוליק’ – מהדימוי העצמי  של החלוץ, הבונה, המשתייך לחברה קולקטיביסטית בהגמוניה אשכנזית, חברה שלקתה בעיוורון או ביטאה ביטול כלפי כל אחרוּ ת גם בתוך הקבוצה ההגמונית עצמה. 

‘שרוליק’ עבר הפרטה לזהויות משנה: הזהות היהודית, הזהות המזרחית, זהותו של הדור השני לשואה. בשנות השמונים הביאו הדיון על אודות הזהות היהודית ומקומה של השואה בזהות הישראלית מצד אחד, והשינוי במעמדם של בני עדות המזרח בתרבות ובחברה מן הצד האחר, לידי תסיסה גם בתחום תכניות הלימודים והיחס לשורשים. כך נולדו מסעות שורשים, תיירות מחנות הריכוז ושחזור מסלולי צעדות המוות כצעדות חיים בהשתתפות בני נוער נושאי דגל ישראל. אין תֵּמה אפוא שלפרדה זו ולשיח החדש היו ביטויים בתחומי האמנות והתרבות. 

באילו מובנים נעשו החיים בצל התרחשויות ומצבים אלה למאפייניו של הדור? ברור שבחברה שעוברת תהליכים מואצים של אטומיזציה מצבי משבר מקשים על בידוד גורמי ההשפעה הדורית מגורמים של מגדר, מעמד ואתניות. על כן מתבקש שהדיון יהיה בין־מגזרי וישרטט מחדש את תחומי העיוורון האתניים, המגדריים, התרבותיים והחברתיים בהקשר הדורי. החוקרים שטראוס (Strauss ) והאו (Howe ) מוסיפים לדיון זווית נוספת. הם מאפיינים את הדורות בארצות הברית מאז ייסודה על פי קטגוריות משנה טיפולוגיות, שמבטאות התפתחויות באשר לתודעה העצמית של העם האמריקני כלאום לא אתני (דור הנביאים, דור הנוודים, דור הגיבורים ודור האמנים). דורות אלה מוסברים לפי עקרונות ’המפנים התרבותיים’. על פי הדגם התאורטי הזה, אחד היסודות המעניקים לכל דור אופי מובחן משלו הוא מידת הצלחתו בגיבוש עמדה טרנספורמטורית מרחיקת לכת. 

אפשר לראות בדגם בסיס לחיפוש קווי הפעולה המאפיינים את הדור הזה, שנתונים ביוגרפיים, אישיים וקולקטיביים כאחד זימנו לו אתגרים תרבותיים ייחודיים שמקורם הן בשנות הילדות המוקדמת שלו (שנות החמישים והשישים) והן בשנות בחרותו בטרם התבססותו (שנות השבעים והשמונים), והתייחסות למשקלם הסגולי של גורמים אלה בהצלבה עם אחרים במהלך העשור ואף אחר כך. 

מבחינה דורית, דור אמני שנות השמונים באמנות בישראל הוא אותם יוצרות ויוצרים צעירים, רובם ילידי שנות החמישים, שהחלו להציג בראשית שנות השמונים. זו קבוצת גיל שמשקפת את דמותם ה’מרובדת’, כלשונו של מנהיים, של ילידי העשור הראשון למדינה, שנתפס כעשור המעצב של האתוס התרבותי של ישראל. מבחינה זו משתייכים לדור זה נציגים ונציגות של הדור השני לשואה, הדור השני (לעתים הראשון) להגירת ההמונים, ודור ראשון לחינוך הממלכתי בישראל. זה גם הדור הראשון שאליו משתייכים אמנים ערבים שנולדו לאחר 1948 וגדלו תחת הממשל הצבאי, ובבגרותם למדו בבתי ספר לאמנות בישראל ופילסו דרכם אל שדה האמנות בעשור שלקראת סופו פרצה האנתפאדה.

התבוננות בחברה הישראלית מפרספקטיבה של חקר הדוריות תגלה את השפעתם של אירועים מכריעים על הדורות הראשונים למפעל הציוני וכן את האופן שבו אירועים אלה ביצרו את מעמדם בזיכרון הלאומי והטביעו את חותמם בייצור הגנאולוגיות המקומיות. כמו שטוענת אניטה שפירא, ’דור בארץ’ ו’דור המדינה’ – ילדיהם של האבות המייסדים בני העליות הראשונות וראשוני המתבגרים עם קום המדינה – גודלו ל’משימתיות’. לא כאן המקום לדון אם רק דוקטרינות אידיאולוגיות הזינו את המשימתיות הזאת או שמא היה זה גם מצב של אין בררה או שילוב של השניים; כך או כך, מיתוס הצבר השפיע את השפעתו שיחק את תפקידו, וכל המנגנון התרבותי שיצר אותו נתן את אותותיו בדורות אלה.

"התבוננות בחברה הישראלית מפרספקטיבה של חקר הדוריות תגלה את השפעתם של אירועים מכריעים על הדורות הראשונים למפעל הציוני וכן את האופן שבו אירועים אלה ביצרו את מעמדם בזיכרון הלאומי והטביעו את חותמם בייצור הגנאולוגיות המקומיות"

דור שנות השמונים, שבנותיו ובניו הם ילידי שנות החמישים, גדל בתנאים אחרים. זה היה הדור הראשון למדינה שמוסדותיה הטביעו בו את חותמם. לדור זה הובטח עתיד טוב מזה של דור האבות, שעמו נמנו לא רק אותם חלוצים ולוחמים בעלי סימני ההיכר (האטריבוטים) של ה’צבר’, אלא גם בני מהגרים, ניצולי שואה וערביי ישראל. למען הצלחתו וגאולתו של דור זה נכונו אחדים מהאבות והאימהות (בייחוד חסרי הפריבילגיות, שלא נמנו עם ההגמוניה) להקריב, להבליג ולהרכין ראש. בהגיעם אל סף הבגרות למדו בנות ובני דור זה שבכל תחום חיים כמעט הופרה ההבטחה: שנים רבות של קיפוח חברתי־כלכלי־תרבותי שרק העמיק; חילופי שלטון שהביאו בסופו של דבר לידי חיסולה של מדינת הרווחה ולהפרטה מתוך החלשת החלשים; ובעיקר מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה, שבהן דימם דור זה את גופו ואת נפשו וחש שדור הגנרלים בגד בו.

הפער בין החלום למימושו היה בשביל הדור הצעיר בישראל מקור לבלבול. לכל אלה יש להוסיף את הכיבוש, את השפעתה של השליטה המשחיתה על אוכלוסייה אזרחית בשטחים ובלבנון, ובאמצע שנות השמונים, ההתמודדות עם השאלות שעלו בעקבות ההתקוממות הפלסטינית, האנתפאדה, ששמה קץ לשקט היחסי ולמִקסם השווא של ’כיבוש נאור’. במובן הזה הייתה לאנתפאדה הראשונה השפעה תרבותית עצומה על היחסים הבין־דוריים בקרב הערבים החיים בישראל מבחינת מוקדי ההזדהות, היחס לדת וללאומיות, לעבר, להווה ולעתיד לבוא. כל אלה מוצאים את ביטוים לא רק ביצירה האמנותית האינדיווידואלית של אמנים צעירים וותיקים, אלא גם באופן השתלבותם בשדה האמנות בישראל מזה, ותחילתו של כינון שדה מקביל שבשנות התשעים, לאחר הסכמי אוסלו, ילך ויתפתח מתוך התחברות לרשות ולתפוצה הפלסטינית מזה.

הגיל שבו חווה דור זה בחריפות את הטראומה הקולקטיבית של המלחמות ואת השלכותיהן חשוב להבנת ההשפעה העמוקה שלהן ושל שאר האירועים כמכלול מצטבר. לפיכך בעקבות קבאלי והבחנותיו באשר ל’החתמה’ הדורית, יש להוסיף את גורם הסמיכות בין האירועים ובין הזמן שבו נדרש הדור הזה לפעול, להראות שהוא ’עומד על הרגליים’, מסוגל להשתלב בחברה, ובמקרה של האמנים הצעירים – להשתלב בשדה האמנות ובעשייה התרבותית. הפער בין אותו עתיד שהובטח לו ובין הצבר החוויות הטראומתיות דומה לחוויית אבל על אבדן של משהו או מישהו יקר.

דור זה מצטייר כדור שחווה תודעת שבר בשל חוויותיו הטראומתיות לצד העברה בין־דורית של טראומות שחוו הוריו (שואה, הגירה, מלחמת 1948 – כמלחמת עצמאות וכנכבה). שמשון רובין טוען כי ישראל היא חברה שבה כל טראומה מעלה מחדש את הטראומה הקודמת. כך בתקופה של חוסר יציבות ביטחונית וכלכלית, כמו שקרה בשנות השמונים, העמיק כל אירוע נוסף את תחושת החרדה הקיומית והדהד מאורעות קודמים של חוסר יציבות היסטורית. דור השמונים קיבל זאת במנות גדושות, ואלה העצימו אל מול מערך הציפיות שאכזב: ’כאשר אובד האמון, נפגעי הטראומה מרגישים שהם שייכים למתים יותר מאשר לחיים’.

תודעת הדור כנושא את טראומת הוריו בהיותו דור שני לשואה התפתחה באותה תקופה דרך עבודתם וכתיבתם של פסיכולוגים, כגון יוסי הדר, דינה ורדי, וכן המחקרים והסמינרים של דן בר־און, שבהם השתתפו הצלם יהושע (שוקה) גלוטמן (נ’ 1953) והאמן רב־הפעלים חיים מאור. המונח ’דור שני’ נהיה אפוא לחלק מזהותם ולחלק מאחרותם. גרי גולדשטיין (נ’ 1950), עיינה פרידמן (נ’ 1950), יוכבד וינפלד (נ’ 1947), אביתר שטרן (נ’ 1956), חיים מאור, ואיצ’ה (יצחק) גולומבק (נ’ 1956) – אמני דור השמונים שהיו גם דור שני לשואה – השתמשו במטבע לשון משותף כדי לתאר את הוריהם  ואת עצמם: ’הם לא מלח הארץ’. כלומר, להיות דור שני לשואה מקפל בתוכו גם את תֵּמת ההגירה כעוד פצע שדור זה חווה כחוויה טראומתית מצטברת.

בשביל אחדים מהאמנים היה זה מסע ארוך: מהימנעות ועד קבלה של הפצע שיש לספר. כמו שניסח איצ’ה גולומבק: הדור הקודם נמנע מלספר פצעים, מלספר את הפצעים […]. גם אני לא טיפלתי בהם בצורה ישירה, כאילו דרך איזושהי איקונוגרפיה, איזה סיפור […]. בעיניי זה חלחל דווקא ממקום הרבה יותר עמוק, מופנם יותר ודרך המצאת צורה ודרך כל היחס לחפצים, זה לא בא כהצהרה.

[…] אמני ואמניות שנות השמונים היה דור שהוסט ממסלולו. דור אמני ואמניות שנות השבעים, בהכללה, מרד והפגין ובעיקר חיפש דרכי תיקון חברתיות, אקולוגיות. הוא היה מחויב למשימה הלאומית ונלחם לתיקונה של החברה מתוך הזדהות עמוקה עם מטרותיהם של אבות הציונות. לעומת דבקותו של דור השבעים במשימתיות הלאומית, ולצד ביקורתו החריפה, לעתים שנונה ולעתים תמימה, פעל דור השמונים על מגזריו השונים בהבעת אנטגוניזם, מחאה, סירוב, מרד, כעס ותוקפנות לצד רצון נהנתני, הדוניסטי, נרקיסיסטי יותר, שאינו רוצה לדחות סיפוק כי המחר שהובטח אולי לא יגיע כלל. 

לקריאת פרק א' המלא הקליקו כאן

לרכישת הספר "דור המפנה: אמנות צעירה בישראל" >> הקליקו כאן