"סביבה ואקלים הם הנושא המרכזי בעולם האמנות בחו"ל, לישראל זה מגיע באיחור"

לקראת פתיחת הקורס "המושכות בחוטים" ניבי אלרואי בשיחה על שני אמנים פורצי דרך שפותחים וסוגרים את סדרת ההרצאות: ג'יוזפה פנונה ואנטוני גורמלי שהגרעין בעבודתם הוא הקשר בין האמן ובין הסביבה.

בית לאמנות ישראלית

צאלה קוטלר הדרי בשיחה עם ניבי אלרואי I ינואר 22. דימוי: גיוז'פה פנונה, עדשות מראה. מתוך אתר ארכיון פנונה

ג'יוזופה פנונה, פסל איטלקי מהחשובים והמוערכים באיטליה, המזוהה עם תנועת הארטה פוברה המושפעת מהטבע האיטלקי, הוא האמן הבינלאומי הראשון ממנו תמשוך ניבי אלרואי חוטים לאמנות ישראלית במסגרת הקורס "המושכות בחוטים: נקודות מפגש בין אמנים בינלאומיים פורצי דרך לאמנות ישראלית", שיפתח בסוף החודש (25.1) ויכלול 12 הרצאות מקוונות בהנחיית אלרואי, אמנית ומרצה בבית לאמנות ישראלית. "פנונה הוא אחד האמנים החשובים והמשפיעים על דורות קדימה ברחבי העולם", אומרת אלרואי, "המבט שלו מופנה החוצה אל הטבע ופנימה אל הגוף, לחילופין. המחקר שלו על השפעת הסביבה על הגוף הוא אבן דרך באמנות העכשווית. בין אם הוא מפסל, רושם או מקים מיצבים במעבה היער, על פסגות ההרים או בארמונות בפריז, החכמה שלו היא חכמת החומר וההתכה שלו עם הגוף האנושי, הוא מטביע את עצמו בחומר, כמעט מתעלס איתו".

סר אנטוני גורמלי, פסל אנגלי עטור פרסים, הוא האמן הבינלאומי איתו תסיים ניבי את סדרת ההרצאות (שזכתה בשנה שעברה לתגובות חמות ונלהבות ובעקבות ביקוש הקהל חוזרת בפרק חדש עם אמניםות חדשים). מרבית יצירותיו של גורמלי עוסקות באספקטים שונים של הדמות האנושית וכשהוא יוצר פסלים ואובייקטים בממדי על וממקם אותם במיקומים יוצאי דופן להצגת הפסלים. מרבית התבניות לפסלים מבוססות על הגוף של גורמלי עצמו. בין עבודותיו הידועות "מלאך הצפון", "ענן קוונטי", "שדה", והוא עטור פרסים; זוכה פרס טרנר (1999), פרס ברנרד היליגר לפיסול (2007), ועוד.

"הסיבה שבחרתי להתחיל את סדרת ההרצאות עם פנונה ולסיים אותה עם גורמלי היא כי לשניהם יש רגישות אדירה לסביבה והקשר בין האמן לסביבה הוא גרעין העבודות של שניהם", מסבירה אלרואי. "במידה רבה הקורס ימשיך את הרעיונות שליוו אותנו בקורס שסיימנו בסמסטר הקודם, "שבעת ימי בריאה", שעסק כולו בקשר בין אדם לסביבה, בסיפור האהבה-שנאה הזה. אני חושבת שזה לא סתם שלפי סיפור הבריאה האדם נולד רק ביום השישי – הטבע היה לפנינו ויהיה אחרינו".

בין פנונה לגורמלי בחרה ניבי בשורה של אמנים בינלאומיים שעוסקים בתמות שונות ומשתנות. מסינדי שרמן, ויליאם קנטרידג׳, ניקול אייזנמן, ינקה שוניברה, ג’ולי מהרטו, שרה זה, מארק ברדפורד, קסו בינג, אורסולה וון רדינגסווארד, מרלן דומה ועד קסו בינג. "כולםן אמנים פורצי דרך שעוסקים במדיומים שונים ובנושאים שונים, אבל נראה במהלך הקורס איך כמעט בגוף העבודות של כל האמנים האלה נמצא הקשר לטבע המגיע לסופו".

איך מתבטאים הנושאים הסביבתיים והקשר בין אדם לטבע דרך אותם אמנים בינלאומיים פורצי דרך? פנונה, למשל, אומרת אלרואי, "מצליח להתייחס לסביבה אבל להישאר בו זמנית מאוד אישי. הוא תמיד משלב את המגע שלו, את החוויה שלו. כך, כשקרן שמש נכנסת בתוך גזע עץ ביער הוא מסמן אותה בזהב, או בעבודה האיקונית עם עדשות המראה, שמרגשת אותי כל כך, האמן מסתכל החוצה כדי לשקף את הסביבה, יש סימביוזה ואין פער בין הפנים לחוץ, הם מזינים זה את זה – האמנות משקפת את החוץ, זאת אמירה רדיקלית ומעניינת.

"פנונה יוצר ייחוד של סביבה ופנימיות, האמנות שלו היא לא אגוצנטרית אלא מרחיבה, עונה ומתערבת בסביבה. הוא חוקר את נקודת המפגש בין הגוף שלו עצמו לחומר בחוץ. הוא עובד עם קוצים של שושנים, עם אדמה ועצים. הרישום שלו מבין צורה וטבע, הרישום הופך אורגני. זה קשור למבט האמנותי אל הסביבה ואל הטבע, אל מערכת היחסים העמוקה שבין האמן לסביבה, אני חושבת שפנונה הקדים את זמנו".

גורמלי שואל האם הדמויות שהוא מפסל קיימות לפני שהאדם מגיע אליהם. כלומר, הוא שואל מהי אמנות לפני שהעין רואה. הוא עוסק ב"יצירת מרחב", כזה שנמצא בתוכנו וזה שקורה בלעדינו, כך לפי שיחת ted של האמן. גורמלי מתעניין בעבודה ישירה עם העולם, עם המקום. בהשפעה של גוף חי על גופים אחרים במרחב. כך כשהוא "מסדר מחדש את המדבר", פעולה שעשה בצעירותו כשזרק אבנים במדבר, שעברו תהליכים גאולוגים שהזמן נתן בהם סימן, ואיך בפעולה אנושית אחת פשוטה, בעיניים עצומות, הוא ארגן אותם מחדש – השפיע על המדבר.

עד כמה אותה אמנות פורצת דרך יכולה גם לשנות מציאות?

"זאת השאלה הנצחית. אני לא חושבת שאמנים משנים מציאות. אנשים שפועלים במציאות משנים מציאות. אמנות יכולה רק לשקף ובימים אלה היא משקפת שינוי מאוד גדול שעובר על העולם".

"באופן מאוד קיצוני שמו בעבר אמנים סביבתיים ואקולוגיים מחוץ לשדה האמנותי בישראל, זה היה נחשב אילוסטרטיבי או לא מספיק אמנותי. היה בון טון של פחד לטפל אמנותית בנושאים הסביבתיים, אבל זה משתנה"

ומה בישראל? העיסוק של אמנים ואמניות בתחומי סביבה, אקלים ואקולוגיה הולך ומתגבר, גם אצלנו. עם שורה של תערוכות שעוסקות בנושאי סביבה ואמנים שמפתחים ומנתבים את העיסוק שלהם בנושאי משבר האקלים. "בארץ אנחנו מתחילים לראות את העיסוק של האמנים בנושאים אלה, אבל בחו"ל זה כבר בשיאו", טוענת אלרואי, "לכן הקורס הזה כל כך חשוב בעיני. תמיד יש בישראל איחור או פיגור, אנחנו מגיעים ללמוד את הנושא הזה אחרי שבעולם זה הנושא המרכזי כבר שנים ולא סתם גלריית הסרפנטיין הקדישה את השנתיים האחרונות לעיסוק בנושאים האלה, בסדרת פודקאסטים שאני ממליצה מאוד להאזין לה (קליק להאזנה). אלה הם הנושאים הבוערים וברור שבעוד כמה שנים זה יעמוד במרכז העיסוק האמנותי, גם בישראל".

איפה היינו עד עכשיו? במשך שנים, ואולי עדיין, אמנות סביבתית נחשבת לז'אנר שנמצא מחוץ לשדה בישראל.

"נכון. באופן מאוד קיצוני שמו בעבר אמנים סביבתיים ואקולוגיים מחוץ לשדה האמנות בישראל, זה היה נחשב אילוסטרטיבי או לא מספיק אמנותי. זה מאפיין את האיחור בישראל, גם כשתמי (האוצרת תמי כץ-פרימן צ'ק'ה') הביאה לארץ את העיסוק בפוסט-מודרני, בגוף ובזהות, זה היה באיחור ביחס לעולם. היה בון טון של פחד לטפל אמנותית בנושאים הסביבתיים, זה לדעתי קשור לאקדמיה ולחינוך אבל היום כבר לא מפחדים לעסוק בזה, והנה בשנקר נפתח השנה לראשונה קורס שעוסק בביוארט. מעניין לראות שהנושא הסביבתי משתחל לאמנות הישראלית דרך אמנים שזה בדמם, ולא דרך האוצרים. אני כמובן אעסוק באמנים האלה: עתר גבע, עינת עריף גלנטי, אלה ליטביץ, שרון גלזברג, דנה לוי ואחרים. מצד שני, כבר בשנות השבעים היינו שם, במקום שחוקר את הקשר בין האמן ובין הסביבה עם הפעולות של אביטל גבע ומיכה אולמן".

יש אכזבה מהשדה המקומי?

"אני לא חושבת שזאת אכזבה, זה מסובך. כולנו יודעים שלדברים לוקח זמן ואני משוכנעת שאם נסתכל עוד כמה שנים קדימה נראה את העבודות של הסטודנטים שלומדים בימים אלו באקדמיות וחיים ביקום שונה מהיקום שאנחנו גדלנו בו, הם חיים בתוך משבר האקלים. אמנים בני הדור שלנו פוקחים עיניים אבל הדור הצעיר נולד למציאות עם הבנה שהעולם הוא לא אינסופי ונצחי. אנחנו פחדנו מפיגועים ומלחמות, הם כבר מבינים את שעון העצר האקלימי. העולם עוסק במשבר האקלים ואין ספק שזה יתבטא גם בעולם האמנות כי אמנים עוסקים במה שמפעיל אותם. אם הדור שלי פוקח לאט את העיניים, גדל אחרינו דור של אמנים שנולד עם עיניים פקוחות".