בית לאמנות ישראלית
אוגוסט 21. דימוי: הדס עפרת, מתוך המיצג "זנב הטווס", 2007
הצצה מיוחדת במגזין בית לאמנות ישראלית: פרק מתוך ספרו של האמן הדס עפרת "מציאות רבה מדי: על אמנות המופע", שיצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד (2012). עפרת, אמן בינתחומי – חתן פרס ישראל לאמנויות הבמה 2016, פותח בספרו צוהר אל תהליכי היצירה ומשתף אותנו בניסיון לחוות את החיים באופן אינטנסיבי כ"מציאות רבה מדי". בחודש אוקטובר יפתח עפרת קורס ייחודי בבית לאמנות ישראלית: "אמנות המיצג בישראל: מפרפורמנס ועד תכניות ריאלטי". במהלך 12 מפגשים נעמיק באמנות המופע ונבחן גם היבטים פרפורמטיביים של ז’אנרים משיקים כמו תיאטרון חזותי, מופעי סטנד-אפ ותוכניות ריאלטי, בהשתתפות אורחים. מוזמנים.ות לקורס כל מי שרוצים לשים את היד על הדופק של אמנות המיצג: מדיום פורץ גבולות, מאתגר ורלוונטי.
מציאות רבה מדי
מאת: הדס עפרת
המופע הוא מעבדת ניסוי. בעל החיים קובע את הכללים, נכנס וסוגר אחריו את הדלת. הוא מבקש לבחון מערך פעולות מסוים מבלי שדעתו תהא מוסחת מערב-רב של גירויים ותכנים. הוא רוצה להתחכך עם חומרי מציאות באופן שבו הוא מגדיר את התנאים, יוצר התערבויות, בוחן תגובות בשטח. גם הוא וגם הצופה שלו, שנקלע למופע במודע או שלא במודע, הם חומרים במעבדת ההתנהגות שלו.
זהו ניסיון מאתגר ומורכב למצות מִקטע מציאות. לשהות בו משך-זמן. אין מדובר בהגברת הווליום או בחשיפה למתקפת גירויים. אמן המופע לובש את בגד המופע – ספק שריון, ספק שלייה למבוגרים. הוא מפעיל את המתג. זה פועל! יחסי חוץ (מציאות) / פנים (מעבדה) מייצגים את ההבדל בין מציאות ל"מציאות"– בין מציאות חיים לבין מציאות יזומה ונשלטת על-ידי האמן בכליו של המדיום האמנותי. כשאני עושה פרפורמנס אני לא "עושה אמנות" כדי לחוות את המציאות בשיא עוצמתה, אלא כדי להוות אותה. הוויה היא תמיד זמן אמת, היא הרגע, היא ריכוז כל המשאבים הפיזיים והרוחניים לממד של תובנה, כדי שאוכל לטעון, לסמן סימון, לייצר היגד.
ההוויה היא הווה מתמשך, present continuous. היא בועת זמן המנותבת לצרכי האמן ואמנותו, שנגזר עליה דין הווה כמילות המוטו של ט.ס. אליוט: "מה שיכול היה להיות ומה שהיה / מורים על אחרית אחת, שתמיד הווָה". זהו גזר דינה של הפעולה האמנותית. היא נכונה לעצמה, מעין בועת תודעה שאמן המופע בחר להסתגר בה. אין לה קיום בספרות המקצועית או בזיכרון הקולקטיבי. ההוויה אינה עמידה בשינוי מצב צבירה; למעשה, כל ניסיון לתעד או להעביר, לצלם או להקליט את הפעולה האמנותית נידון מראש לכישלון. לא במקרה הפעולה האמנותית אינה נסחרת בגלריות מסחריות ומתקשה למצוא את מקומה בחללי תצוגה מוזיאליים. אין לה עבר ואין לה עתיד, ומבחינה מסוימת היא מצויה מחוץ להיסטוריה. אין לה מורשת ואין לה יורשים. היא דורשת מרחב זמן-חלל עצמאי, כאן ועכשיו. היא בוחרת להיות מציאות בתוך/על מציאות, ללא הקלות, ללא הסחות. מציאות רבה מדי.
"כשאני עושה פרפורמנס אני לא "עושה אמנות" כדי לחוות את המציאות בשיא עוצמתה, אלא כדי להוות אותה.
"הוויה היא תמיד זמן אמת, היא הרגע, היא ריכוז כל המשאבים הפיזיים והרוחניים לממד של תובנה, כדי שאוכל לטעון, לסמן סימון, לייצר היגד"
להיות אמן מופע
כל אחד היה רוצה לעסוק בחיים כמו באמנות, אבל לא כל אחד יכול. כולם יכולים לעסוק באמנות כמו בחיים, אבל מעטים מסוגלים לרצות מספיק. זה מחייב, זה מטשטש גבולות, זה מקצין עמדות, זה מעמיד אותך על הקצה.
הבחירה באמנות המופע (performance art) שנויה במחלוקת. אנחנו מרבים להשתמש במונח "פרפורמנס" בהקשר לביצועים שאנחנו רוצים שייחרטו בתודעת הזולת או הציבור, לעיתים גם בעיני עצמנו. אך משמעותו העיקרית של הפרפורמנס טמונה באופן שבו אתה משתמש בגוף שלך ומעניק לו מעמד ציבורי: הגוף שלך הופך להיות גוף פוליטי והפעולות שהוא מייצר במרחב הציבורי הן בעלות הקשר פוליטי.
אני מעדיף להשתמש במונח "מופע" במקום "פרפורמנס". מופע הוא האופן שבו דבר יכול לבוא לידי ביטוי, ובמלים אחרות להופיע, להתגלם, להבליח אל המציאות. המופע יכול להתקיים בחלל ציבורי או פרטי, באישור או באיסור, כלומר כפריעת חוק. בנקודת הקצה המופע יכול אפילו להתקיים בתודעה בלבד. לכן גם המונח "מיצג" אינו מתאים, כי אין מדובר בהצגה או במוצג.
זהו בסיס המחלוקת, יסוד הקושי. המופע מתקיים בתוך סביבה ומנהל איתה יחסי גומלין. כל תנועה שלו מייצרת נִראוּת והתכוונות. הגוף הפיזי אינו נע, אנונימי, בין גופים רבים, אלא מודע לאופן שבו הוא בוחר להיתפס או להיזכר בתודעה הקולקטיבית. החלל סביבך אינו ריק. גם אם אתה נמנע מלייצר קשר עם הסביבה, צופים בך, מבקרים אותך. יש משהו מחייב בסיטואציה המוזרה הזאת. אתה מחויב גם כשאיש אינו צופה בך. המופע אינו מותנה בקיומם של צופים. הוא יכול להתקיים בתחנת רכבת הומה בלא שאיש מבין העוברים ושבים יבחין בך או במופע. הוא יכול להתקיים בשעת לילה מאוחרת בחשכה מוחלטת, בלב העיר או בחדר הפרטי שלך. אז מה הופך אותו למופע?
"החלל סביבך אינו ריק. גם אם אתה נמנע מלייצר קשר עם הסביבה, צופים בך, מבקרים אותך. יש משהו מחייב בסיטואציה המוזרה הזאת. אתה מחויב גם כשאיש אינו צופה בך"
להיות אמן מופע זו משימה חוצת גבולות. המופע שלך הוא חתולי, אתה מתחכך במעבר ממציאות לכאילו ומכאילו למציאות. יוצא ובא בין מציאות לבין הדימוי שלה. יש משהו מתעתע בפעולת חציית הגבולות שאתה אמון עליה. המעמד שלך הוא אקס-טריטוריאלי. הפעולות שאתה אמור לבצע נושקות לחיים אך לא נובעות מהם; הן אינן נסיבתיות. אתה פועל בתוך מערך חוקים שרירותי, שאתה קבעת. תמיד אתה יכול לעצור את המשחק ולהתעטף בכסות המטפורה ובצדקת האמנות.
באמנות כמו בחיים, שום דבר לא צריך להיות מובן מאליו. חוקי המשחק, מקום ההתרחשות, המשתתפים. דפיקה בדלת יכולה לשנות הכול, מהלך של חיים יכול להיעצר או להחסיר פעימה בנקל. המופע שאנו מדברים עליו הוא הדבר האמיתי. הגבולות שלו גמישים, הטקטיקה שלו מתמרנת, מחייבת אותך להיות מודע לעצמך בכל רגע נתון. המופע הוא ההזדמנות שלך לחוות את חייך באופן אינטנסיבי. לחוות מציאות רבה מדי.
by GemPlan