"כל פעם שאני מגלה עוד ענף, אני מרגישה שהרגל שלי דורכת במקום לא יציב"

למעלה מעשור שהאמנית הילה בן ארי משלבת בעבודותיה בין עולם האמנות הפלסטית (בעיקר וידיאו) לבין עולם הגוף, התנועה והמחול. "זה לא היה מתוכנן", היא מספרת. "אפילו לא ברמת משאלת לב. לא הגעתי מעולם המחול. דברים התגלגלו מפרויקט לפרויקט והעבודות התפתחו בהדרגה לתוך העולם הזה". בן ארי תשתתף בקורס "מבמת המחול למוזיאון ואל חוצות העיר" שייפתח בסמסטר הקרוב בבית לאמנות ישראלית בהנחייתן של דרורית גור אריה ורותי דירקטור. במסגרת הקורס תקיים בן ארי גם סיור מודרך מיוחד לתלמידים בתערוכתה החדשה שתפתח בשבוע הבא (13.5) בגלריה אחד העם 9 של סמינר הקיבוצים (אוצרת: דרורית גור אריה).

"התחלתי לעשות וידיאו מתוך עיסוק בתנועה שמתרחשת בתוך מגבלה, כזו שבקושי יכולה להתקיים", היא מספרת. "תכנית לפסל שלא יצא לפועל, התגלגלה לעבודת וידיאו שהדמות שמופיעה בה מצויה בתווך שבין תנועה לסטטיות. מתוך המקום הזה התחלתי לפתח את עבודות הוידאו הראשונות שלי, שבהן הגוף ניצב במנחים סטטיים על קצה גבול היכולת, במעין מצב תמידי של מופע".

בתערוכה "נעמה: מחווה לנחום בנארי" שהציגה במשכן לאמנות עין חרוד ב-2015 (אצרה: גליה בר אור), ובה יצרה מחווה לאחיו של סבה על בסיס מחזה שכתב בשנות ה-50, עבודת הווידיאו התרחבה לכמה ערוצים והחלל החל לקבל מאפיינים של במה. "אני קוראת לזה כוריאוגרפיה מרחבית", אומרת בן ארי. "היא לא מתרחשת על ציר הזמן. הצופים לא מגיעים למופע שיש לו התחלה, אמצע וסוף. הגוף של הפרפורמרים כמו נמצא באופן תמידי במרחב, והקהל יכול לשוטט ביניהם, להתקרב, כמעט לגעת. החוויה הגופנית של הצופה הופכת להיות חלק מהעניין".

"אני קוראת לזה כוריאוגרפיה מרחבית. הצופים לא מגיעים למופע שיש לו התחלה, אמצע וסוף. הגוף של הפרפורמרים כמו נמצא באופן תמידי במרחב, והקהל יכול לשוטט ביניהם"

מאז מייצרת בן ארי כוריאוגרפיות לעבודות, אבל לרוב הן לא כאלה במובנן המקובל מעולם המחול. "בתערוכה בעין חרוד שבה הופיעה קבוצה גדולה (50 איש היו על הסט) נעזרתי בכוריאוגרפית שולי אנוש לקטעים שבהם נדרשה כוריאוגרפיה של קבוצה גדולה, אך רוב העבודה מבוססת על כוריאוגרפיה שלי. בעבודה יצרתי קריאה חדשה, ובה נעמה, שמוצגת כשולית במחזה, הופכת לדמות מרכזית. המחשבה היתה לעבוד עם המבנה של המחזה המקורי, אבל גם כל הזמן לפרק אותו. ליצור את העלילה דרך פרגמנטים כמעט קפואים, שהתנועה שלהם כוללת רק החזקה סטטית ורעד. לספר את הסיפור מתוך הממד הגופני"

בתערוכה הגדולה הבאה שלה, "תנועה בין קווים שבורים – מחווה להדה אורן | בעקבותיה", שהוצגה במוזיאון הרצליה ב-2017 (אצרה: טל יחס), יצרה בן ארי דיאלוג עם העבודות של הכוריאוגרפית הישראלית הדה אורן (1935-2008). "מתוך גוף העבודה שהדה יצרה בשנות ה-70, בחרתי מספר תנועות שהרגשתי שהן נושאות עבורי משמעות ועבדתי איתן ובהשראתן. מיצב וידאו כלל 11 הקרנות שהיו פזורות בחלל התערוכה. בכל הקרנה הופיעה ג'סטה אחת שרצה בלופ, והכוריאוגרפיה הכוללת התגבשה דרך השיטוט בחלל, בין התנועות המבודדות. קטעי הוידאו צולמו במרחבים שונים של פנים וחוץ, וחלק מהם צולמו על במה, שהפכה להיות עבורי דימוי משמעותי. מצד אחד במה היא המרחב האופטימלי לנוכחות ונראות, אבל יש בה את החלק האחורי, זה שנשאר סודי וחסוי".

"מצד אחד במה היא המרחב האופטימלי לנוכחות ונראות, אבל יש בה את החלק האחורי, זה שנשאר סודי וחסוי"

בתערוכה "קול הקורא אל עצמו" שהציגה בבית אנה טיכו של מוזיאון ישראל ב-2022, הציגה מיצב וידאו רב-ערוצי שבו היא מתייחסת למגזרות הנייר של האמן משה רייפר (1985-1907). "דרך הדיאלוג עם העבודות של רייפר הרגשתי שאני מרחיבה את התנועתיות שלי. אל מול ההחזקה שאני כל כך עסוקה בה, נכנסו אלמנטים של קריסה והתפרקות. ונכנס גם האור, כאלמנט שחושף ומחזק, אך יכול גם להכניע. חומר מרכזי נוסף בעבודה הוא הנייר, שמופיע אצלי במדיות אחרות, כמו פיסול וחיתוך נייר, ובעבודה הזו לראשונה נכנס לתוך מערכת היחסים עם הגוף. כך שהתערוכה כולה היתה מבוססת מבחינתי על כוריאוגרפיה של שלושה מרכיבים: גוף, נייר ואור".