אריק קילמניק: "כשהמציאו את הצילום אמרו שלא יהיה צורך בהדפס, והנה שתי הטכניקות חיות זו לצד זו"

כ: מתי נולד החלום להקים סדנת הדפס בירושלים ?

א: בניו יורק פגשתי את נעמי ויזהר סמילנסקי ויחד חלמנו להקים סדנת הדפס. את החלום הבאתי מניו יורק. כשעבדתי בסדנה שם ראיתי את הקסם האדיר שיש בהדפס. לא לחינם אמנים נתפסו לעניין. אמן שיושב לבד בסטודיו שלו ומצייר מאבד את הדיסציפלינה שלו, עושה קו ואין לו עם מי לדבר מלבד הבחור שמביא לו פיצה. כשבאים לסדנה לעשות הדפסים, אתה צריך לתכנן את תהליך העבודה מ”א” ועד “ת”. התהליך איטי, אתה עובר משלב לשלב, אתה משתף פעולה עם אחרים בסדנה, ואתה מחזיר לעצמך את הדיסציפלינה. בהדפס חייבים לתכנן כל שלב בדקדקנות וצריך מחשבה מקדימה. רמברנדט יכול היה לרשום, ובכל זאת הוא עשה תחריטים. הרגע בו מרימים את הנייר מהמכבש – האמן והדפס וכל מי שבסביבה עוצרים את נשימתם. אני אומר שלעשות הדפס זה כמו ” זן ואמנות אחזקת האופנוע”.¹ זה שיעור בחיים, בייחוד כשאתה עובד במבנה כמו שלנו ואנשים עומדים סביבך, מסתכלים ותומכים. אני זוכר שאמרו לי שההדפס מת, אבל הוא חי ותוסס, ואמנים חוזרים לעשות הדפסים. הסדנה עובדת עם אמנים ועם אמנות. כמו שיש אמן שמתבטא בשמן או בפחם, כך אפשר להתבטא בהדפס. החזון והחלום להקים בית לאמנות ואמני ההדפס התגשם.

כ: איך עוברים משלב החלום לשלב המעשי, להקים סדנה בירושלים?

א: אמרתי שנעשה עמותה שיהיו בה חברים ידידי האמנים ואגודת הציירים, כשלידידי האמנים תהיה זכות וטו. היום הסדנה מוגדרת כעמותה שלא לצרכי רווח. אימא שלי נתנה לי 5000 לירות לשמור בשבילה. השתמשתי בכספה להקמת הסדנה: שכרנו דירה ברחוב רבי עקיבא, קנינו ובנינו מספר מכבשים ושולחנות, ואמרתי שזו הסדנה הכי טובה בעולם. באמריקה אתה לומד לומר על עצמך “שאתה הכי …. בעולם”. השנה 1974 ראושנברג בא לבקר בארץ ויונה פישר הביא אותו לבצלאל כי הוא רצה להדפיס משהו. אמרתי ליונה שיש לנו סדנה מפוארת ושיביא את האמן אלינו. הוצאתי לו הדפסים עדינים וזו הייתה התחלת הדרך. למעשה רציתי סדנה פתוחה שאמנים יבואו יהיו חברים ישלמו דמי חבר שנתיים ויעבדו. יש סדנאות כאלה בכל העולם. אבל כשיגמרו לעבוד ינקו ויסדרו אחריהם. אין מצב שישראלים ינקו ויסדרו אחריהם.

כ: מה היה בישראל בתחום ההדפס בשנות ה-70?

א: תהו ובהו. כל מיני דילרים וסוחרים וגם כמה בעלי גלריות הלכו לאלמנות וקיבלו רשות לעשות רפרודוקציות שנמכרו בתור “הדפסים”. הם הבטיחו להדפיס 100 עותקים ואח”כ הדפיסו עוד ועוד. אני התעקשתי מתחילת הדרך לשמור על כללים ברורים: אם מחליטים להדפיס 50 עותקים, אז – יש 50. לא מדפיס לאלמנות ויתומים. באה אלמנתו של ארוך להתייעץ ואמרנו לה (אני ולארי) לא עשות, והיא שמעה בקולנו. מי שלא שמע הם יוחנן סימון, יוסל ברגנר, זריצקי, סטמצקי, גוטמן ועוד – השוק הוצף ברפרודוקציות והדפסים שלהם. היו שעשו אחרת ומתוך אהבה למשל בינט. גרתי מול גלריה בינט והייתי יושב אצלו ומשוחח אתו. אצלו זה לא היה רק המסחר, הייתה לו תשוקה לאמנות.

כ: איך הסדנה מחזיקה את עצמה כלכלית? מאיפה בא הכסף?

א: התקציב היום הוא 1,400,000 ₪ לשנה. וזה מחזיק את הבניין והציוד, משלם משכורות ל-11 אנשים, ו-43 אמנים מקבלים כל שנה את ההזדמנות לעבוד אצלנו כשכל ההוצאות עלינו. הכסף מגיע מעירית ירושלים – 120,000 ₪, משרד התרבות – 300,000 ₪, תרומות שונות כ-40,000 ₪ , כ-30% מהתקציב אנחנו מרוויחים ממכירת אמנות. כל אמן שמוזמן מקבל את עותקי AP ו-30% מהמכירה. עותק אחד נשמר באוסף הסדנה. אני לא עושה מכירות מבצעים. המחיר קבוע. אנחנו מפעילים מערך קורס ופעילות לימודית ענפה. אנחנו מבצעים עבודות עבור גלריות, מכינים כתוביות לתערוכות ותצוגות במקומות שונים.

כ: אתם ממשיכים לעבוד בדירה ברחוב עקיבא. האם המקום לא נעשה קטן על הפעילות שלכם?

א: לפני שהבנו שהמקום קטן, בעל הבית העלה את שכר הדירה לסכום שלא יכולנו לעמוד בו, והתחלנו לחפש מקום חדש. זה היה -1976. אני הגעתי לבניין הזה, ברחוב שבטי ישראל , שהיה בידי אדם שקנה אותו בדמי מפתח מהאפוטרופוס הכללי. בניין מוזנח, חורבה דולפת, שהייתה בו מתפרה בקומה העליונה ומפעל קטן של גומי למטה. עליתי במדרגות הבניין ונשבתי בקסמו. בעל המקום, פליט שואה מלודז’ רצה ולא רצה למכור. הוא היה במקום מ-1948. ביקש סכום דמיוני של רבע מיליון לירות . הייתי יושב אתו ומדבר וכל חודש הבאתי לו צ’ק של 100 ₪. אז הרווחתי בבצלאל 400 שקל. הוא סרב לרדת במחיר. אחרי שנה באתי לוועד המנהל שלי ואמרתי להם שאני רוצה לקנות את הבניין, וביקשתי את עזרתם. כאשר הם ראו את המקום הם קבלו הלם, ואמרו “לא” . אני התעקשתי והוחלט להזמין בורר. הבורר היה מרדכי איש-שלום לשעבר ראש העיר ירושלים, שגם הבין בבנייה. אני מראה לאיש שלום את הבניין ומסביר לו מה התכניות. נוסעים לרחביה ויושבים בסלון בדירתו של אחד החברים. איש שלום יושב ואומר “ראיתי את המבנה והחלטתי ” לוקחים את הבניין””. החברים לא ערערו על דבריו, צלצלו לאפוטרופוס הכללי והבניין נרכש.

כ: אני מבינה שהבניין היה אז בדמי מפתח, מה המצב החוקי היום?

א: כן, וקניתי אותו 7 פעמים ועדיין יש למעלה שטח עם זכויות בנייה שאינו שייך לנו. שיפצנו אותו ועדיין יש מה לתקן ולשפר. אינני רוצה לדבר על השחיתות של מנהל מקרקעי ישראל כבר אז. אני מבזבז את חיי על לקנות את הבניין. קנינו את הבניין בחלקים. הכל מתרומות ובעזרת קרן ירושלים.

כ: מה יש היום בסדנה מלבד ציוד ההדפסה?

א: יש לנו ספרייה וארכיון שעכשיו עובדים עליו וממחשבים אותו. יש לנו אוסף הדפסים של אמנות ישראלית עכשווית יותר גדול מהאוסף של שני המוזיאונים הגדולים. הייתי מעביר את כל האוסף הזה למוזיאון ישראל אבל אין עניין. אוסף ספרי אמן, שעותקים מהם נקנו על ידי ספריית הקונגרס בוושינגטון . “לא ספרו אותנו”. בזמן האחרון יש יותר הכרה בפעולות שלנו. רונית שורק מהמחלקה להדפסים ורישומים במוזיאון ישראל הקימה Print Club. פתאום אנשים מחייכים אלי ויש האומרים “רוצים להמליץ עליך לפרס”. לא מבין למה. אני חושב שהמקום חשוב, והרבה אמנים באים לעבוד פה. בצלאל סגר את המחלקה להדפס ושולחים אנשים לעבוד אצלנו. בעוד בחו”ל מחלקות ההדפסים חשובות הן במוזיאונים והן בספריות, הרי פה הן משניות. במוזיאון ישראל אין היום למחלקה גלריה משל עצמה להצגת תערוכות וחבל. אנחנו מציגים בסדנה, בקומות שונות.

כ: בתחילת דרכך היו טכניקות מסוימות בהדפס, היום יש טכניקות חדשות והמהפכה הדיגיטלית.

א: אין תחליף ברזולוציה לטכניקות העתיקות. בטכניקות החדשות הרזולוציה יורדת. לא סתם שהאמנים אוהבים לעבוד בטכניקות העתיקות. זה נותן להם זמן לחשוב ולתכנן את העבודה. כמובן שאנחנו עובדים עם מחשב. אני לא אוהב את הדיגיטלי משום הקלות הבלתי נסבלת של העבודה. אפשר לעבוד עם אופסט ועם דיגיטלי ולהסביר מה אתה עושה ויש תיעוד לכך. עובדה שיש ביקוש גדול למה שאנחנו עושים. העולם עובד גם בדיגיטלי אבל צריך שיהיה מינון נכון.

כ: מה השפעת התפתחות הצילום על ההדפס?

א: אחרי שהמציאו את הצילום אמרו שלא יהיה צורך בהדפס, והנה אנו רואים ששתי הטכניקות חיות זו לצד זו. פיקסו עשה תחריטים שנים רבות אחרי המצאת הצילום. רק בשנות ה-50 בארה”ב התחילו להכניס את הצילום כחלק מההדפס, Photo-etching תצריב צילומי. אמנים, למשל עילית אזולאי, תמר שפוני ואחרים עובדים בצילום ובצילום ווידיאו ועושים אצלנו תצריב צילומי.

כ: איך האמנים מגיעים אליך? האם קרה שדחיתם אמן?

א: כל שנה עובדים אצלנו בין 35-43 אמנים שאנחנו מזמינים. אנחנו מעמידים לרשותם כל מה שנדרש – הסדנה והציוד, הצוות, החומרים. הם עובדים עד “שיוצא עשן לבן”. די הרבה פעמים דחינו בקשות של אמנים. הסיבות שונות. אנחנו רואים הרבה אמנים ויש שמזמינים אותם אלינו, ואז מגלים שהם לא מתאימים. למדתי איך להתמודד עם מצב שבו אתה יושב עם אמן, מכבד אותו ומדבר אתו שעות ובסופו של דבר צריך לומר לו שאינו מתאים .

כ: האם אמנים פלסטינים עבדו בסדנה?

א: זה מאד מורכב. הזמנתי אמנים פלסטינים. חלקם לא רוצה לבוא. היו ניסיונות להקים סדנה בעיר העתיקה וברמאללה, הצעתי עזרה והם לא חזרו אלינו. בעזרת קרן ירושלים ניסינו ליצור קשר עם מלך ירדן – להקים סדנה, לשלוח תערוכה. לא הסכימו.

כ: איך מתחלקות ההכנסות ממכירת ההדפסים של האמנים?

א: בעולם ובשוק האמנות אין מספרים קבועים, זה נתון למו”מ. יש מקרים שמעורבים בחלוקת ההכנסה רק גלריה ואמן ויש מקרים שיש גם גלריה גם דילר (מעין מתווך) וגם אמן. אנחנו גם גלריה וגם דילר, והסדנה היא גוף ציבורי, עמותה. אני מקפיד לשלם לאמן מיד אחרי מכירה. אני עושה הכל לרווחת האמנים שעובדים אצלי. הוועד המנהל לפעמים לוחץ עלי למכור בזול, ואני מסרב. יש סדנאות שעובדות אחרת. יש לנו חוזה חתום עם כל אמן. מקום כזה צריך להתנהל ביושר, כל דבר נרשם ומתועד. הכל בתיקים, יש כרטיסי עבודה ותיקי אמנים.

כ: האם העיתונות והביקורת כותבים על הפעילות והתערוכות בסדנה?

א: העיתונות של מדינת תל אביב שכותבת על אמנות לא סופרת את מדינת ירושלים. פעם היה העיתון הירושלמי “כל העיר”, שכיסה את התערוכות והאירועים בסדנה. היום כלום, כאילו לא קיימים. כשבטלתי את המנוי של “הארץ” אמרתי לשוקן “מה אתה רוצה, אני פה ואתם כותבים על תל אביב”. אם אתה רוצה שיכתבו עליך צריך להעסיק PR, והם בשיטת “חבר מספר לחבר” יגרמו שאולי יזכירו אותך באיזה שהוא עיתון.

כ: כמה תערוכות הצגתן במשך 40 שנה?

א: עשרות רבות . בשנים האחרונות אנחנו מציגים 2 תערוכות בו זמנית, כלומר 6 תערוכות בשנה. בעשורים הראשונים הצגנו רק בגלריה אחת בד”כ 3 עד 4 תערוכות בשנה. אירנה גורדון היא האוצרת, גם אני אוצר מדי פעם ולפעמים מזמינים אוצר/ת מבחוץ. עד לפני שנתיים הוצאנו קטלוג לכל תערוכה. לא יותר, זה עומס תקציבי. אנחנו עובדים עכשיו עם גדעון עפרת על ספר “100 שנות הדפס בישראל”, ספר עבה עם הרבה צילומים. יש לנו 320,000 ₪ כדי להוציאו לאור.

כ: מאז שנוסדה סדנת ההדפס, קמו בארץ עוד סדנאות הדפס. מה זה אומר לך?

א: זה מראה שההדפס לא מת. אמנם בצלאל סגרו את המחלקה, אבל שנקר הגדילו אותה. ישנה הסדנה בקיבוץ כברי, ויש סדנאות קטנות יותר. אני אומר שוב שיש בהדפס קסם וזה חיוני לאמן לעבוד בהדפס, יש בזה ערך מוסף אדיר.

כ: האם אתה חושב שההדפס הולך במקביל לתולדות האמנות הישראלית או שיש לו מעמד אחר?

א: ניסיתי לבדוק בספר “100 שנות אמנות ישראלית” של יגאל צלמונה את מקום ההדפס. זה מדהים לגלות כמה אמנים עבדו בהדפס גם במקביל לעיקר גוף העבודות שלהם שהיה בטכניקה אחרת.

כ: אני רואה כאן מכבשים שנראים לי כמו מוצגים היסטוריים.

מכבש ממונזה
א: יש לנו מכבשים עם סיפור. מכבש אחד היה של יעקב אייזנברג, שהביא אותו ב-1922 לבית הספר בצלאל. במשך השנים נזרק המכבש למרתף כלשהו ושם אספנו אותו. המכבש הוא מתוצרת Kimber & Hodges . מצאנו צילום של האמן ג’ימס ויסלר עומד ליד מכבש כזה. מכבש מיוחד (ראה צילום) הוא מתוצרת Amos dell’Orto, Monza, Italy, שאנחנו הצלנו אותו מהרס. שיפצנו אותו. כתבתי לראש העיר מונזה והתברר שקיים רק עוד מכבש אחד דומה והם נחשבים באיטליה לנכסי תרבות. המכבש הובא לארץ ב-1863 על ידי יואל. מ. סלומון ויחיאל. ברייל לבית דפוס שהקימו ובו הודפס העיתון העברי הראשון “הלבנון”.

כ: האם הזמנתם אמנים זרים מלבד המפגש עם ראושנברג בראשית הדרך?

א: היו פה אמנים מפורסמים כמו Jim Dine, Roy Lichtenstein, A. Calder ועוד. באים לעבוד פה אמנים מגלזגו, אוסטרליה, ארה”ב. יש לנו שיתוף פעולה עם סדנאות בחו”ל, שמתבטא גם בהצגת תערוכות שלנו בחו”ל והצגת תערוכות מחו”ל אצלנו. הסדנה שלנו נחשבת סדנה מצוינת. קורה שמתייעצים אתנו על תהליכי עבודה, כמו במקרה של רענן לוי, אמן ישראלי שחי בפריז, ועשה הדפסים עם הסדנה של Galerie Maeght . הם שלחו את העבודות של רענן להפלדה (מלשון “פלדה”), העבודות חזרו והם לא הצליחו להוציא את ההדפס. ישבתי עם אייפד והדגמתי להם מה לעשות. מאז הם מתייעצים אתי .

כ: ספרת שיש לך נגריה בבית. מה אתה עושה בה?

א: צעצועים, חרקים אבל הפרויקט הגדול שלי הוא בניית ספינה, 3 מ’ אורכה. מיציתי את עניין התעופה, ואני נעול על ספינות זה הרכב שיוביל אותי במסע האחרון. כשעשיתי רישומים של הספינה השכבתי בה דמות

כ: עכשיו כשאתה עומד לחגוג 80 והסדנה בת 40, האם יש לך חלום?

א: יש לי בן שהוא גאון בפיזיקה, והוא פיתח שסתום לב מיוחד , ונקנה על ידי חברה גדולה. זה התחיל כשהוא היה ילד והייתי מספר לו סיפורים איך טס אווירון, איך מסרסים פר, סיפורים עם רקע פיזיקלי . אז החלום שלי לספר סיפורים כאלה לנכדים שלי כדי שגם מהם יצא משהו.

השיחה התקיימה ביום ראשון 11 בינואר 2015 בסדנת ההדפס, ברחוב שבטי ישראל 38, ירושלים

“מלבד הקולנוע, אמנות הווידאו ואמנות המחשב, ההדפס הוא המדיום הדמוקרטי ביותר בתולדות האמנות. רב-גוניותו היא בלתי נדלית…הוא נגיש בקלות לליבותיהם ובתיהם של הדיוטות…הוא חוצה מחסומי שפה וגבולות פוליטיים” (מתוך פתח דבר מאת יהודית שפיצר לקטלוג התערוכה “אמן-דפס: דו-שיח”, סדנת ההדפס ירושלים ע”ש ג’ינוגלי, שהתקיימה באוניברסיטה הפתוחה, רעננה, 2009)

1) “זן ואמנות אחזקת האופנוע”, מאת רוברט מ. פירסיג, הוצאת זמורה ביתן, 2005. הספר מספר את סיפור המסע של פירסיג ובנו על אופנוע ברחבי ארה”ב, כאשר המסע הפיזי הופך למסע לנבכי הנפש, לעולם הערכים ולתוך המחשבה.

לקריאת כתבות נוספות במגזין של הבית >