ישויות I גל קוסטוריצה

יורם מיטלמן נהג לעשן חמש סיגריות ביום. הוא אהב לעשן. אהב כל כך, שהמחשבה על הסיגריה הבאה שיעשן מילאה אותו אושר, ומיד לאחר שעישן המתין לשעת הסיגריה הבאה.

מועדי העישון של ארבע הסיגריות הראשונות היו קבועים: הוא היה מקיץ באופן טבעי ב-5:00 כדי לעשן את הראשונה כשראשו נקי ממחשבות. אחר כך היה חוזר למיטה בתקווה שתגיע כבר השעה 7:00, וכשהשעון היה מצלצל היה מתעורר (מעט בקושי), מכין לעצמו אספרסו קצר ומעשן במרפסת את הסיגריה השנייה, שסימנה שמתחיל יום ושהוא יכול לצאת לעבודה אמנם מעט פחות שלֵו אבל עדיין נינוח. את סיגריה שלוש עישן בהפסקה של 12:00, כשאכל בקפטריה חצי כריך עם חביתה ושתה בלגימות מדודות מיץ ענבים, ואת סיגריה ארבע עישן בְהפסקה יזומה ב-15:00, לכאורה כדי להזין את עצמו בחצי הכריך שנותר ולשתות אספרסו קצר (שלרוב היה פושר כי הוא קנה אותו לפני שאכל את הכריך), אך למעשה כדי לעשן.

גם שעות העבודה שלו על תוכניהן היו ברורות ומהודקות: בין 8:00 ל-17:00 שהה במעבדה הקוגניטיבית של פרופ' בן-נתן, פענח נתונים לעבודת הדוקטור שלו שעסקה בהיבטים בקבלת החלטות לא רציונליות, קרא מאמרים בגוגל סקולר ומילא טבלאות, ובין 17:00 ל-19:30 לימד סטטיסטיקה או תרגל שיטות מחקר או בדק עבודות במבוא לפסיכולוגיה. הוא אהב ללמד סטטיסטיקה (החל ללמד עוד כשהיה תלמיד התואר השני), אהב לתרגל, ומצא סיפוק גם בבדיקת עבודות, אפילו שכדוקטורנט לא היה מחויב בכך. והעובדה שעיסוקיו האקדמיים הסבו לו מידה לא מבוטלת של נחת אינה מובנת מאליה, שכן מחוץ לשערי האוניברסיטה הוא היה פחות נמרץ, ואפילו עגמומי ולעיתים שפוף, ורק חמש הסיגריות שלו, כמו חמש יתדות, הצליחו לזקוף את קומתו ולנער מעט את מחשבותיו מתסריטי אימה מבעיתים שגעשו בראשו הלוך ושוב.

מהסיבה הזאת עם סיגריה חמש הייתה לו התלבטות קשה, אפשר לומר דילמה: האם לעשן אותה מיד בסיום העבודה? האם להתאפק ולעשן אותה בבית, לפני שהוא מצחצח שיניים, נשכב במיטתו ומקווה שיישן ולא יפקח עין עד הסיגריה של 5:00 בוקר?

"הנהר הוא המציאות שלו, והוא חוצה אותה בקפיצה על חמישה סלעים, שהם חמש הסיגריות שהקצה לעצמו שרירותית כשעוד היה נער. הנהר עמוק, פעמים סוער, והסלעים חלקלקים ומעטים מדי, והוא, יורם מיטלמן, דוקטורנט בתחום הקוגניציה, קופץ את יומו די בהצלחה מסיגריה לסיגריה"

במובנים רבים דילמת סיגריה חמש (שהגיחה לפני שש או שבע שנים אחרי שנים ארוכות של עישון יציב ומהנה) הבהירה לו שהוא לא בלתי פגיע כמו שהיה לו נדמה. מתברר שאחרי הכול הוא איש רגיל, לא חסין במיוחד, שמדי יום ביומו מנסה לחצות נהר. הנהר הוא המציאות שלו, והוא חוצה אותה בקפיצה על חמישה סלעים, שהם חמש הסיגריות שהקצה לעצמו שרירותית כשעוד היה נער. הנהר עמוק, פעמים סוער, והסלעים חלקלקים ומעטים מדי, והוא, יורם מיטלמן, דוקטורנט בתחום הקוגניציה, קופץ את יומו די בהצלחה מסיגריה לסיגריה, אך בשעות שבהן אינו חוקר, מלמד, מתרגל, בודק או מעשן הוא מתמודד פנים אל פנים עם נוכחות מבעיתה ואינטנסיבית: ישויות טרנסצנדנטיות נטולות גוף וקול. הישויות מאכלסות את עולמו ונחשפות לפניו במרחב כמעט מדי רגע בסימנים רבים ומשתנים. והוא, נטול סלע או יתד להגנה, עוקב תדיר אחר התגלמותן, מפענח את סימניהן, ונאלץ לגייס את כל הכלים המדעיים שברשותו כדי לנסות להבין אחת ולתמיד אם הן מסוגלות לקרוא את מחשבותיו, ואם כן, האם יש להן די מניעים להרע לו.

מהסיבה הזאת ההתלבטות בדבר עישון הסיגריה החמישית הייתה קשה בעבורו, ואף הכרעה לא נראתה לו טובה דיה:

כשהחליט לעשן את סיגריה חמש בבית, לפני השינה, מצא שהשעות עד ההירדמות מלאות כל כך בתסריטי אימה ובסימנים, עד שהיה נכנס למיטתו בשעה מוקדמת להגחיך. אבל כשעישן את סיגריה חמש מיד כשסיים לעבוד, הבעיה הפכה מורכבת יותר: מצד אחד הוא חש רוגע, אפילו עליצות, על שחתם באופן פורמאלי יום, אבל מהצד האחר, כשהיו נרקמות בראשו מחשבות אופטימיות ותחושת סיפוק מרוממת, כשיצא את שער האוניברסיטה הישויות היו מפציעות במרחב ביתר שאת ובדרכים מתוחכמות – במילה מתוך שיר ברדיו (שדים, סוף, אופל וכו'), בשילושי ספרוֹת על מכונית חולפת (999 או חלילה 666), בהבהוב מחשיד של כוכב בשמים, ביללת תן, ולעיתים בקומבינציות מורכבות של אלה ושל אינספור סימנים אחרים.

כשהישויות היו חושפות את נוכחותן כדי להזהיר את מיטלמן מפני אופטימיות ושמחה, הוא היה מנסה לגרשן בסדרת מחוות שסיגֵל: ממצמץ נמרצות בעיניו, מיישר את זרועותיו אל-על ומפוקק את מרפקיו ומפרקי אצבעותיו, מניע את צווארו מצד לצד, בועט לאחור רגל-רגל כדי לשחרר את מפרקי הירך, ונושף קוֹלית. אם הישויות לא היו נכנעות, ולרוב הן לא נכנעו, הוא היה פותח עימן משא ומתן לוגי של "אם אעשה כך, כי אז ייעשה כך". אם גם הדיון הלוגי לא היה מכניע אותן, היה נודר להימנע משימוש במילים חיוביות, לקזז מנת אספרסו, לוותר על בשר, על ביצים, על תבשילים, על מזונות מענגים… ובמקרים קשים, כשהרגיש שהוא נדחק לפינה, לא הייתה נותרת לו ברירה אלא להעלות קורבן את חמש הסיגריות של היום הבא.

אבל זה כמובן לא עזר. זה רק החמיר את המצב. כי ביום הבא, ללא חמשת סלעיו, הבין ביתר שאת עד כמה הוא פגיע, אפרורי ועצוב. הבין עד כמה הוא חרד שהדיאלוג שלו עם העולם הטרנסצנדנטי ובו המצמוצים, הפכירה, הנשיפות ומיני מחוות תקופתיות משתנות (נקישה על צלחות, הדלקה וכיבוי תדירים של מתגי אור ומלמול תכוף של מילים בנות הברה אחת) ייחשפו במרחב האקדמי. ומה יהיה גורלו המקצועי אם ייחשף?

***
באחד מערבי מאי, כשסיים שיעור סטטיסטיקה על טעות מסוג בטא, נושא שאהב במיוחד שכן בבסיסו הרעיון שדבר יכול להיות קיים אפילו אם לא ניתן להוכיחו, החליט לעשן את סיגריה חמש כאן ועכשיו. היו להחלטתו שני נימוקים: האחד, הוא רצה למצות את התרוממות הרוח שהניבו היום המוצלח ורוח האביב; האחר היה נועז יותר: הוא ביקש להוכיח לעצמו ולישויות כי מותר לְאדם, מותר לו, לחוות מדי פעם עונג גם בלי להיענש או לחוש אשמה.

הוא עישן את סיגריה חמש לאט ובנועם, לגם פנטה מפחית שרכש במכונת המשקאות, וכשראה את מרב, עוזרת המחקר של פרופ' בן-נתן, יוצאת מהמחלקה בחולצה אוורירית, סנדלי עקב וחצאית פרחונית, שאל אותה אם בא לה להצטרף אליו לדייט ספונטני.

זה המקום לציין שיורם מיטלמן כבר חגג 38 אבל לא היה נשוי. עד 2018 עוד הייתה לו בת זוג. הם חיו יחד כמה שנים יפות, והיה לו ברור שכשיתחיל לעבוד על הדוקטורט והחיים קצת יתייצבו הם יתחתנו, ושבבוא העת גם יהיו הורים לילד. אבל באוגוסט 2015 הישויות התחילו לפקוד אותו. בהתחלה בהסתננות יחידים, אחר כך במתקפות קבוצתיות. הוא לא הכיר את התופעה. כמי שעוסק בקוגניציה ומסתמך על כלים סטטיסטיים הוא ידע שאין דברים כאלה וניסה להתעלם. אבל בחופשת הסמסטר של 2016, כשנסע עם זוגתו לחופשת סקי באוסטריה, שם גם תכנן להציע לה נישואים, הישויות תקפו אותו עד כדי כך שחש מחנק. הוא אמנם הציע נישואים ונתן טבעת עדינה, אבל החופשה לא הייתה חגיגית כפי שקיווה. בשאר הימים רק נשם לתוך שקית נייר ובהה בתקרת החדר. כשחזרו לארץ, במקום לרקום יחד תוכניות מרגשות, הסתגר בחדר השינה ושם קרא מאמרים וראה סרטונים על תופעות טרנסצנדנטיות. זוגתו ציינה שהוא מרוחק. הוא לא הכחיש (כי אינו יודע לשקר) אבל גם לא שינה את התנהגותו (כי הצורך להבין מה קורה לו היה חזק ממנו). היא טענה שאינו מקשיב, שדעתו מוסחת ושנראה שנוכחותה מפריעה לו. היא חשדה שהוא חוזר בו מהצעת הנישואים, ואף שהדבר היה רחוק מהאמת הוא לא הכחיש ולא הסביר. 

בשנת 2017 כבר הייתה פעורה ביניהם שתיקה. היא עבדה ובילתה עם חברות, והוא שהה באוניברסיטה, וכשהגיע הביתה היה מעשן את סיגריה חמש, אם החליט לממשה בשעה זו, מתרגל חרדה בסתר, תוהה על אודות סימנים במרחב, ומחפש דרך הגיונית להסביר לארוסתו שבחייו נוכחות עתה ישויות, ושאם יפגין קרבה, אכפתיות או אושר הן יפגעו בה כדי לפגוע בו, ובבוא היום לא יהססו לפגוע בתינוק שייוולד להם. דרך משכנעת להסביר לה לא מצא. להפחיד או להעציב אותה רצה פחות. ולכן המשיך והתרחק, המשיך והסתגר, ובקיץ הבא, כשהודיעה לו שהיא מבטלת את האירוסים, הניח לה ללכת, ונשאר שבור לב עם ארבעת מועדי העישון הקבועים ודילמת סיגריה חמש.

הערב, כשמיטלמן שאל את מרב אם בא לה להצטרף אליו לדייט ספונטני, היא קצת הופתעה, אבל מיד חייכה חיוך שגרם לעיניה להצטמצם וללחייה לבהוק באור. יורם חשב שאפילו שאינה מאוד צעירה היא נראית מקסימה ומיוחדת, ושאחרי הכול ולמרות הביעותים הוא מתגעגע לחיוך של אישה.

הם צעדו זה לצד זה בקרבה שקטה.

"נכון שאתה לפעמים מעשן?" היא אמרה.

הוא הנהן, רצה להגיד "לצערי…" או "רק…", אבל הכריע: "כן. חמש סיגריות."

"לא פשוט לשלוט בכמויות כשמדובר בהרגלים שמסבים עונג," אמרה, וליורם היה נדמה שהמבט שלה חודר את מחשבותיו.

"לא פשוט עם ההכרעות, לא קל עם הוויתור…", הודה.

והיא הוסיפה, "לפעמים גם לא קל עם העונג".

הם חלפו על פני שער האוניברסיטה. יורם לא ידע אם טוב עשה כשמימש כבר את הסיגריה האחרונה של היום. הוא ירד לצד מרב במדרגות הרחבות והשפיל את עיניו. הוא לא רצה לזהות סימנים. הוא קיווה לשעה אחת של חופש.

"תרצי לשבת פה לרגע?" הציע כשהחל להרגיש עקצוץ במפרקיו.

"בשמחה," מרב נענתה בחיוך.

הם התיישבו על מעקה הבטון. היא הביטה אל האופק. הוא מצמץ וחדל, פער את עיניו באופן מופרז, וניסה לתפוס את מרב כחלק מהנוף. אחר, כשעפעפיו רפויים, ניסה להפנים את מתארה ואת צבעיה במרחב. החצאית הסתירה את סנדליה. חולצתה האוורירית נעה על שדיה ברכוּת. השמים המאודמים צבעו את שערה בכתום זוהר. הוא חשב לעצמו ששערה של מרב בכלל חום, אבל שעתה, על מעקה בטון תחת שמֵי שקיעה, היא זורחת כמו שמש. הוא הביט בה עוד. היא חייכה לעצמה והִטתה את ראשה מעט לאחור, וניכר שהיא יונקת את אוויר הערב ומניחה לו להזין את ריאותיה. הוא אהב את המראֶה. הוא קיווה שאי פעם יצליח כמותה – לחייך ולשאוף.

כך ישבו. היא שואפת, הוא מתבונן. כשעצמה את עיניה הצליח לחוש דרכה את העונג – עונג טבעי של היות קיים. העונג שחש דרכה הצית בו דחף – לאחוז בידה, ללטף את שערה. אבל הוא התאפק. הוא שלח יד לכיס ושלף את חפיסת הסיגריות. הוא שאף עמוקות והרהר בחמשת סלעיו. וכשהצית בכוונה ובהתרגשות את סיגריה שש, ידע שמהיום נוסף לנהר הסוער שלו עוד סלע.