המשותף קיבוץ: אמנות מן הצד השמאלי 1988-1978

טלי תמיר / דברי סיכום וברכות

עידית, עדי, דודו ויונת, אמני "המשותף קיבוץ", וכל מי שנמצא כאן אתנו – למרות הקהל הרב, אני מתקשה להגיד 'קהל נכבד', כי רבים מאלה שיושבים כאן הם חברים וחברות אישיים שלי, תלמידים ותלמידות, אוצרים ואוצרות ואמנים ואמניות שותפים/שותפות לעבודתי ולחיי במהלך השנים. קהילה שלמה שבאה לתמוך ולהביע עניין בספר שנקרא "אמנות מהצד השמאלי". זה לא פשוט בימים אלה כשהצד השמאלי חבוט ונלחם על חייו. אני נרגשת לראותכם כאן ותודה שבאתם!

הספר הזה היה צריך להיכתב לפני זמן רב, ולמעשה הוא כמעט נכתב כמה פעמים, על ידי חוקרים שונים, ביניהם על ידי גליה בר אור, שקרובה לפחות כמוני לנושא, אבל מסיבות שונות הכתיבה נדחתה, עוכבה או לא יצאה לפועל. אך מותו המוקדם של טולי באומן ב-2015, ואחריו מותו של דב הלר, מייסד הקבוצה, ב-2018, ויבדל לחיים ארוכים, המבוגר שבחבורה, דב אור נר בן ה-96 היום, האירו את הצורך הזה בדחיפות בלתי מתפשרת: הספר צריך להיכתב, הסיפור הזה חייב להתנסח וההיסטוריה של האמנות הישראלית שוב תתרחב ותפנים נרטיב חדש, שלא היה חלק אורגני מתוכה. ואכן, בסופו של דבר פשוט ישבתי וכתבתי, חקרתי, ראיינתי, חיטטתי בארכיונים, הצקתי לאמנים שיחפשו דימויים ישנים שכמעט אבדו ונעלמו, ובעבודת פאזל מסובכת ואיטית, בשיתוף פעולה הדוק עם המעצב המופלא והסבלן משה מירסקי, הצלחנו לשחזר, גם אם לא באופן מלא לגמרי, את העשור של פעילות הקבוצה, ואת העבודות המעניינות והייחודיות לזמנן שהוצגו בתערוכות ובאירועים שערכה. אני משוכנעת שביום מן הימים, בעתיד הקרוב או הרחוק, יצוצו דימויים נוספים וחומרים נוספים שלא הצלחתי לשים עליהם את ידי, אבל אז הם כבר יצטרפו וישתבצו בהיסטוריה מוכרת ולא בזיכרון מחוק ונעלם.

וקצת היסטוריה על הקשר שלי לקבוצת "המשותף קיבוץ": באוקטובר 1994 נכנסתי לתפקידי כאוצרת של גלריה הקיבוץ, מינוי חיצוני שנכפה על הגלריה, שלא ברצונה, מטעם משרד התרבות שביקש, לצורך תמיכה, ניהול אוצרותי מקצועי ולא תנועתי. לא קל היה לקהילת האמנות הקיבוצית להכיל את עמדותי, שניסחתי בעוז של אוצרת צעירה ובוטחת, כפי שאפשר לקרוא בהצהרת הפתיחה: "הקיבוץ, הפעם לא כחזון ציוני, לא כמופת מוסרי, לא כנוסטלגיה רומנטית, אלא כתוצר של תרבות, עם ממצאים קיימים, העומדים למבחן. הקיבוץ כפרטנר לשיח תרבותי המסוגל למבט רפלקסיבי בעצמו ובסביבתו ומנהל דיאלוגים פתוחים". המודל שלי לדיאלוג פתוח, רפלקסיבי וביקורתי שכזה, שהגיב לשינויים העמוקים שעברו על התנועה הקיבוצית בפרט ועל החברה הישראלית בכלל, עם עליית הימין לשלטון, היה הפעילות של קבוצת "המשותף קיבוץ". הדי התערוכות האוונגרדיות והניסיוניות שלהם בחלל הגלריה בשנות השבעים והשמונים ריחפו בתודעתי כמופת, אליו שאפתי לחזור. מרים טוביה הייתה האוצרת הראשונה שזיהתה את הייחוד של הקבוצה וכפי שהיא עצמה העידה בשיחה שהספקנו לנהל לפני מותה: "לא הייתה לי אג'נדה, אבל ידעתי לזהות דברים מעניינים". ואכן היא אצרה את התערוכה הראשונה והמעניינת של הקבוצה, שהתכנים שעלו בה ונעלמו מן הזיכרון יכולים לפרנס יום עיון שלם: החל מן הקשר בין ארכיטקטורה לאידיאולוגיה ועד תיאוריות של לחץ קבוצתי, תת-מודע ארכיאולוגי והקשרים מורבידיים של טבע, שדות וחפירות. תודעת המשבר ריחפה שם בעוצמה, ב1978, הרבה לפני פריצתו הגלויה לתודעה הציבורית. אמנם, בדיונים פנימיים בכתבי העת הקיבוציים, הייתה נוכחות למשבר האידיאולוגי, להתברגנות הזוחלת ולחיפושי הדרך, כבר עשור מוקדם יותר, אך בשדה האמנות הפלסטית, לא היה כל הד למשבר הזה עד הופעתם בזירה של אמני "המשותף קיבוץ". פעילותה של קבוצת "המשותף קיבוץ", שהתנסחה בשפה חדשה, נטשה תבניות מיושנות של נוף והפשטה, יזמה פעולות במרחב החיצוני, הציגה צילום תיעודי, שלא היה מקובל כמדיום אמנותי, ושילבה בתערוכות דיונים, הרצאות, מחול, הקרנות, תיאטרון וסדנאות חשיבה ועבודה הייתה רדיקלית בזמנה הן בזירת האמנות הישראלית ובודאי בבמה המצומצמת של האמנות הקיבוצית. רבים מהזרעים הרעיוניים שנבטו אז בעבודתם הבשילו מאוחר יותר ואחרים נעלמו והתפוגגו. התערוכות שאצרתי לאמני הקבוצה בשנות התשעים והאלפיים, עשרים שנה מאוחר יותר, עדיין נשאו איתן את אותה אנרגיה של אתגור הקיים ורפלקסיה על המערך המוכר, אם לא ביקורת נוקבת על זניחת מה שהיה ואבד.

בספר שלפניכם פרשתי יריעה רחבה הרבה יותר מזו של תולדות הקבוצה ודנתי בהתפתחות ההיסטורית של מעמד האמן והאמנות בתנועה הקיבוצית, ובהיסטוריה של הספק והביקורת בהגות הקיבוצית. הדיון התפצל לשיח על האמנות כאידאה מופשטת במחשבה הסוציאליסטית לבין המחשבה על האמן עצמו כחבר בקהילה, ייעודו ותפקידו. הספר מצביע על רגע מסוים בהיסטוריה של האמנות הקיבוצית שבו האמן הקיבוצי שינה את הגנטיקה היסודית שלו בשלושה מובנים יסודיים: א. הוא לא היה עוד האאוטסיידר, המשוגע לדבר, או המתבודד של הקבוצה, אלא דווקא מזכיר הקיבוץ, מנהל ענף או רכז חברתי ב. הוא לא היה עוד האמן המקשט והמייצג, שמשרת את ערכי החברה ותומך בה ללא סייג, אלא אמן שמשקיף על החברה מבחוץ ומשקף לה את עצמה ואת כשליה וג. האמן של "המשותף קיבוץ" סרב גם למודל האמן האוטונומי-מודרניסטי שמפריד בין אמנותו לבין אורח חייו הרעיוני והחברתי, ובחר לראות בשתי הפאזות האלה רצף אחד מחייב. אמני המשותף קיבוץ ניהלו פעילות אמנותית מלאה ובמקביל תפקדו כמזכירים וכבעלי תפקידים מרכזיים בקיבוציהם. הייתה זו קבוצה גברית, של אמנים-אקטיביסטיים; אמניות-נשים השתלבו בשולי הפעילות של הקבוצה בכמה תערוכות, אך לא הפכו לנותנות-טון וקובעות. אם מחמת רוח הזמן, ואם מחמת קוצר-ראות של הקבוצה עצמה, כזה היה המצב.

השם שבחרה לעצמה הקבוצה, בעקבות הצעתו של דב הלר, "המשותף קיבוץ", היה לא מעט בעוכריהם, ואיפשר לביקורת האמנות בעיתונות הכללית לכנות אותם, בזלזול מסוים, "הקיבוצניקים". אך מנקודת מבטם של חברי הקבוצה, הוא דווקא הדגיש את המחויבות הערכית שלהם לרעיונות חברתיים, את המעמד המתעמת שלהם מול הממשלה הימנית, והעניק להם לגיטימציה לביקורת שבאה מבפנים ולא מבחוץ. "למי יש זכות למתוח ביקורת?" שאלו אז יריב בן אהרון וגיורא גור, בעקבות הסערה שחוללה התערוכה של חיים מאור, ותהו האם החברה הקיבוצית או הישראלית בכלל מעוניינת בחיפושי דרך ובמחשבה בלתי שגרתית, ומהו המקום שהיא נותנת לאמנים ולאנשי רוח בתוכה? בחברה הישראלית של היום, שמציגה עמדה בוטחת, אטומה ומתנשאת, ודוחה מעליה כל צל של ביקורת או ספק, העמדה הזו חשובה מעין כמוה ויכולה להאיר כפנס בחשיכה. חנה ארדנט טענה שהיעדר מחשבה והימנעות מרפלקסיה היא-היא מקור הרוע והאדישות, רעיון משלים לתפיסה של אדורנו שאמנות טובה היא זו שאינה מאשרת את הקיים, אלא מתסיסה, מציפה שאלות ומערערת על מערכת היגדים מוסכמת. התססה והצבת סימני שאלה, תוך פתיחת דיון עקרוני, היו מטרות חשובות יותר ממתן פיתרון או תכנון דידקטי.

"המשותף קיבוץ" לא הסתגרה בדלת אמות הקיבוץ והאוטופיה הסוציאליסטית. היא חשפה והציגה לציבור מראות של קיפוח חברתי ממוסררה, גירוש של כפר פלסטיני ואיתרה סימנים ראשונים להתנחלות האדנותית בשטחים. צילום אחד של יוסף הוכמן מאלון מורה, ב-1980, המראה נער פלסטיני מצחצח את נעליו של קצין צה"ל, כשהג'יפ הצבאי ניצב ברקע, חשף כבר אז את השליטה הבוטחת של הכובש ואת החלוקה למעמדות של אדון ועבד. ההתנגדות למלחמת לבנון והתגובה על אירועי הטבח במחנה הפליטים סברה ושתילה פתחו ב-1983 פרק חדש בפעילות הקבוצה שהיה ממוקד עוד יותר בפוליטי. בדומה לאמנים אמריקאים שמחו נגד מלחמת וייטנאם, גם קבוצת "המשותף קיבוץ" התמקדה בהתנגדות למלחמת היש-ברירה בלבנון ולפלישה לבירות, ויזמה תערוכות מחאה, בתחילה רק של חברי הקבוצה ומאוחר יותר של אמנים מתנגדים בכלל, מהלך ששינה את המתח הפנימי בקבוצה והפך אותה מקבוצת אמנים ממוקדת לקבוצה יוזמת ומארגנת. בתערוכות האחרונות, שהציגו כרזות מחאה של מיטב אמני ישראל, השתתפו דוד טרטקובר, מיכה אולמן, דני קרוון, ציבי גבע חנן רוגלין ורבים אחרים. באופן פרדוכסלי, הפתיחה הזו אל כלל אמני ישראל, פוגגה את כוחה הסגולי של הקבוצה והייתה לשירת הברבור שלה.

שנות אור עברו מאז על החברה הישראלית ומנגנוני השלטון שלה, ודברים השתנו מקצה אל קצה. לנוכח המצב הנוכחי, המאיים על ערכי יסוד של החברה הישראלית כולה חוזר ומעלה ספר זה את המורשת של אמנות מחאה ומתנגדת: סירוב לציית לגחמות השלטון והשמעת קול התנגדות נותר כענן עשן סביב הפעילות בטירה בגעש ובגלריית הקיבוץ. הביקורת הנוקבת מבפנים על התנועה הקיבוצית ראויה להילמד ולהיזכר כעמדה רדיקלית, כזו שהאמנות יכולה לשאת על גבה ולהוביל דרכה מגמות של שינוי כמו שנעשה, למשל בדוקומנטה האחרונה בקאסל. תזה זאת ראויה לדיון רחב יותר, אך תם זמננו להיום…

לפני שאסיים את דברי, חובה נעימה היא לי להודות לכל מי שתמכו בספר: בראש ובראשונה לעדי אנגלמן שעוד בטרם קראה את הטקסט המלא, כבר התייצבה מאחורי הרעיון שלו, ואמונתה בו לא נפלה ולא שכחה בכל מהלך העבודה. השותפים מיד יערי – דודו אמיתי, יונת רוטביין-מרלא ומיכל שרייבר, היו מבחינתי שותפים טבעיים והכרחיים למחקר שעוסק באמנות שכולה נושמת וניזונה מן המורשת האידיאולוגית של השומר הצעיר וערכי השמאל. ואכן תמיכתם הייתה מלאה ובלתי מסוייגת ותודה על כך. אלעד נחשון, אז סטודנט להיסטוריה והיום דוקטורנט וחוקר, סייע לי רבות בתחקיר העיתונאי ואני מודה לו על עבודה יעילה וטובה. תודה והערכה לעורכת הלשונית תמי בורשטיין, שהכילה את הגרסאות והטיוטות השונות, ואחרון, משה מירסקי, שיצר ספר שתענוג להחזיק ולקרוא בו מכל בחינה. תודתי העמוקה לו על שעות רבות של עבודה משותפת, נעימה ומקצועית.

ולבסוף – תודה לאמני "המשותף קיבוץ": ליעקב חפץ ליובל דניאלי – שמופיע כאן תחת כובע כפול, כאמן מרכזי בקבוצה וכארכיונאי ומנהל אוסף האמנות הקיבוצית ביד יערי, לאברהם אילת, לדב אור נר, לחיים מאור, ליוסף הוכמן וליעקב שופר, שלא חסכו מאמץ וסייעו לי בכל בקשותי. אני משלחת מכאן את רגשות תודתי גם לדבלה הלר ידידי ולטולי באומן שכבר אינם איתנו ותודה מיוחדת לבנותיהם – גליה וענת הלר ולשלומית באומן, שהשתדלו להשלים מידע ולספק צילומים וחומרים שחסרו. תודה לבני משפחתי האהובים שתמכו, בכל מובן, ולכולכם שבאתם הנה.