ד"ר חוסני אלח'טיב שחאדה: "רק 2% מהאמנים הפלסטינים העכשוויים מוצגים בישראל, זאת נקודה כואבת"

השדה האמנותי הוא כמעט היחיד שמאפשר את הדיאלוג סביב הזהות הפלסטינית של ערבים אזרחי ישראל.

"הזהות הפלסטינית של האמנים משתלבת עם הרוח החדשה בקרב הפלסטינים הישראליים שהזהות התרבותית שלהם ברורה ומתחדדת, גם מבחינה פוליטית. זה משליך כמובן על תפיסת העולם של האמנים שמנסים לבטא את זה בדרכם האמנותית. אני חושב שזה התפקיד של האמן להעלות את השאלות האלה. וכשאנחנו מתייחסים לזהות הפלסטינית אנחנו מתכוונים לקבוצה די מגוונת של אמנים מדתות שונות שבישראל אוהבים לחלקה לתת קבוצות: מוסלמים, נוצרים, דרוזים ואחרים. או חלוקה אתנית או אחרת: בדואים, עירוניים, כפריים, צ׳רקסים, ארמנים, דרוזים ועוד".

בשונה מטקסט, למשל, האמנות החזותית מציעה דיאלוג שלא זקוק לתיווך.

"האמנות החזותית מאפשרת לכל צופה, גם אם הוא לא בא מהתרבות הערבית, "לקרוא" את העבודה ולהתרשם ממנה. שלא כמו בטקסט בערבית שצריך תיווך או תרגום, האמנות החזותית היא ישירה וזה הכוח של האמנות החזותית להעביר מסרים".

יחד עם זאת, האם לדעתך יש ביטוי לפריחה שאתה מתאר באמנות הפלסטינית העכשווית בחללי תצוגה מוזיאלים או אחרים?

"חללי התצוגה הם נושא כאוב. אם אנחנו סופרים את אחוז האמנים או האמניות הפלסטינים שלא יורדים מרמתם מהאמנים הישראלים היהודים המוצגים בחללי תצוגה, אז האחוז הוא מזערי. נכון, יש יותר מודעות וכמה ניסיונות פה ושם, אבל בסך הכל זה נשאר שולי. אם נשאל האם 20% מהייצוג החזותי במוזיאונים, גלריות או מכירות מייצגים את האמנים הפלסטינים? התשובה היא לא, להערכתי מוצגים בקושי 2%. מהבחינה הזאת יש סוג של הפרדה או חסמים, לכן יש חשיבות בקורס הזה גם לשבור מחסום, להרחיב לאט לאט את המעגל".

"האם 20% אחוזים מהייצוג החזותי במוזיאונים, גלריות או מכירות מייצגים את האמנים הפלסטינים? התשובה היא לא, להערכתי מוצגים בקושי 2%. יש סוג של הפרדה או חסמים, לכן יש חשיבות בקורס הזה גם לשבור מחסום, להרחיב את המעגל"

בין האמנים שעבודותיהם מבטאות אותה רוח חדשה אליה מתייחס אלח'טיב שחאדה והם יעמדו לדיון בקורס הם איסמאעיל שמוט, תמאם אלאכחל, סלימאן מנצור, נביל ענאני, תייסיר ברכאת, מונא חאטום, ח׳אלד חוראני, חנאן אבו חסיין, אניסה אשקר, מנאל מחאמיד, מנאר זועבי, ראידה אדון, ראידה סעאדה, אמילי ג׳אסר, שריף ואכד, ג’ומאנה אמיל עבוד, פאתן פאוזי נסטאס, אסד עזי, עבד עאבדי, פריד אבו שקרה, אבראהים נובאני, זוהדי קדרי, מיכאל חלאק, פאטמה אבו רומי, ראפת חטאב וג׳ומאנה נפאע. 

מגמה בולטת נוספת ביצירות של רבות מהאמניות היא סוגיית המגדר והתעוררות הפמיניזם בחברה הערבית, דרך עבודות אמנות שנוגעות בעצבים חשופים בחברה הערבית כמו אלימות במשפחה, מעמד האישה במאבק הלאומי ועוד. "זה עניין מרתק וחדשני שיותר קל לעיכול מאשר העיסוק בזהות הפלסטינית, כי זאת לא ביקורת פוליטית ישירה. האמניות הצעירות שוברות טאבו של השובניזם הגברי שחלש על הסצנה של האמנות הפלסטינית ובאמנות הערבית בכלל".

בימים אלה, למשל, מוצגת במוזיאון ישראל (שסגור למבקרים בשל משבר הקורונה) התערוכה "זרות" של האמנית ראידה אדון, המשלבת בין השניים: מגדר וזהות. במהלך הקורס אף יתקיים מיצג מיוחד של האמנית. "ראידה אוהבת להשאיר את הפרשנות של העבודות שלה לצופים. בעבודה זאת היא עושה חיבור מעניין לעולם האישי שלה, לבדידות, כשהיא מוצאת מקום בטוח בתוך מזוודת נדודים. ליוויתי את ראידה בתהליך העבודה הזאת, שאת הבסיס שלה הצגנו בבית המלון של בנקסי בבית לחם לפני שנתיים. מה שרואים בתערוכה של ראידה זה גם את האספקט האישי וגם את האספקט הלאומי אבל היא נוגעת בהם בצורה רגישה. היא מתייחסת גם לעולם היהודי שבא מהנדודים ומהסבל ומחברת את זה לסבל של הערבים הפלסטינים והנכבה. כשרואים את זה מזהים נרטיב די מקביל, זה המקום בו כל אחד יכול להיות רגיש ויש אמירה חיובית על הסיטואציה שבה כולנו נמצאים בחברה הישראלית".