יאנה רובנר
אוקטובר 2024. דימוי: עפר שומרון, מלנכוליה, 2024
תחנה לוד- גני אביב.
באור השמש השוטף והמסנוור דרך חלון הרכבת הכל מסביב נראה מכוסה אבק לבן.
שתי כלבות בוגרות משוטטות בחיפושי צידה, ניתן להבין זאת בקלות לפי הבעת פניהן ולפי הפטמות הנפוחות של הכלבה החומה. האוזן השמאלית שלה קרועה. רק לדמיין מה היא נאלצת לעבור כדי לשרוד, והלב נמחץ. חברתה השחורה נראית קלילה ורעננה יותר. אך שתיהן מותשות באופן זהה מהחום ומהלחות הבלתי נסבלת שהאויר העומד ספוג בהם. השעה עדיין רק 7:47.
קיץ.
קשה במיוחד.
אוגוסט 2024.
אולי זה החום, ואולי זה תוצר של מודעות שמתעוררת לרגע, וברגע הבא שבה לנמנם, אבל כמעט הכל מרגיש הזוי. כמו הזיה מתמשכת ובלתי ניתנת לעיכול.
המצב של העיר. של המדינה. של העולם. של כדור הארץ.
מצב האוויר. מצב הרוח. סקאלת הערכים. הגדרות וגבולות.
כמעט הכל פרוץ או נטוש, אנשים אינם מסוגלים לעשות סדר בביתם. אבל מסתגלים בסגולה פנטסטית להיפוכים, סתירות ולאנדרלומוסיה השולטים בהם.
גם הבית פרוץ.
נרדמנו בשמירה.
אנחנו פזיזים ותמימים מדי. כבר הרבה מאד שנים. הרבה יותר מדי.
מתישהו זה היה אמור לקרות לנו.
מתישהו מתרחשת ההתעוררות.
כשנופלים ונפגעים כמה שיותר חזק ועמוק. רק כדי לפקוח עיניים, ולהפוך למודעים, חייבים להזדעזע.
כי להיות מוסט זה בטבע האדם.
לא לשים לב, לפספס, לא להעניק חשיבות נדרשת, להתנער, לברוח מאחריות, להרחיק עם המחשבות למציאות הבדויה.
בעצם, באותה מידה, גם לנשום לרווחה ולשאוף לטוב. גם זה בטבע האדם.
טוב זה אהבה. ואהבה זה אור, חום, מרחב לנשימה, סיפוק, חיבה, קבלה, אפשרות, חמלה, סליחה, אמפתיה, והרמוניה. וגם שחרור, חופש.
אהבה זה חופש. משמע, חוסר חופש זה חושך.
למה לבזבז את החיים לדאגות ולחשדות? למי יש אנרגיה פנויה כדי לכוון אותה לעוינות ולשנאה?
הדברים הללו מופיעים רק כשהחיים מכריחים. רק כשאין ברירה וחייבים לשרוד. וגם כשרעבים, כשמותקפים. וכשמושפלים ואבודים, תלוי במידת הסבל.
וגם כשכואב. כואב כל כך שלא נשאר מקום לנשימה. לא נשאר מקום לשום דבר אחר, כי כל התודעה מתמקדת אך ורק בכאב.
ואז, מתעוררים. מתמקדים. מתחילים לתפקד. לעתים לאט מדי.
***
"תרצי שאשמור לך תור לאוקטובר? בספטמבר כבר אין מקום"
בצד המרוחק של הטלפון קולה של המזכירה הרפואית נשמע משועמם, ובצד השני אני נושמת בכבדות ומריצה בראש את כל השבועות הבאים של אוגוסט ושל ספטמבר כדי להעריך כמה זמן עוד ייקח לי לחכות לבדיקה.
"אוקי… אם אין מוקדם יותר, שיהיה באוקטובר, מתי זה יוצא? ", עניתי לה.
"שביעי, אין תאריך אחר".
"אוקי, תודה, שיהיה בשביעי".
"בבקשה", היא רושמת ומנתקת.
יומיים אחרי זה, בשיעור יוגה, בחלק של המדיטציה, השיחה הזאת פתאום צפה בראשי ומול עיניי הסגורות באופן ברור מצטיירים מספרים: 7.10.
אלוהים, השביעי שהגיע לאוזניי מתוך הרמקול של הטלפון, זה ה 7.10 הוויזואלי שנמצא מולי ובתוכי ובכל מקום מסביבי, עכשיו ובמשך כל השנה האחרונה!
אין לאן לברוח מזה.
שנה! אלוהים, שנה!
"לא יכול להיות", אני נחנקת מרוב הזעזוע. "לא, אני לא יכולה, איך אפשר?! לא, זה בלתי אפשרי" – אני חוזרת לחשוב על מועד הבדיקה שנקבע לי.
אבל, בעצם למה לא?
אם הבדיקה הזאת אכן מתקיימת רק פעם בחודש בימי שני, וגם זה חודש של חגים. אלוהים אדירים.
***
בולעת רוק כדי להיפטר מהרגשה שאבן תקועה אצלי בדרכי הנשימה.
שאיפה עמוקה.
מתחילה להרגיש איך האוויר מסתנן לעורקיי ולאיבריי.
הפעולה הפשוטה הזאת מרחיבה את תודעתי עד כדי "הכל אפשרי, גם אם זה מרגיש בלתי נסבל ולא מקובל בעליל, זה עדיין אפשרי".
נשיפה איטית וארוכה.
היא מאפשרת לי להתנתק מתהליך החשיבה, ובפנים אני מתחילה לרחף ברוגע כמעט מוחלט".
מסתגלת למציאות שמחוץ לגופי.
סולחת לעצמי.
***
השיעור נגמר.
תודעתי שוב מוסחת.
תשפ"ד ההזויה מתקרבת אל סופה.
הזמן מתקדם בלי להביט לאחור.
תחושת התקיעות רק מתעצמת.
הווה מתמשך: אמנות בישראל בשנות ה-90
כתבות נוספות במגזין של הבית >
