מְהַנְדֶּסֶת הַכַּסָּפוֹת
אָסַפְתִּי שִׁבְרֵי מִלִּים
לָגַמְתִּי רַעֲיוֹנוֹת
הִתְחַפַּרְתִּי מִתַּחַת לַמִּטָּה בַּיָּמִים,
שׁוֹטַטְתִּי בַּלֵּילוֹת
לוֹכֶדֶת מִסְפָּרִים.
נִדְבָּךְ אַחֵר נִדְבָּךְ בָּנִיתִי
שִׁכְלַלְתִּי, מִלְכַּדְתִּי
שֶׁיִּהְיֶה אָטוּם, שֶׁיִּבְלוֹם כָּל זַעֲזוּעַ
שֶׁלֹּא נִתַּן יִהְיֶה לְפַצֵּחַ אוֹתוֹ.
אָטַמְתִּי וְחִזַּקְתִּי שׁוּב וָשׁוּב
עַד שֶׁשָּׁכַחְתִּי אֶת הַקּוֹד.
וּכְבָר לֹא יָצָאתִי לְגִינוֹת לֹא בַּיָּמִים וְלֹא בַּלֵּילוֹת.
נִלְכַּדְתִּי בִּפְנִים.
אֲנִי עֵירֻמָּהּ
חָפָה מִמִּלִּים
הִפְשִׁיטוּ מֵעָלַי אֶת אוֹצַר הַדִּמּוּיִים.
הַמַּגְדִּיר נוֹתַר אִלֵּם
וְהָאֲדָמָה מִתְבּוֹסֶסֶת,
מְחַפֶּשֶׂת אוֹתִיּוֹת לְהַרְכִּיב מֵהֶן מִלִּים חֲדָשׁוֹת
לְהַסְבִּיר אֶת שֶׁקָּרָה.
מִסְּבִיבִי הֲמֻלָּה רַבָּה
תּוֹלִים כְּבִיסָה,
מְצַיְּדִים דִּירָה,
מַעֲמִידִים קְדֵרָה,
מֵחַמְשִּׁים פְּלֻגָּה.
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ
יֵשׁ בָּנוּ רַק מַעֲשִׂים
עָשִׂינוּ עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד
וְעַתָּה עָלֶיךָ לְהוֹשִׁיעֵנוּ?
הלכנו בשדות
"תראו איזה יופי הכותנה, מנקדת כצמר רך את השדה".
"אמא אפשר לרוץ בין פרחי השלג"?
אנחנו צוחקים, פורסים שמיכה על האדמה, לוגמים יין ונושמים את השמש ממעל.
טרם הספקתי לצמצם עפעף,
והשיער הלבן פרץ,
כובש כל חלקה שחורה,
מקפיץ את הזמן לעתיד אפוקליפטי או אולי שואב אחורה לזמנים ארורים,
כאלה שאנו מספרים בהם בטקסים, או בהגדות כמו היו נדמים כמעשיות אך בנו אצלנו טראומות בין דוריות.
והשדה כבר לא לבן,
והפרחים נישאים במכשירי הקשר, במאות.
השמיכה שפרסנו הפכה לתכריכים מכסה את הילדות שנותרה מאחור
וליבנו ניגר.
דרום אדום
לב שחור
שיער לבן.
כותבים את המצב >>
תְּדָרִים: מופעים של רוחניות חדשה I תערוכת סיום שנה I פתיחה: 2.7.26
מבט מפוכח: כנס עשור לתכנית יונה פישר לאוצרות עכשווית I תיעוד
הכלה הנצחית: על מיתוס הבתולה והכלה באמנות הישראלית (ובכלל)
אוספי המוזיאונים משקפים את הדרך בה בני אדם מתהלכים בעולם
"הביוגרפיה של האמן הולכת לפניו"