וכבר לא יצאתי לגינות לא בימים ולא בלילות

מְהַנְדֶּסֶת הַכַּסָּפוֹת

אָסַפְתִּי שִׁבְרֵי מִלִּים

לָגַמְתִּי רַעֲיוֹנוֹת

הִתְחַפַּרְתִּי מִתַּחַת לַמִּטָּה בַּיָּמִים,

שׁוֹטַטְתִּי בַּלֵּילוֹת

לוֹכֶדֶת מִסְפָּרִים.

נִדְבָּךְ אַחֵר נִדְבָּךְ בָּנִיתִי

שִׁכְלַלְתִּי, מִלְכַּדְתִּי

שֶׁיִּהְיֶה אָטוּם, שֶׁיִּבְלוֹם כָּל זַעֲזוּעַ

שֶׁלֹּא נִתַּן יִהְיֶה לְפַצֵּחַ אוֹתוֹ.

אָטַמְתִּי וְחִזַּקְתִּי שׁוּב וָשׁוּב

עַד שֶׁשָּׁכַחְתִּי אֶת הַקּוֹד.

וּכְבָר לֹא יָצָאתִי לְגִינוֹת לֹא בַּיָּמִים וְלֹא בַּלֵּילוֹת.

נִלְכַּדְתִּי בִּפְנִים.

אֲנִי עֵירֻמָּהּ

חָפָה מִמִּלִּים

הִפְשִׁיטוּ מֵעָלַי אֶת אוֹצַר הַדִּמּוּיִים.

הַמַּגְדִּיר נוֹתַר אִלֵּם

וְהָאֲדָמָה מִתְבּוֹסֶסֶת,

מְחַפֶּשֶׂת אוֹתִיּוֹת לְהַרְכִּיב מֵהֶן מִלִּים חֲדָשׁוֹת

לְהַסְבִּיר אֶת שֶׁקָּרָה.

מִסְּבִיבִי הֲמֻלָּה רַבָּה

תּוֹלִים כְּבִיסָה,

מְצַיְּדִים דִּירָה,

מַעֲמִידִים קְדֵרָה,

מֵחַמְשִּׁים פְּלֻגָּה.

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ

יֵשׁ בָּנוּ רַק מַעֲשִׂים

עָשִׂינוּ עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד

וְעַתָּה עָלֶיךָ לְהוֹשִׁיעֵנוּ?