הומור כנגד עצמו | פרופ׳ רועי רוזן

הומור כנגד עצמו | פרופ׳ רועי רוזן

על התפיסות העקרוניות של התדר הקומי: ברגסון לעומת פרויד, והומור סדיסטי לעומת הומור מזוכיסטי. על הנחות המוצא של ההומור והסדיקה המכוונת שלהן, על האמנות וסטאנדאפ ביחס להומור. דאדא, אולף ווסטפאלן, טיג נוטרו. צפיה בעבודה: הילאריוס (2010)

במסגרת הקורס אני בבדיחה הלא נכונה

האם הצחוק עשוי להיות פורץ גבולות, חתרני ואפילו הירואי כפי שטענו, בין השאר, זיגמונד פרויד ו״קיסר״ הסוריאליזם אנדרה ברטון, או שהצחוק הוא דווקא כלי למישטור חברתי, כפי שהציע הפילוסוף אנרי ברגסון? מה יהיו התנאים שבהם הצחוק יהיה ״לא ראוי״, והאם ניתן לפרש באור קומי רגעים ״רציניים״ בתולדות האמנות?
בסדרת מפגשים זו נחשוב על תדרים קומיים שונים ביחס לסוגיות מורכבות, מהחתרנות הפוליטית ועד לביקורת על קפיטליזם, מהתשוקה והזהות המינית והאתנית ועד לעמעום החיץ בין החיים והאמנות, מההומור כעמדה פילוסופית ועד לאיוש הגאה של אידיוטיזם.
לצד עבודות משל עצמי, ארצה להתמקד בכמה אמנים ישראלים שעושים שימושים עקרוניים ומרתקים בהומור, ואף לבקש לראות את התדר הקומי כמציע פרספקטיבה היסטורית אלטרנטיבית לאמנות המודרנית בכלל.

בהנחיית פרופ׳ רועי רוזן ואמנים אורחים: בן הגרי, קרן ציטר, רחלי רוטנר, אולף ווסטפאלן

דימוי: רועי רוזן, סטיל מתוך ״הילאריוס״, 2010, וידיאו, 21 דקות