תולדות האמנות הישראלית חלק ב
מגמות וזרמים
23 בינואר 2022 – 10 באפריל 2022
12 מפגשים בימי א', 17:00 – 18:30
טלי תמיר
תפריט
קורס מבוא באמנות ישראלית, המתקיים בשני סמסטרים (24 שיעורים), שנועד ללמד התמצאות בסיסית בכרונולוגיה הלינארית של ההתפתחות האמנות בישראל מאז ימי "בצלאל" ולמפות את הנושאים והסוגיות העיקריות בהן עסקה אמנות זו. הקורס יעמוד על קשיי ההשקה והלידה של האמנות הישראלית, שנולדה יש מאין בראשית המאה העשרים, וכיצד התמודדה עם תנאי היסוד שלה כאמנות מגויסת, עם המתח בין אמנות ולאום, ויצרה לעצמה מרחב פעולה חופשי ועצמאי.
המחצית השנייה תתעכב על הדגשים רעיוניים, כגון: הקבוצה ככוח והיחיד כאינדיבידואל המחפש בה את מקומו, המאבק בין אוניברסליזם לבין מקומיות, שאלות של זהות יהודית, הפצעת האמנות הנשית, עליית הזהות המזרחית, נוכחות השפה העברית מול הדימוי החזותי ושאלות של זיכרון, שואה ומלחמה.
מרצה: טלי תמיר.
למידה היברידית: במכללה האקדמית ת"א-יפו ובמקביל בזום.
עלות הקורס: 1,000 ש”ח לתלמיד חדש, 900 ש”ח לתלמיד ותיק (מהקורס השני ואילך). הנרשמים.ות מקבלים גישה למערכת אקדמית מקוונת ובה קישורים למפגשים, הקלטות של ההרצאות וחומרים משלימים.
לעלויות הקורסים ולמדיניות ביטולים לחצו כאן
אריה ארוך – המבט לאחור והחזרה לביוגרפיה
ההרצאה תדון בעבודתו ובדמותו של אריה ארוך, מאמני "אופקים חדשים", שמתוך הגרעין הדומיננטי של המופשט הלירי הצליח להפר מוסכמות ולשנות באופן רדיקלי כיווני חשיבה מקובלים. ארוך העניק לגיטימציה מחודשת ליסוד הביוגרפי, הגלותי, היהודי והפרטי, כשהוא יוצר שפה מקודדת שנעה בין מופשט לקונקרטי. השפעתו של ארוך ניכרת הן במובן הסגנוני והן במובן הקונספטואלי על האמנות הישראלית של המחצית השנייה של המאה העשרים.
לאה ניקל ואביבה אורי – מודרניזם, גודש ומבט נשי
לאה ניקל, האישה היחידה בחבורת "אופקים חדשים" הציעה מופשט טוטאלי מלא רוח נעורים.
אביבה אורי, לעומתה, פעלה לבד וכוננה רישום ייחודי ואוטונומי מבחינה רגשית וסגנונית. אורי הציבה את הקו במרכז הבמה (הנייר) וחוללה עמו דרמה אישית וסגנונית. הציור שלה החליף את הליריקה הנאורה של זריצקי בחרדה קיומית ואת הרעננות האופטימית של אופקים חדשים בגודש ובעודפות רגשית. אורי הייתה האמנית הראשונה שהתייחסה למלחמות ולמוות בתרבות הישראלית. אלה היו מהלכים קריטיים וההרצאה תדון בהתפתחות עבודתה של אורי ובהשפעתה על אמנים אחרים – בעיקר על רפי לביא ועל משה גרשוני, כל אחד בדרכו.
שנות השישים והפצעת המודרניזם הישראלי: יונה פישר ותרומתו להגדרת המודרניזם באמנות ישראלית. תערוכות ראשונות.
שנות השישים היו שנות מפנה בתרבות הישראלית-ציונית: בעשור השני של המדינה נעשה ניסיון להתנער מן המחויבות לחזון הציוני ולהתחבר למגמות מודרניסטיות משוחררות מעולה של חברה חדשה. אמנות אישית, אינדיווידואלית, המציגה תשוקות ותחושות, רגשות וכאבים. גוף פרטי ומחשבות חופשיות. ניסיונות חופשיים בחומר, מגמות והשפעות מאמנות אמריקאית וגרמנית. האוצר יונה פישר, תחילה בבית הנכות בבצלאל ומ-1965 במוזיאון ישראל בירושלים, הגדיר וקידם את המודרניזם הישראלי וחשף את האמנים המרכזיים שעיצבו אותו.
רפי לביא, הנרי שלזניאק ויאיר גרבוז, מובילי המודרניזם הישראלי החדש בציור.
רפי לביא, הנרי שלזניאק ויאיר גרבוז הגדירו מחדש את המודרניזם הישראלי בתחום הציור ושלושתם הדגישו את המקומיות לעומת הקלאסיקה המערבית וביטאו את קוצר היד של אמנים ישראליים להיות ולחוש חלק ממנה. ההרצאה תציג את התפתחות עבודתו של לביא, "הילד האינפנטילי בן ה-20" של האמנות הישראלי, ותראה כיצד איפס מחדש את ציר ההתפתחות של האמנות הישראלית. שלזניאק פיתח את תודעת הפער בין האמנות המקומית לקלאסיקה המערבית ויאיר גרבוז עיבד את הישראלית העממית לציור המתחפש לציור מערבי.
יגאל תומרקין ומיכה אולמן – פיסול מודרניסטי ישראלי
יגאל תומרקין ומיכה אולמן – מחשובי הפסלים הישראלים, הציעו שתי הצעות מנוגדות בטיפול בחומר ובתרבות. תומרקין – גברי, מיליטריסטי, חומרי, שואתי ומלא כעס ומחאה ואולמן – הומניסטי, אישי ומעודן. תומרקין מציע זהות ישראלית מסוכסכת, מעורבת תרבות אירופאית ואולמן מציע תרבות יהודית השרויה תחת הרוח היהודית. שניהם קשורים לגרמניה בדרכים שונות. נדון בשני הפסלים האלה כנציגים של הפיסול הישראלי המכונן.
ממשה למשה: משה קופפרמן ומשה גרשוני ויחסם לשואה.
ביטויים של השואה באמנות ישראלית, החל משנות השמונים ואילך – בעבודתם של שני ה'משה' – שני האמנים הקנוניים באמנות הישראלית – משה גרשוני ומשה קופפרמן. האחד בחומרי גוף מדממים ובהפרשות ודימויים פרובוקטיביים והשני – בהפשטה אפרורית. גרשוני, יליד הארץ, משחזר את השואה בדמיונו ובגופו ואילו קופפרמן – שעבר את השואה כגולה וכפליט – עוסק בה בצורה מורכבת וסמויה, אך נוכחת בכל.
אמנות, מלחמה וביקורת: ממצר/מייסר ועד מלחמת לבנון. (אמנות פוסט מלחמת יום כיפור)
אמנות ביקורתית, אמנות מחאה, אמנות פוליטית – החל מפרויקט מצר/מסר ב-1972, דרך פעולות אמנותיות בעקבות מלחמת יום כיפור ועד למלחמת לבנות והמחאות כנגדה. הבעייתיות של אמנות פוליטית בשדה אמנותי שספוג בעוינות לאמנות מגויסת, ועד המחאות על ביירות, על המצב בעזה ומחאה על הכיבוש. נדון גם ב"סדנה הפתוחה לאמנים צעירים" שאצר יונה פישר במוזיאון ישראל ב-1975, ובתוכה סדרת "תל חי" של תמר גטר ופרויקטים נוספים.
הפצעת הגוף הנשי: יוכבד וינפלד, דגנית ברסט, נורית דוד והילה בן ארי
יוכבד וינפלד – פרצה לאמנות הישראלית בראשית שנות השבעים עם אמנות נועזת ורדיקלית שבה הגוף הנשי נחשף כשהוא פצוע, מצולק ותפור. וינפלד הפעילה טכניקות חדשות ופרצה דרך לאמנות נשית בישראל. נדון בעבודתה ובתערוכה "הנוכחות הנשית" שמיסדה את המושג "אמנות פמיניסטית", בנתה קבוצה של "אמניות נשים", אך דילגה על וינפלד כנציגה וכמייסדת. נתבונן בדוגמאות מתוך עבודתה של דגנית ברסט ויחסה לגוף הא-מיני, נדון בדמות 'הבתולה' בעבודתה של נורית דוד ובדימוי הגוף הנשי בעבודתה של הילה בן ארי.
זהות מינית ומגדר באמנות הישראלית – המשך הדיון בזהות נשית באמנות הישראלית, בתערוכה "מטאסקס" שאצרה תמי כץ-פריימן ובתערוכה "מטרוניטה" שעסקה בזהות הנשית בקרב אמניות דתיות, מן הזוית היהודית. נדון בעבודות העוסקות בזהות הומוסקסואלית באמנות הישראלית ובשאלות על גבריות וזהות גברית בהקשר הצבאי והמיליטריסטי של החברה הישראלית. נעלה את דימוי החייל והחיילת, החל מדמותה של "דפנה הפלמחני"קית" ועד ללוחמת השיריון בת זמננו.
זהות מזרחית באמנות הישראלית
הפוליטיקה של הזהויות בחברה הישראלית – וביחוד המתח בין המזרחים לאשכנזים – לא פסח על האמנות הפלסטית. קבוצה של אמנים ממוצא מזרחי החלו לנסח את עולם הדימויים האופייני לתרבות המזרחית ולעורר את הנרטיב המזרחי תוך ניסיון לייצר תת-שפה בתוך עולם האמנות העכשווית. נדון בעבודתם ובשאלת ההגמוניה של האמנות המערבית, כיצד ניתן לערער אותה והאם ניתן להיחלץ מתוכה.
אמנות בתנועה הקיבוצית – מהקולקטיב אל היחיד
אמנות בקיבוץ – מהאמן המקשט והמגויס של שנות הארבעים, דרך אמני הסביבה והטבע של שנות השישים והשבעים, ועד לאמן הביקורתי של שנות השבעים והשמונים ולאמנים הביוגרפיים של שנות התשעים. ההרצאה תציג התפתחות של שישה מודלים לדמות האמן בקיבוץ, תוך בירור מערכת היחסים המורכבת בין אמנות לבין חברה אידיאולוגית. ההרצאה תציג חומרים ויזואליים מוקדמים לא מוכרים ותסתיים בעבודות מתוך התערוכה "לינה משותפת" מ-2005.
מילה, חידוד ותשבץ: השפה העברית כגיבורת תרבות
השפה העברית נוכחת באופן מלא באמנות הפלסטית הישראלית והחל משנות השבעים – מקעקעת את פני השטח של הציור ומערערת את הדומיננטיות שלו. כתיבה, ציטוט, פסוקי תנ"ך ותפילות, ביטויים ומילים שונות מופיעות בעבודת של אמנים רבים – החל ממיכל נאמן ועד מיכאל סגן כהן, חיים מאור ויאיר גרבוז. נדון במעמד השפה ביחס לדימוי ובמתח בין שפת הקודש לשפת החול.
לעלויות הקורסים ולמדיניות ביטולים לחצו כאן
לאור המצב: הקורס נדחה
10 מפגשים
ימי שלישי
ד"ר חוסני אלח'טיב שחאדה, דועאא בדראן, פרופ' ציבי גבע, ד"ר עיסא דיבי, מנאר זועבי, אמירה זיאן ,רונן זן, רולא ח'ורי, מריה סאלח מחאמיד, נרדין סרוג'י, פרופ' אסד עזי, יארא קאסם מחאג'נה, סאהר מיעארי, חנא קובטי, פאטמה שנאן, טלי תמיר
למידה מקוונת
סמסטר א', תשפ"ד
12 מפגשים
ימי ראשון
מרצה: טלי תמיר. אורח: יגאל צלמונה
למידה היברידית
סמסטר א', תשפ"ד
12 מפגשים
ימי ראשון
מרצה: ד"ר קציעה עלון
אורחים: ליאור גריידי, ד"ר יאלי השש, מוטי מזרחי, אלי פטל, פרופ' חביבה פדיה, תמיר צדוק, מוש קאשי, שולה קשת, חן שיש, פרופ' יהודה שנהב-שהרבני, שרון תובל
למידה היברידית
סמסטר א', תשפ"ד
8 מפגשים וסיור
ימי שלישי
מרצה: ד"ר סמדר שפי. אורחים: אליהו אריק בוקובזה, יקיר בן-משה, פרופ' אריאל הירשפלד, אסתר כהן, תומר ספיר, אינגה פונר קוקוס
למידה מקוונת
by GemPlan