תולדות האמנות הישראלית שנות ה-60 ואילך

מודרניזם ישראלי, זהות, מגדר ומלחמה
28 בינואר עד 14 באפריל 2024
12 מפגשים, בימי א' 17:00 – 18:30
מרצה: טלי תמיר. אורח: יגאל צלמונה
החלק השני של הקורס "מבוא כללי לאמנות ישראלית: הקאנון ונרטיבים אחרים" יתמקד במחצית השנייה של המאה העשרים, משנות השישים ואילך.
יגאל צלמונה, מחבר הספר "מאה שנות אמנות ישראלית" (מוזיאון ישראל,2006), ומי שהיה אוצר ראשי לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל, יתארח גם בחלקו השני של הקורס וירצה על יגאל תומרקין כמייצג של הפיסול הישראלי המודרניסטי החדש. בהמשך נדון במגמות החילון והאינדיווידואציה של שנות השישים, תוך ניסיון להתנער מחובת ההתגייסות אל הדגל הציוני והלאומי והצורך לייצר מרחב אמנותי אוטונומי. רפי לביא ייצג מגמות אלה.
נמשיך לתהליכי הקונספטואליזציה של האמנות בשנות השבעים, ולמגמות הפוליטיות והביקורתיות שצמחו מתוכם, תוך העברת מוקדי ההשפעה מפריז אל ניו יורק ואל התרבות האמריקאית. בשנות השמונים נדגיש את מגמת החזרה לציור, התחלות של אמנות פמיניסטית ואת "הרוח האחרת" שנשבה באמנות המקומית והעולמית, כמו גם את המחאות נגד מלחמת לבנון שנמשכו עד שלהי העשור.
משה גרשוני יעלה אז סוגיות של זהות מינית, וזהות לאומית לצד זיכרון הגלות, היידיש וההיסטוריה היהודית. בשיעורים האחרונים נדון בסוגיות ייחודיות שעלו במיוחד בשנות השמונים והתשעים – אמנות הקשורה בתודעת השואה, בזהות יהודית, בזהות מזרחית ועלייה של אמנות פלסטינית צעירה וחדשה.
מרצה: טלי תמיר. אורח: יגאל צלמונה
למידה היברידית: באקדמית ת"א יפו ובמקביל בזום
עלות הקורס: תלמיד ותיק – 1,010 ש"ח, תלמיד חדש – 1,090 ש"ח.
הטבה מיוחדת לנרשמים: ספרו של יגאל צלמונה, "100 שנות אמנות ישראלית", במחיר מוזל.
הנרשמים מקבלים גישה למערכת אקדמית מקוונת ובה קישורים למפגשים, הקלטות של ההרצאות וחומרים משלימים.
לעלויות הקורסים ולמדיניות ביטולים לחצו כאן
אריה ארוך – המבט לאחור והחזרה לביוגרפיה
ההרצאה תדון בעבודתו ובדמותו של אריה ארוך, מאמני "אופקים חדשים", שמתוך הגרעין הדומיננטי של המופשט הלירי הצליח להפר מוסכמות ולשנות באופן רדיקלי כיווני חשיבה מקובלים. ארוך העניק לגיטימציה מחודשת ליסוד הביוגרפי, הגלותי, היהודי והפרטי, כשהוא יוצר שפה מקודדת שנעה בין מופשט לקונקרטי. השפעתו של ארוך ניכרת הן במובן הסגנוני והן במובן הקונספטואלי על האמנות הישראלית של המחצית השנייה של המאה העשרים.
לאה ניקל ואביבה אורי – מודרניזם, גודש ומבט נשי
לאה ניקל, האישה היחידה בחבורת "אופקים חדשים" הציעה מופשט טוטאלי מלא רוח נעורים.
אביבה אורי, לעומתה, פעלה לבד וכוננה רישום ייחודי ואוטונומי מבחינה רגשית וסגנונית. אורי הציבה את הקו במרכז הבמה (הנייר) וחוללה עמו דרמה אישית וסגנונית. הציור שלה החליף את הליריקה הנאורה של זריצקי בחרדה קיומית ואת הרעננות האופטימית של לאה ניקל בגודש ובעודפות רגשית ומחאה כנגד מוות ופתיעה במלחמות ובשדה הקרב.
שנות השישים והמודרניזם הישראלי – יגאל תומרקין וראשית הפיסול הישראלי החדש.
שנות השישים היו שנות מפנה בתרבות הישראלית-ציונית: בעשור השני של המדינה נעשה ניסיון להתנער מן המחויבות לחזון הציוני ולהתחבר למגמות מודרניסטיות משוחררות מעולה של חברה חדשה. אמנות אישית, אינדיווידואלית, המציגה תשוקות, רגשות וכאבים, גוף פרטי ומחשבות חופשיות. ניסיונות חופשיים בחומר, מגמות והשפעות מאמנות אמריקאית וגרמנית. האוצר יונה פישר, תחילה בבית הנכות בבצלאל ומ-1965 במוזיאון ישראל בירושלים, הגדיר וקידם את המודרניזם הישראלי וחשף את האמנים המרכזיים שעיצבו אותו. נדון בתפנית הזאת באמצעות יצירותיהם של יגאל תומרקין ורפי לביא.
הנרי שלזניאק, רפי לביא ויאיר גרבוז: הקולאז' והאסמבלאז' – מקומיות ותולדות האמנות.
לצד לביא ותומרקין היו הנרי שלזניאק ויאיר גרבוז ממגדירי ומעצבי המודרניזם הישראלי החדש. הם הדגישו את המקומיות לעומת הקלאסיקה המערבית וביטאו את קוצר היד של אמנים ישראליים להיות ולחוש חלק ממנה. שלזניאק פיתח את תודעת הפער בין האמנות המקומית לקלאסיקה המערבית ויאיר גרבוז עיבד את הישראלית העממית לציור המתחפש לציור מערבי, אך נותר תמיד במרחק בלתי-ניתן-לצמצום ממנו.
שנות ה-70 הפוליטיות (1) – מלחמת יום כיפור והמהפך הפוליטי: קבוצת "מצר/מייסר", "המשותף קיבוץ", "מיחזור" של דב אור נר ומחאה נגד המלחמה.
אמנות ביקורתית, אמנות מחאה, אמנות פוליטית: פרויקט מצר/מסר ב-1972, "הסדנה הפתוחה" שאצר יונה פישר במוזיאון ישראל, "סדרת תל חי" של תמר גטר והחממה של אביטל גבע.
שנות ה-70 ושנות ה-80 המוקדמות (2): אמנות גוף אדמה, פרפורמנס ומחאה. מוטי מזרחי המוקדם, עדינה בראון, בוקי שוורץ, יהושע נוישטיין ופנחס כהן גן.
נדון במגמות נוספות שפרחו בשנת השבעים – בעיקר פרפומנס (מיצג), אמנות מושגית, שימוש בצילום ובשפה. התערוכה "מושג+אינפורמציה" שאצר יונה פישר תהייה נקודת מוצא חשובה. אירועי תל-חי, באוצרות אמנון ברזל, בראשית שנות ה-80 ידגישו מגמות של פיסול סביבתי ומיצג פוליטי.
הפצעת הגוף הנשי והנוכחות הנשית: יוכבד וינפלד ומיכל נאמן.
יוכבד וינפלד – פרצה לאמנות הישראלית בראשית שנות השבעים עם אמנות נועזת ורדיקלית שבה הגוף הנשי נחשף כשהוא פצוע, מצולק ותפור. וינפלד הפעילה טכניקות חדשות ופרצה דרך לאמנות נשית בישראל. נדון בעבודתה ובתערוכה "הנוכחות הנשית" שמיסדה את המושג "אמנות פמיניסטית", בנתה קבוצה של "אמניות נשים", אך דילגה על וינפלד כנציגה וכמייסדת. בהמשך, נדון בעבודות של מיכל נאמן, ובסוגיות לשוניות שהיא מעלה ביחס למגדר וזהות.
נשים אמניות: חלק 2 – תמר גטר, דגנית ברסט
השיעור יוקדש לשתי אמניות מרכזיות וימפה את הסוגיות המעסיקות אותן: שאלות על מהות הציור, על אפשרות הציור במסורת הישראלית, ועל המתח בין מופשט לפיגורטיבי. בהמשך נדון בהיבט הטקסטואלי של גטר וברסט, כל אחת בדרכה.
זהות מזרחית באמנות הישראלית
הפוליטיקה של הזהויות בחברה הישראלית – וביחוד המתח בין המזרחים לאשכנזים – לא פסח על האמנות הפלסטית. קבוצה של אמנים ממוצא מזרחי החלו לנסח את עולם הדימויים האופייני לתרבות המזרחית ולעורר את הנרטיב המזרחי תוך ניסיון לייצר תת-שפה בתוך עולם האמנות העכשווית. נדון בעבודתם ובשאלת ההגמוניה של האמנות המערבית, כיצד ניתן לערער אותה והאם ניתן להיחלץ מתוכה.
ממשה למשה: משה קופפרמן ומשה גרשוני ויחסם לשואה.
ביטויים של השואה באמנות ישראלית, החל משנות השמונים ואילך – בעבודתם של שני ה'משה' – שני האמנים הקנוניים באמנות הישראלית – משה גרשוני ומשה קופפרמן. האחד בחומרי גוף מדממים ובהפרשות ודימויים פרובוקטיביים והשני – בהפשטה אפרורית. גרשוני, יליד הארץ, משחזר את השואה בדמיונו ובגופו ואילו קופפרמן – שעבר את השואה כגולה וכפליט – עוסק בה בצורה מורכבת וסמויה, אך נוכחת בכל.
דת וחילון באמנות עכשווית בישראל: על זרמים פוליטיים באמנות ישראלית עכשווית
האם קיימת אמנות בימין? מה טיבה? מה מאפיין אותה? נדון ביסודות יהודיים באמנות ישראלית חילונית, בניסיונות שצלחו (מיכאל סגן-כהן) ובכאלה שנכשלו (שמואל בונה). בהמשך נתבונן ביסודות מסורתיים באמנות שנוצרה על ידי אמנים מהמגזר הדתי ונכיר מגמות עכשוויות יותר של העשור האחרון.
"החומר העיקר שאני מפסל בו הוא בעצם אוויר": חמישים שנות יצירה של מיכה אולמן
מיכה אולמן הוא היום הגדול פסלי ישראל. במהלך ההרצאה נתוודע למלוא היקף תחומי עבודתו האמנותית: פיסול בחומרים שונים כמו חול, ברזל ואבן וכאמור אוויר, ובממדים שונים – מפסל שהוא גרעין אדמה אחד לעבודות ענק סביבתיות; רישום; הדפס; מיצב ומיצג. יצירותיו הפכו לציוני דרך עולמיים בתחום הפיסול הציבורי כמו "הספרייה הריקה" בברלין לציון אירועי שריפת הספרים בידי הנאצים ב-1933. בימים אלה הוא משלים את עבודת חייו, "אותיות אור", בקמפוס הספרייה הלאומית החדשה בירושלים. הוא רגיל ללהט ביצירותיו עם מושגים סותרים ולחפש להם מכנים משותפים: מקומיות ואוניברסאליות, יהדות וישראליות, מלא וריק, גוף ורוח, חיים ומוות. בהרצאה יעלו גם שאלות בתחום האוצרות שכן המרצה מלווה את יצירתו של אולמן כאוצר מתחילת דרכו כאמן ואף חיבר כמה ספרים וקטלוגים העוסקים בדרך הזאת.
לעלויות הקורסים ולמדיניות ביטולים לחצו כאן
סמסטר ב', תשפ"ד
12 מפגשים
ימי ראשון
מרצה: טלי תמיר. אורח: יגאל צלמונה
למידה היברידית
סמסטר ב', תשפ"ד
12 מפגשים
ימי ראשון
מרכזות הקורס: דנה גילרמן ועידית עמיחי. מרצים: רוני גילת בהרב, גלילה ברזילי הולנדר, יפעת גוריון, עירית זומר, אמיתי חזן-תירוש, ד"ר דורון לוריא, עדנה פסט, ד"ר מילי פרי, ד"ר הדס קידר, כרמלה רובין, צקי רוזנפלד, ד"ר גלעד רייך, שלומית שטיינברג
למידה היברידית
סמסטר ב', תשפ"ד
10 מפגשים
ימי שלישי
מרצה: ניבי אלרואי
למידה מקוונת
סמסטר ב', תשפ"ד
10 מפגשים
ימי שלישי
מרצים: ד"ר עפרי כנעני וד"ר רז וינר. אורחים: ד"ר ליאור זלמנסון, ד"ר מירי סגל, רות פתיר
למידה מקוונת