ליאוניד בלקלב ומסורת הדיוקן הרוסי I ד"ר דורון לוריא

ליאוניד בלקלב ומסורת הדיוקן הרוסי
ד"ר דורון לוריא

הציור הרוסי העמיד במרוצת המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 מסורת מפוארת של דיוקנאות עצמיים, דיוקנאות של אנשי רוח (טולסטוי, דוסטוייבסקי, פושקין, צ'ייקובסקי, רימסקי-קורסקוב ועוד) ודיוקנאות קבוצתיים. ליאוניד בלקלב איננו באמת רוסי. מוצאו ממולדובה, שהיתה אמנם תחת שליטת בריה"מ עד 1991 – אך היא ישות פוליטית עצמאית. בלקלב ינק ממקורות הדיוקן הרוסי, אולם הוסיף גם נופך אישי משלו – החיפוש הרוחני האישי שהוביל לחזרה בתשובה והתבטא בעוצמה בדיוקנאותיו העצמיים הרבים, שאותם הוא מצייר באובססיביות.
ובעניין אחר: בישראל יש אמנם הרבה רוח, אבל "אנשי רוח" יש קצת פחות, לפחות בעשורים האחרונים. נראה כי סוגת הדיוקן מצאה אחיזה במקומותינו יותר דרך הצילום והסרטים הדוקומנטריים הרלוונטיים לזמננו. ובכל זאת, מכחולו הבוחן ועינו הרגישה של בלקלב החיו את מסורת הדיוקן של אנשי התרבות והרוח של המאה ה-19 ותיארו עבורנו כאן ועכשיו, בעומק ייחודי, אחדים מהם.

למידה משולבת: באקדמית ת"א יפו ובמקביל בזום.

אודות הקורס

בין שנות ה- 70 לשנות ה- 90 של המאה הקודמת, שני גלי עלייה גדולים מברית המועצות-לשעבר הביאו לישראל כמות מרשימה מאוד של אמנים חזותיים, שברובם מצאו את עצמם אבודים בין עולם אמנות סובייטי, הנתון לציוויי המשטר הקומוניסטי (או לניסיון למרוד בו במחתרת) לבין המודרניזם המערבי שחלחל לאמנות הישראלית. אמנים, שזכו לכבוד ולחסות מצד הממסד בבריה"מ, מצאו עצמם בישראל בודדים ונטולי הערכה ממסדית. הקורס בא למלא חלל ריק של הערכת תרומתם האמנותית של העולים ושל בחינת הסוציולוגיה הקבוצתית המיוחדת להם.

דימוי: לאוניד בלקלב