הקורס יפרוש בהרחבה את ההיסטוריה של האמנות הישראלית מראשיתה ועד שלהי המאה הקודמת, כשהוא נע בשני ערוצים: ערוץ הנרטיב הקנוני, המוכר והמקובל וערוץ הנרטיבים החלופיים, המוחלשים והאפשריים. בהקשר זה תידון קודם כל שאלת הקנון לכשעצמה ושאלת הנרטיב המנצח וזהות כותביו ומנסחיו.
כנגד נקודת ההתחלה הרשמית והמוסכמת של האמנות הישראלית – "בצלאל" של בוריס שץ, שהוקם ב-1906 – יבחנו נקודות התחלה נוספות שמהן ניתן למשוך את החוט של האמנות שהתפתחה בארץ-ישראל. הקורס יפרוש בהרחבה את "תור הזהב" של האמנות הארץ־ישראלית, שמתמקד בנופי הארץ ומרחביה וידון בהיבטים השונים שהתפצלו מתוכו: התגבשות המופשט הישראלי והטון הלירי שבחרה לעצמה האמנות המקומית, סביב אירוע קום המדינה, כנגד מגמות חברתיות וביקורתיות שעסקו במציאות הקונפליקטואלית של חברת ההגירה הישראלית בעשור הראשון לקיומה. שורשי המאבק בין מזרח למערב יעלו סביב שאלת הכנענות והגדרת גבולות המרחב הפוליטי-תרבותי.
הפרק הבא יתמקד במגמות החילון והאינדיווידואציה של שנות השישים, תוך ניסיון להתנער מחובת ההתגייסות הכללית ומהצורך להתייצב תדיר לצד הדגל הציוני. שנות השבעים יוארו על רקע ההיבטים הפוליטיים והביקורתיים שצמחו באמנות הישראלית תוך ניצול הכלים הקונספטואליים החדשים והעברת מוקדי ההשפעה אל האמנות האמריקאית. שנות השמונים והתשעים יאופיינו בפיתוח מוטיבים של זהות, מיעוטים, מגדר, שפה ושאלות דיסקורסיביות כמו היחס לכיבוש ולמגדר הפלסטיני, היחס לשואה והנוכחות הנשית-פמיניסטית על היבטיה השונים.
למידה משולבת: באקדמית ת"א-יפו ובמקביל בזום.
✨ מחיר מיוחד בהרשמה מוקדמת עד 10.9.26.
