בית לאמנות ישראלית
אפריל 2020 I דימוי: מרים כבסה, ״לא מפה״, צבעי שמן על פישתן, 2019
התשובות המוכרות לשאלה מהו הציור נעות בדרך כלל בין "הציור הוא חלון למציאות" לבין "הציור הוא מראה שהמציאות משתקפת בה". אך האם תשובות אלה מזקקות באמת את מהות מעשה הציור? השאלה הגדולה הזאת מבקשת לפצח את הקוד הגנטי של הציור, מעבר למופעיו השונים של הציור במהלך ההיסטוריה. בקורס “בתשובה לשאלה: הציור מהו?” שיפתח בצורה מקוונת בחודש מאי ירחיבו מנחי הקורס, האמנים יצחק ליבנה ויונתן הירשפלד, את מנעד התשובות לשאלה הגדולה ויציעו תשובות פחות צפויות או שחוקות. הנה כמה מחשבות ורעיונות שיעלו במהלך ההרצאות, אלה תשובות שונות זו מזו ולעתים מנוגדות, חלקן ייבחנו בהיבט ביקורתי, ומעבר ביניהן חושף גם את עושרו וסוד קסמו של מעשה הציור בכל הדורות והתרבויות.
הקורס "בתשובה לשאלה: הציור מהו?" צולם בסמסטר ג' תש"פ וזמין כעת לרכישה כקורס VOD – לצפייה ישירה מכל מקום ומתי שנוח. הקליקו לפרטים.
"המחשבה על השאלה מהו הציור מעלה תשובות השונות זו מזו, לעיתים מנוגדות, על מהותו של הציור. המעבר בין התשובות חושף גם את עושרו וסוד קסמו של מעשה הציור בכל הדורות והתרבויות"
הציור הוא נוף, הוא גן
מדוע יש מקומות ונופים שאנחנו טוענים שהם ציוריים וכיצד ה"ציורי" כבש לעצמו מקום מרכזי בתיאוריה ובאסתטיקה האנגלית הרומנטית. מה הקשר בין ציורי נוף לגנים ומדוע ציירים כמו קלוד מונה קאייבוט ומקס ליברמן בנו לעצמם גנים. מונה חי ופעל במשך כמעט 40 שנה בכפר הצרפתי ג'יברני שעל גדות נהר הסיין. מקובל לספר, כי מונה גילה את המקום בעת נסיעת רכבת כשחלף על פניו וראה אותו מהחלון. הוא נדהם מיופיו ועבר להתגורר בו, רכש שטח ובנה בית וגן מוקפד – רבים מציוריו הם בהשראת אותו הגן והמקום. עולה השאלה האם הגן הוא מקום לצייר בו או שהוא כשלעצמו יצירת אמנות סביבתית. מחשבה זאת עוסקת בציירים וגניהם, בהולדת הבוטניקה מציור צמחים ובציור הפיטורסקי. עוד מעניין לחשוב על החוויה המוכרת – כשהצופה מסתכל על המציאות ואומר "זה יפה כל כך, זה דומה לתמונה (או לגלויה)". כלומר, קודם היה הציור ורק אחר כך הגיע הנוף. או במילים אחרות המיוחסות לאמן יצחק ליבנה: "אף אחד לא אמר 'איזו שקיעה יפה' עד שבאו הציירים וציירו שקיעות". כלומר, נוף הוא המשגה מאוחרת לציור הנוף.
הציור הוא חורבה
ציורי חורבות נתפסו מאז ומתמיד כציורי אווירה מלנכוליים סנטימנטליים ואף דקורטיביים. התכנים הארכיטקטוניים וההיסטוריים נדחקו לטובת פרשנות פואטית ואלגית. אלא שיש דרך אחרת להתבונן בציורי חורבות מהברוק ועד זמננו ולהצביע על הקשר בין הציור באשר הוא, כמעשה, לבין החורבות מהעבר וחורבות מהעתיד. אפשר גם להסתכל על הציור המודרני כחורבה, על הדחף להחריב ציור אשלייתי. במבט מקומי, ניתן לציין אמנים ישראליים שעסקו או עוסקים בחורבות, סוגה שהייתה בולטת בתחילת שנות האלפיים. ביניהם, יצחק ליבנה (המרצה בקורס מהו הציור), לארי אברמסון ועוד. בציור הישראלי לחורבה יש גם משמעות פוליטית כפי שמתבטא בסדרת ציורי צובא של לארי אברמסון שמתייחס לחורבות הכפר הערבי סובא ומבקר את נקודת המבט הישראלית המבקשת למחוק את הנוכחות הערבית. עוד ניתן לעמוד על הקשר של החורבה לשואה ולחורבה של המודרנה.
הציור הוא סקס
האם הציור הוא מעשה סקס?* מחשבה זאת גורסת, כי העין בועלת את העולם והמכחול הוא פאלוס. ניתן להדגים את מעשה הציור כסקס בעבודות של פיקאסו, פולוק, רפאל, פיליפו ליפי ובמבט מקומי בעבודות של אופיר דור, גרשוני ומרים כבסה. תשובה זאת לשאלה מהו ציור מציעה, כי העין יוצאת להתענג על העולם. על פי הפילוסוף מרסיליו פיצ׳ינו שפעל בימי הרנסנס – האמן נכנס להריון מההשראה וכך נולד הציור.
הציור הוא אלטרנטיבה למציאות
תשובה זו לשאלה מהו ציור מותחת קו בין מעשה הציור לטיפול הפסיכולוגי כשהיא מציעה את מעשה הציור כמעשה טיפול פסיכולוגי. חשבו על ילד, תלמיד תיכון, שמאוהב בתלמידה הכי יפה בכיתה ומצייר אותה כי הוא לא יכול ואין לו גישה אליה בעולם האמיתי. הוא בורא עולם נפרד בתוך הציור שבו הוא יכול להגשים פנטזיות. כך, יצירותיו של האמן קראוויג'יו הן דוגמא קלאסית לאדם שנסיבות חייו היו בלתי אפשריות והוא נהג לצייר אפשרויות אחרות לחיים. או, למשל, האמנית ארטמיזיה ג’נטילסקי, שמחקרים פמיניסטיים רבים חוקרים את יצירתה בהקשר לאונס שחוותה. ניתן לראות ביצירתה התייחסות לנשים חזקות או סצנות בהן הנשים עורפות ראשים של גברים. במבט מקומי ניתן להסתכל על עבודותיהם של יוסל ברגנר או אריה ארוך שמחייה את עולם ילדותו, זה שהוחרב. כך, למשל, בעבודה המוכרת של ארוך: בית אדום (מה נשמע בבית). הציור, משנת 1960, מציג דימוי של מעין מלאך על רקע בית אדום. הציור פורש כביטוי של מצב ביניים תרבותי ורגשי וכביטוי של ערגה. ארוך יצר את הציור בעת שהותו בשוודיה בתפקיד שגריר ישראל.
הציור הוא שמים ועננים
שמים ועננים כנושא לציור נראו לראשונה רק בסוף המאה ה-18, הם בישרו את העניין המדעי בשמים ובעננים כתחום מחקר, שהפך ברבות הימים למטאורולוגיה. ציורי עננים ושמים מבשרים גם את התפנית הגדולה של הציור במאה ה-20 לכיוון הציור המופשט. למעשה, הציירים ג'ון קונסטבל וויליאם טרנר הניחו את היסודות לציור המופשט כפי שהוא מוכר לנו היום. המבט מעלה אל השמים, מקום שעד המאה ה-19 נתפס כ"רקע" בלבד, פתח לפני הציור דרכים חדשות לתיאור המציאות וכשחושבים על זה, ציורים מופשטים רבים הם כמו ציורים של שמיים. יש סוגה מעניינת שניתן להצביע עליה והיא ציור של שמיים בלתי אפשריים שרחוקים מהשמיים כפי שמראה העיניים מלמד, אלא שאם הם יהיו מצוירים מעל קו אדמה, עבור הצופה יהיו גם השמיים הבלתי אפשריים – שמיים.
הציור הוא עור, הציור הוא קבר
הציור כקבר הוא סוגיה ארוכת שנים בתולדות האמנות וניתן לגעת בה דרך אמנים כמו דה ריברה ומיכלאנג’לו ועד למבט המקומי: מיכל נאמן, גלעד אפרת, גדעון גכטמן ומיכה אולמן. דוגמא מובהקת לכך היא בציורים של פמלה לוי, שנהגה לכתוב על הציורים ולמעשה הציור שלה הוא התיאור של הציור. יונתן הירשפלד (כאמור, מנחה בקורס הציור מהו) נוהג לצייר את עצמו מת בתוך קבר. ואפשר לציין גם את הציורים של האמן ציבי גבע שמצייר את הפעולות ואז מצייר עליהן שוב. כלומר, מתחת לציור יש קבורה. על פי קו מחשבה זה, כל ציור גדול התחיל מציור שהצייר נאלץ לקבור מתחתיו. אם פעולת הציור היא פעולה של כיסוי ניתן להקבילה לפעולת כיסוי המת והקבר. אם כך, החיות האמיתית היא מה שנמצא מתחת לציור, והציור עצמו – זה שעל פני השטח, הוא רק המצבה. תשובה זו מובילה גם אל התשובה – הציור הוא עור. העור הוא הגיליון שעליו נרשמים התכנים הנפשיים של האדם וגם הציור הוא גיליון שעליו נרשמים תכנים נפשיים. האם זאת התשובה לשאלה מהו ציור? הקליקו להאזנה לשיחה מורחבת עם יונתן הירשפלד על הציור הוא עור בפודקאסט כאן תרבות.
הציור הוא געגועים לעבר
מדי כמה שנים מתבשר עולם האמנות שיש מגמה של "חזרה לציור". הציור נתפס כבית מיתולוגי, כאיתקה של אודיסיאוס שאליה הוא חוזר לאחר מסע הרפתקאות מפרך באוקיינוס האוונגרד הסוער. החזרה לציור מתאפיינת בדרך כלל כחזרה לציור פיגורטיבי. הציור הפיגורטיבי נתפס כ"מולדת" של הציור ושוב נזכרים כולם במורשת הציור ההיסטורית, על שלל גאוניה, בכל הזמנים. האם זה דינו של הציור לשוב לעבר אמיתי או מדומה. האם במדיום הציור, מעצם היותו מלאכה הדורשת מיומנות גבוהה, מובנית נוסטלגיה לתור זהב היסטורי כלשהו. התשובה כי הציור הוא געגועים לעבר עוסקת בחזרה של עטרה ליושנה, ציור ונוסטלגיה.
"מדי כמה שנים מתבשר עולם האמנות שיש מגמה של "חזרה לציור". הציור נתפס כבית מיתולוגי, כאיתקה של אודיסיאוס שאליה הוא חוזר לאחר מסע הרפתקאות מפרך באוקיינוס האוונגרד הסוער. החזרה לציור מתאפיינת בדרך כלל כחזרה לציור פיגורטיבי"
הציור הוא גלות
חשבו על צייר, מאיזו עמדה הוא יכול להסתכל על העולם? רק מבחוץ. התשובה לשאלה מהו ציור שעונה – הציור הוא גלות, עוברת בין אמנים רבים: טיציאן המאוחר, סארג’נט, ואן דייק ובמקומי – ישראל הירשברג, מיכאל סגן כהן, קופפרמן, נורית דוד ועוד. מחשבה זו גורסת כי האמנות טובה כשהיא מסתכלת על העולם מהגלות. את הטקסטים הכי חזקים שלו כתב אוסקר ווילד בצרפת, למרות שהוא משורר אנגלי. ויקטור הוגו יצא לגלות כדי לכתוב את עלובי החיים, למשל. עבור האמן, הסטודיו הוא גלות. גלות היא גם מושג מפתח בתרבות העברית המאוחרת. הציור מציע אפשרות לנקודת מבט חיצונית למציאות החיים, תוך כדי שאתה נוכח בהם, רק כך ניתן לראות אותם כפי שהם. על אותו משקל – עבור הדג המים בלתי נראים. דוגמא לתשובה 'הציור הוא גלות' מתקבלת, למשל, בעבודותיו של מיכאל סגן כהן, "משה", שרואה רק מבחוץ את הארץ המובטחת.
הקורס "בתשובה לשאלה: הציור מהו?" צולם בסמסטר ג' תש"פ וזמין כעת לרכישה כקורס VOD – לצפייה ישירה מכל מקום ומתי שנוח. הקליקו לפרטים.
לקריאת כתבות נוספות במגזין של הבית >
by GemPlan