סלה-מנקה: "עד שנת 2009 לא לקחנו תמיכות רשמיות וכשהציעו לנו חסויות – סירבנו"

ארט פוקוס בא אחרי האירוע שלכם ואולי אתם פתחתם את הדלת של מוזיאון המחתרות בפניו.

"האירוע שלנו היה ביום חמישי 26 בדצמבר 2002. ביום ראשון באנו לפרק את שארית העבודות והחפצים ולקחת את הדברים שלנו. יהודה אחי מרים אמר לנו "סיימתי עכשיו שיחה עם סוזן לנדאו ממוזיאון ישראל, והם מעוניינים לעשות כאן את הביאנלה הבאה". השיחה הזאת מתנהלת שלושה ימים אחרי האירוע שלנו. הם – אוצרי ארט פוקוס סוזן לנדאו ויגאל צלמונה – ביקרו באירוע שלנו וראו את האופציות במקום. סוזן אפילו כתבה בספר האורחים "היה מדהים". ציפינו שיהיה נכון מצד האוצרים להתקשר אתנו. איך יכול להיות שתערוכה חשובה כמו ארט פוקוס נעשית על ידי שני אוצרים בכירים ממוזיאון ישראל ושניהם היו באירוע שלנו וראו מה הפוטנציאל של המקום בזכות האירוע שלנו ולא יוצרים קשר אתנו".

דיאגו: "היינו מופתעים. לא שרצינו לעשות משהו בביאנלה. ואז יוצאת הודעה ראשונה לעיתונות על ארט פוקוס ובה נאמר שהולכת להיות תערוכה תלוית מקום site specific במוזיאון המחתרות, ומציינים את ההקשרים שאנחנו יצרנו שזה סיפור המקום. ואנחנו, כנראה עדיין תמימים, לא הבנו איך זה עובד, מדוע לא פרגנו לנו את הקשר הראשון למקום, מדוע לא יצרו אתנו דיאלוג הרי יצרנו משהו שהם אהבו, קבלתם את הרעיון מהאירוע שלנו. הם התעלמו מאתנו. שני האוצרים באו לאירועים רבים שלנו. צריך גם לומר בבירור העבודה של שחר מרקוס שהוצגה כאילו נעשתה במיוחד לארט פוקוס נעשתה מספר חודשים קודם לכן עבור "הערה 5", שהייתה בחצר סרגיי במאי 2003. תערוכת ארט פוקוס נפתחה ב-4 בדצמבר 2003. כתבנו מכתב ל”סטודיו” והם ענו ומוטב לא להתייחס לתשובתם. החלטנו לעשות פעולה אמנותית ואז גילינו שהם לא האריכו את הבעלות על ה-domaine name באינטרנט של ארט פוקוס וקנינו אותו. להם יש אתר פיזי ולנו יש את האתר הווירטואלי.

מה אפשר לעשות באתר וירטואלי?

לאה: "בארט פוקוס היה חוזה חסוי שהאמנים היו צריכים לחתום עליו ואשר נתן זכות למוזיאון לבצע שינויים בעבודה באופן שלא תפגע ברוח המקום. האמנים ראו בכך צנזורה".

דיאגו: "לדעתי משרד הביטחון הבין שהוא נתן לנו חופש אמנותי מוחלט ואולי הם לא אהבו כל מה שראו ולכן ביקשו לראות את העבודות של ארט פוקוס מראש".

לאה: "החלטנו לשים בדומיין את המידע על החוזה החסוי ומאחר ולארט פוקוס לא היה אתר, הוצפנו באלפי כניסות מכל העולם. בינתיים התחלנו לחשוב ולתכנן את “הערה 5” בחצר סרגיי, בסמוך למגרש הרוסים, כלומר למשטרת הבירה ובית המעצר ולמשרדי החברה להגנת הטבע ומשרד החקלאות. כתגובה לארט פוקוס החלטנו להזמין כל אמן שיש לו עבודה פוליטית ביקורתית לבוא ולהציב את העבודה שלו בחצר. הגיעו כ-30 אמנים שהציבו עבודות ברוח בקשתנו. האירוע התרחש ביום חמישי 15 במאי 2003 ונמשך כ-8 שעות, עד חצות ומשך מאות מבקרים.

מאז “הערה 5” ועד ההערה האחרונה “הערה 11” היו עוד 5 “הערות”. ספרו בקצרה עליהם.

"ה”הערות” אורגנו לפי הדגם שפתחנו וחיפשנו עבורם אתרים מיוחדים ולא שגרתיים. למשל “הערה 6” הייתה במוזיאון מגדל דוד ונפתחה אחרי שהתבקשנו להוריד 2 עבודות מעוררות מחלוקת, סירבנו ושכנענו את ההנהלה והעבודות נשארו , “הערה 7” התרחשה במנהל קהילתי לב-העיר והייתה תוצאה של דיאלוג בין קהילה אמנותית לבין מרכז חברתי ותרבותי מקומי, “הערה 8” הייתה בבית הספר האנגליקני ברחוב הנביאים ששוכן בבניין שתוכנן על ידי קונרד שיק, כמו בית הנסן, ושימש בין השאר בית חולים, ונגעה בחיבור בין בית חולים ובית ספר, “הערה 9” שנקראה “סוגיה” כללה מפגשים ודיונים, ו”הערה 10″ התרחשה במוזיאון המדע ומשכה למעלה מ-2000 משתתפים".

אתם כבר פעילים מספר שנים אבל אינכם יוצאים מירושלים. אמנם הצלחתם לגרום לכך שלאירועים החלו לבוא רבים מחוץ לעיר, אבל אינכם מייצאים את העשייה שלכם.

"יצאנו החוצה יותר כאמנים. הופענו בפסטיבלי שירה במיוחד בפסטיבל המשוררים במטולה ופסטיבל בת ים. בפסטיבל השירה במטולה 2005 העלנו מחווה למשורר היידי אברהם סוצקובר במלאות לו 92. הזמינו אותנו להרצות על המודלים שלנו, על דרך הפעולה העצמאית וההתמודדות עם בעיות תקציב. הוזמנו גם להרצות ולהופיע בחו”ל, אבל לא אצרנו תערוכות ואירועים בחו”ל".

בפסטיבל תיאטרון רחוב בבת ים ב-2007 חזרתם לשורשים הארגנטינאים שלכם והצגתם את המיצג וסרט הווידיאו “קורותיה של בתיה מ”, בסגנון של טלנובלה, ז’אנר שנחשב נחות אבל מאד פופולארי לא רק בארגנטינה, גם בישראל ובארצות אחרות.

דיאגו: "עשינו מחקר על הז’אנר הפופולארי הזה. אנחנו גדלנו בתרבות הטלנובלות. זה הבית שלנו. עשינו את הסרט “קורותיה של בתיה מ” ב-2006, והצגנו אותו בפעם הראשונה בפסטיבל בת ים ב- 2007 בסוג של דרייב אין, מגרש חנייה בקרבת חוף הים, היה מסך והייתה במה שעמדנו עליה ודובבנו בעברית כי הווידיאו דיבר ספרדית. פה ושם היה תרגום אבל לא תמיד תאם את המקור, והייתה מוסיקה. בהקרנה הופיעה חוקרת שמדברת באנגלית על הטלנובלה ויש התייחסות למחקר אקדמי שנעשה על הז’אנר. כל המשפחה שלנו וחברים השתתפו בסרט. כל 6 שנים יש פרק חדש. לסרט היו עוד 2 חלקים כאשר החלק האחרון שצולם בבואנוס איירס ובבת ים הוצג אצלנו בבית במוסררה בנוכחות המשפחה כולל הילדים. זה היה שילוב של טלנובלה ו-home movie. פער הזמנים הגדול בין הפרקים מתאים לעשייה של slow-television, שבמידה מסוימת היא אנטי-טלוויזיה. מבחינת הצגת הטלנובלה בביתנו זה הפך להיות גם סרט תיעודי עלינו והגבול בין מציאות ודמיון מטושטש לגמרי. הטלנובלה נגעה בחיי המשפחה ובזוגיות שלנו. אנשים מאד התרגשו וכתבו לנו שזה נגע בהם אישית".

דיאגו: "ישנו משפט שמופיע ב”כפר פוטיומקין” – “בתיאטראות הגדולים מפחדים לומר את האמת, מפחדים להפסיד קהל גדול, כאן במקום קטן אין לנו ממי לפחד”.

באירועי “הערה” היו לכם הכנסות ממכירת כתב העת, איך כיסיתם הוצאות של פרויקט כמו “קורותיה של בתיה מ” והצגתו בביתכם?

דיאגו: "הפרויקט נתמך על ידי עירית ירושלים והזירה הבינתחומית ואנשים שלמו דמי כניסה 50-60 שקלים. צריך להפריד בין אירועי “הערה” לבין פרויקטים כמו פסטיבל בת ים אליו הוזמנו ושלמו לנו. כשהתחלנו להפעיל את מרכז “מעמותה” בעין כרם פנינו לקרנות שונות. הגענו למסקנה שחשוב להמשיך בעשייה שלנו וב-2012 פנינו לראשונה לעירית ירושלים ולמנהל התרבות".

בין העבודות שעשיתם מחוץ לירושלים אני זוכרת את מיצב הצלילים “אם תדברו אין זו אגדה”, שהוצג ב”צימר” בתל אביב , בפברואר 2009 כמה חודשים לפני שנכנסתם לבית בעין כרם.

"מה שעשינו ב”צימר” היה שיתוף פעולה עם אוצר סאונד פולני. זו הייתה שנת פולין-ישראל והיה שיתוף פעולה בין אוצרים,אמנים ואנשי תרבות ישראלים ופולנים. האוצר הפולני הגיע לסיור בארץ ופגשנו אותו. הוא סיפר לנו שיש לו רעיון לפרויקט לשנת פולין-ישראל שיוצג הן בישראל והן בגדנסק. הוא רצה לעשות עבודה על השפה העברית עם דוברי פולנית ישראלים. אנחנו הצענו להקליט עובדים זרים ופליטים, אנשים משולי החברה, שיאמרו את המשפט “אם תדברו אין זו אגדה”. המיצב הציג את השפה העברית כפי שהיא נשמעת מפיהם של מהגרי עבודה ופליטים ממדינות שונות ונותן קול למי שקולו אינו נשמע. ההקלטות שמשו מלחינים ישראלים ופולנים שכתבו 4 יצירות שהיו חלק מפסטיבל קונטמפו למוסיקה עכשווית ווידיאו ארט בתל אביב".

לאירועים שלכם בא קהל רב. האם באו גם פלסטינים וחרדים?

"לאירועים הגדולים בא קהל רב, חרדים מעט מאד וערבים באו לאירוע במוזיאון מגדל דוד. היו אירועים שהשתתפו בהם אמנים ערבים ובאו חבריהם. אנחנו לא פרסמנו מודעות בערבית, כי לא היה לנו תקציב לתרגם ולא ניסינו לתת תחושה של נורמליזציה ביחסים. לא רצינו לעשות אירועים במזרח העיר כאילו “הכל נורמלי”. הגבול שלנו היה מוזיאון מגדל דוד. שם כן הצגנו תכניה בערבית. השיח שלנו הוא כלפי החברה היהודית ישראלית. לא רצינו להציג מציאות שלא קיימת".

מאיפה אתם מנהלים את כל הפעילות הענפה הזאת?

"מהבית שלנו. אנחנו נוודים. ב-2007 הבנו שיש לנו הרבה אירועים וחלקם site-specific ורבים מהאמנים שעבדנו אתם באים לאירועים אבל הם כבר עזבו את ירושלים. חשבנו שאנחנו צריכים מקום קבע בעיר כדי שאנשים ידעו שיש מקום שמציע סדנאות, חדרי סאונד, תמיכה טכנית, בית מלאכה, דיאלוג בין אמנים וגם רזידנסי. פתחנו מודל שונה מאשר האירועים. תוך כדי המחשבות והעשייה הזאת החלטנו לארגן אירוע אחרון בשם “ההערה האחרונה או לפני שנהפוך לביאנלה” והוא היה “הערה 11” שהתרחש ב-11 באוקטובר 2007 בחללים שונים בעיר ובמרחב הציבורי, בלי לסגור רחובות ובלי משטרה. כ- 2000 איש נטלו חלק באירוע וכתב העת שהודפס ב-1500 עותקים אזל תוך שעות ספורות. אגב, החל מהגיליון הרביעי העלנו את כל הגיליונות ב-PDF לאינטרנט פתוח לכולם. החלטנו להפסיק להוציא לאור את “הערת שוליים” והתרכזנו בבניית תכנית להקמת מרכז אמנות. פנינו למספר קרנות שהכרנו כמו קרן אוסטרובסקי, נירית נלסון בקרן ירושלים, קרן ברכה, וקרן יד הנדיב. 3 קרנות נענו בחיוב, ונירית נלסון הציגה בפנינו את הבית של הציירת דניאלה פסל ז”ל, שנפטרה ב-2005 וביקשה בצוואתה להפוך את הבית בעין כרם למרכז שוויוני לאמנות, מקום לכולם. נירית חשבה שאנחנו מתאימים למטרה זו “כמו כפפה ליד”. התחילו מגעים בינינו לבין הקרן, הם רצו שנהיה עובדים של הקרן ומבחינתנו זה אבדן העצמאות ולא הסכמנו. אחרי שנה הגענו להסכם. הקמנו עמותה בשם “הערת שוליים” וכך שמרנו על העצמאות שלנו. אנחנו כקבוצה נשארנו סלה-מנקה, ואילו “מעמותה” הוא מרכז אמנות ומדיה ע”ש דניאלה פסל השוכן בבניין בעין כרם. סלה-מנקה הם הגוף המייסד והמנהל של “מעמותה”.

מי שיפץ את הבניין?

דיאגו: "קרן ירושלים והמשפחה. היה הסכם בין העיזבון של דניאלה פסל ז”ל לבין קרן ירושלים שהיה תקף ל-3 שנים. פתחנו את “מעמותה” בעין כרם באוקטובר 2009 והיה מדהים. המרכז הפך למעבדת מחקר, היו בו סטודיו וחדרי עבודה עם ציוד אלקטרוני. עשרות אמנים נהינו מהמקום, מספר אמנים ממדינות שונות שהו כאן בתכנית הרזידנסי. לצערנו בתום 3 שנים מסיבות של חילוקי דעות בין הקרן לבין מנהל העיזבון, שגם לא אהב את העשייה האוונגרדית והפוליטית שלנו, נאלצנו לעזוב. “מעמותה” בעין כרם נסגרה ביולי 2011. לדעתי הבניין עומד ריק".

כירושלמית לשעבר אני זוכרת את הפעילות התוססת בבניין. האם תוך כדי עשייה אמנותית התחברתם בדרך כלשהי להיסטוריה של הכפר ולתושביו ?

"מהרגע שנכנסנו לבית בעין כרם כל ההיסטוריה של הכפר והנוכחים-נעדרים קבלו התייחסות, התחילו לדבר על השכבות והרבדים של הכפר, דברו על עין כרם לפני 1948. היה לנו קשר עם המנהל המקומי בעין כרם, יצרנו ארכיון של עין כרם, ועשינו פעילויות שקשורות במקום ונוצרו חיבורים עם אנשי המקום. וכשעמדנו לעזוב אנשים התענינו בסיבות".

אחרי 3 שנים עם בית קבע אתם בודאי לא רציתם לחזור למעמד של נוודים.

"נכון, ושאלנו את עצמנו איך להמשיך. בדקנו כמה אופציות כולל הצעות מתל אביב. כשעולה האופציה של בית הנסן אנשים שהיו מעורבים במקום אמרו לנו שאנחנו מתאימים למקום, שהתחיל לאכלס גופים שעסקו במדיה וטכנולוגיה. נכנסנו למו”מ לא פשוט. למשל, המנהלים של המקום רצו לקרוא כל פרסום שלנו לפני שיפורסם ולא הסכמנו, זה היה פוגע בעצמאות שלנו".

לאה: "בסופו של דבר החלטנו להיכנס ואני חושבת שבשבילנו זו הייתה החלטה נכונה. אנחנו כבר 3 שנים פה וחידשנו את החוזה לעוד 3 שנים. החלק שלנו זה המרתפים ולפעמים אנחנו יוצאים לפעילות בחוץ. אנחנו מגיעים לבית הנסן בנובמבר 2013, ופתיחת המרכז לאמנות ומחקר מעמותה במקום הייתה ב-31 בדצמבר 2013".

אחרי שנות נוודות אתם מגיעים לגן עדן – חלל ותקציבים.

דיאגו: היה פרויקט בשם “גן עדן” Paradise Inn מלון גן עדן, שיצרנו שנתיים מאוחר יותר באוקטובר 2015 , בשיתוף פעולה עם אמנים נוספים שעבדו אתנו . הרעיון הוא “מלון גן עדן” לאורח יחיד. במשך תקופה של כמה חודשים נאספה בחצר בית הנסן פסולת אלקטרונית . האמנים גדרו את המקום והשאירו למבקרים פתחי הצצה לגן עדן. אנחנו לא ממש בגן עדן, אנחנו במה שהיה בית החולים של המצורעים, בית הנסן. אבל נכון, המקום נותן לנו הרבה אפשרויות".

אתם צעירים מלזכור את הימים שעדיין מספר קטן מאד של חולים היו מאושפזים בבית חולים, מאוחר יותר כבר לא היו מאושפזים ופעלה במקום מרפאת חוץ.

דיאגו: "לא היינו כאן כשהיו עוד מטופלים. ב-2003 פנינו לאחות הראשית של בית החולים כדי לעשות אירוע. נפגשנו עם מי שהיה אחראי על בית החולים והוא סירב להכניס קהל לחללים השונים. הבניין היה במצב גרוע ולא התאים לכניסה של מאות אנשים. 10 שנים מאוחר יותר אנחנו כאן.
ל: כשהציעו לנו את חלל המרתף זה היה התגשמות חלום וסגירת מעגל".

עברו כמעט 7 שנים מאז “הערה 11” והגיע שלב סיכומים ואתם יחד עם רונן אידלמן מוציאים ספר שנקרא “הערה, אמנות עצמאית בירושלים בתחילת המאה ה-21”.

לאה: "הספר סוקר ומתעד את האירועים ואת כתב העת “הערת שוליים”. יש בו פרשנויות, צילומים וקטעים מהעיתונות המקומית והארצית. השקת הספר נקראה “הערה 12: הערה היסטורית” והייתה בבית הנסן ב-7 ביוני 2014 ונמשכה יום שלם בהשתתפות אמנים רבים מתחומים שונים".

“המוזיאון של העכשווי” – במה מדובר ?

דיאגו: “המוזיאון של העכשווי” הוא פרויקט מאד חשוב שהתחיל בעין כרם ב-2010 ובתערוכה הראשונה הוצגו עבודות שהתייחסו לתולדות הכפר עין כרם, לערכו ועתידו של הנוף “הפסטורלי, בבניין עצמו, ובהיסטוריה שלו . הבניין עומד על גבעה ומשקיף על ואל הכפר. אין בכפר זכר למה שהיה כאן לפני 1948. הבניין של דניאלה פסל ז”ל היה שייך להיסטוריון פלסטיני שלא סיים את בנייתו. בעין כרם אתה מוקף באתרי זיכרונות – יד ושם והר הרצל, במובן זה עין כרם היא אתר לשכחה. המשולש הישראלי של הזיכרון, המודע והתת- מודע, העיסוק בנוף, בג’נטיפיקציה שעין כרם עוברת, בהתפתחות עכשווית של המקום, בחלוקה של לפני 1948 ואחרי 1948 ועד 1951, ואילך. כל הסיפורים משולבים בסיור קולי. ה”מוזיאון של העכשווי”, כמן תיבת פנדורה, נפתח ונסגר נפתח ונסגר. התערוכה השנייה הוצגה במוזיאון חיפה לאמנות. “המוזיאון של העכשווי” נפתח מחדש בבית הנסן עם התערוכה “המחלקה האתנוגרפית” שעסקה במפגש בין אתנוגרפיה ואמנות, בין המסורתי לעכשווי, בין הלאומי לבינלאומי, ולהיבטים היסטוריים של המרחב הפיזי בו היא מתקיימת הלוא הוא בית החולים למצורעים. נקודת המוצא לתערוכה התרחשה לפני כ-100 שנה עם המשלחת האתנוגרפית למזרח אירופה אותה יזם והוביל ש. אנ-סקי. אנחנו עומדים להוציא ספר של כ-250 עמודים על החפצים האתנוגרפים שאספנו עם מאמרים של חוקרים חשובים כמו שלום צבר, יורם בילו, רחל אליאור, פרדי רוקם, גלית חזן-רוקם ואחרים. הספר דן בתערוכה הקודמת אבל יעסוק גם בתיעוד שיגע בתערוכה שתיפתח ב-27 באפריל “נופים נפקדים”". ²

מה עשה לכם המעבר לבית הנסן? אתם הפכתם ל”בורגנים מסודרים”.

"החוזה הוא אמנם ל-3 שנים וכבר הארכנו אותו בעוד 3 שנים. יש לנו חללים ומרחב, יש אפשרויות טכניות ומעבדה. אנחנו אוהבים את הרעיון שיש אופציה לרזידנסי שכולל סטודיו ותנאי עבודה אבל בלי מגורים (לא מרשים לגור במקום). אנחנו במצב יחסי טוב, אבל עדיין במלחמת הישרדות כלכלית מתמדת".

מה זה “האקדמיה של העכשווי על שם ז’ואו דלגדו”?

דיאגו: "זאת תכנית הרזידנסי. אמנים מקבלים סטודיו וגישה למעבדה ובית מלאכה למשך 6 חודשים. יש מפגש שבועי שנמשך כמה שעות. בפרויקטים ובמפגשים משתתפים אמנים שונים, ויום עיון סוגר את התקופה".

ולמה ז’ואו דלגדו?

דיאגו: "ז’ואו דלגדו הוא משורר ארגנטינאי ממוצא פורטוגלי שלא היה קיים באמת, ואנחנו אומרים שאם הוא לא היה קיים היה צריך להמציא אותו. זו דמות שמלווה אותנו לאורך כל התקופה".