עדנה פסט: "אני מגדירה את עצמי כיזמית חברתית לשוויון הזדמנויות בחינוך לאמנות"

כ: אני רואה שהאוסף בבית מבטא את העדפות השונות שלך ושל בעלך, אביטל. בעוד את מתרכזת באמנות פלסטינית וקצת אמנות ישראלית שמתייחסת לקונפליקט בין העמים, הוא קונה אמנות ישראלית מתקופות שונות וגם חפצים אחרים.

ע: לאביטל יש את הטעם שלו, הוא מאד אקלקטי ומושפע מקשר אישי עם האמן, הגלריסט והסוחר. הוא רוכש עבודות מימי בצלאל ועד אמנות עכשווית. הטעם שלנו שונה לגמרי. מאז ששבנו ארצה יש לי יותר מה לומר במיוחד שפעילות הרכישה שלי נועדה לתמוך בגלריה באום אל פחם, בתערוכות התרמה של עמותת “מען” כמו “לחם ושושנים”², ובהפקה של קטלוגים כמו תמיכה בתרגום הקטלוג של האמן הישראלי-פלסטיני זוהדי קאדרי שליווה תערוכה שלו בגלריה של נלי אמן. העבודה הכי יקרה שהייתה במכירה שעשינו בגלריה זימאק עבור הגלריה באום אל פחם הייתה טריפטיך של האמן הישראלי אבנר כץ. הציור מתאר את קיבוץ רמת רחל שתושביו פונו ממנו בזמן מלחמת השחרור. שתי אמניות שאני אוהבת במיוחד: בוטינה אבו מלחם ונסרין אבו בכר. בוטינה היא מקבוצת תלמידות ערביות-ישראליות של האמן והמורה לאמנות פריד אבו שקרה שעובדות עם בדים, סיבים ורקמה מסורתית תוך כדי עיבוד ליצירה עכשווית, ואילו נסרין אבו בכר, שקניתי ממנה שתי עבודות, היא, לדעתי, אמנית מגדר. הסטודיו שלה בכפר זלפה נמצא בתוך מחסן כלי העבודה של אביה שעוסק כמו ארבעת אחיה בעבודות בניין והיא משתמשת בחומרים מעולם המלאכה הגברית – רצועות ביטומין לציפוי גגות, גבס, תיל וסיד. קל לזהות את העבודה של פאטמה שנאן דרע עם השטיח. עבודה פוליטית של זוהדי קאדרי – מחסום ועבד עבאדי קרא לעבודה שלו “ואדי סליב”. קניתי עבודת ווידיאו אחת של רפאת חטאב, שעותק נוסף שלה נרכש על ידי מוזיאון תל אביב והוצג בתערוכה “המוזיאון מציג את עצמו”. בעבודה זו חטאב עושה שימוש בעץ הזית כסמל לעבודת הכפיים של הפועל הפלסטיני הנראה והבלתי נראה בישראל. יש לי רק עבודה אחת של אמן בדואי – דמות אישה בדואית של חאדר וושאח שצייר לפני עשור שנים סדרה שעוסקת ברצח על כבוד המשפחה ושהוצגה במשכן לאמנות בעין חרוד. עבודה פוליטית של דוד ריב שהוצגה בתערוכה שלו במוזיאון תל אביב וכוללת כיתוביות של שמות עצם בעברית הצפים על רקע תרגום שלהם לשפות ערבית ואנגלית. יום אחד בקרתי בסטודיו של ראידה אדון, אמנית שבד”כ עושה עבודות ווידיאו או מיצגים בהם היא מככבת, וראיתי ציור נאיבי שלה על הקיר. היות ורציתי לתמוך בה אז הורדתי את העבודה מהקיר וקניתי אותה. גם בעבודה זו, שאינה ווידיאו, נראית הדמות האופיינית שלה עם השער הארוך והגלימה הארוכה ישובה על כסא גבוה על רקע צעצוע ובית מתקופת הילדות . בגב הציור היה טקסט וביקשתי ממנה לתרגם אותו עבורי, והנה המילים “נועה יקרה, אני לא יודעת מה אני מרגישה בימים אלה, בהתקרב יום הזיכרון ….אני שומעת בתוך הבית שלי קולות של מטוסים, וברחובות אני רואה דגלי ישראל… ואני מתמלאת ברגשות של זרות וחוסר שייכות. אי אפשר לתאר את התחושה הזאת, אני לא שייכת לשום מקום, אני אישה ללא בית..”. “אישה ללא בית” זה המוטיב החוזר בעבודות הווידיאו שלה. תליתי את העבודה של ראידה אדון באותו קיר עם העבודה של פאטמה שנאן דרע, שמראה בית שונה של משפחה דרוזית עם שטיחים צבעוניים, מוטיב שחוזר בעבודות האמנית. עבודה של אסד עזי, בן שפרעם שחי בתל אביב, מדברת על נפילת אביו שהיה חייל במשמר הגבול. שתי עבודות של איברהים נובאני נקנו בעת ביקור בסטודיו שלו. עבודה מיוחדת שקניתי היא של מוחמד פאדל, אוטודידקט שיושב על גג ביתו בחיפה ומצייר ציורים דקורטיביים צבעוניים ומסולסלים המסתירים דמויות אנושיות. לציור שקניתי הוא קורא “התאומים”. כל כך שונה מאמנים שלמדו והושפעו מהמערב.

כ: ספרי לי על עצמך והבית בו גדלת.

ע: נולדתי בישראל ב-1949, לבית לא ישראלי טיפוסי מבחינת השפה המדוברת (אנגלית) והיחס האקדמי לציונות. אבא שנולד בבוקרשט לאימא אנגליה דיבר אנגלית כשפת אם . הוא היה תומך של המפלגה הקומוניסטית ונשאר בצד שמאל של המפה הפוליטית. אימא נולדה וגדלה בברלין. בבית גידלו אותנו בעיקר על תרבות ומוסיקה. גרנו ברחוב גורדון ליד הבית שבנה סבא שלנו שהגיע לארץ ב-1936. גדלתי אצל סבא. הדירה שלנו הייתה קטנה למשפחה עם 3 ילדים ועברתי לגור עמו עד כיתה ח’. המגורים עם סבא נתנו לי הרבה אהבה, פרגון ושקט נפשי שלא הייתי מוצאת בבית ההורים עם 3 ילדים בחדר אחד ועם סכסוכים תמידים על החינוך הקשה והקפדני של אבא. הלכתי ללמוד בתיכון ה’ כי הייתה בו מגמה לשונית ואבא גידל אותי על שתי שפות. הוא זיהה שיש לי כשרון לשפות. הוא בעצמו עשה דוקטורט באנגלית וניהל את החוג לאנגלית באוניברסיטה תל אביב. גדלתי עם הרבה מוסיקה קלסית וספרים על אמנות וביקורי חובה במוזיאונים, בגלריות שכבר לא קיימות מזה שנים ובקונצרטים. אבא דרש מאתנו מצוינות. נדרשנו לקחת חלק בעבודות הבית. עודדו אותנו להתכתב עם “חברים לעט” בחו”ל, משהו שהיה פעם מאד פופולארי, וזה שיפר את כתיבת האנגלית שלי. רציתי להצטרף לתנועת נוער והרשו לי ללכת לצופים, אבל לא אהבתי את הפעילות שם ועזבתי. רציתי להיות שייכת והייתי לא שייכת.

כ: אני מבינה שלמדת משפטים אבל רק בשלב שני של לימודים.

ע: מאד רציתי לעבוד בשירות הדיפלומטי של משרד החוץ. התחביב שלי היה גזירת קטעי עיתונות בנושאים מדיניים. קראתי הרבה על פוליטיקה. עוד בבית ספר יסודי כתבתי למי שהיה שר החוץ “איך אפשר להתקבל לשירות החוץ”. אי לכך הלכתי ללמוד באוניברסיטה אנגלית ומדעי המדינה . קלטתי מהר מאד צרפתית, גרמנית, ערבית וספרדית. אבא חשב שאני צריכה להיות מתורגמנית אבל אני רציתי להיות שליחת ציבור, לא פוליטיקאית. המשכתי לתואר שני במדע המדינה. אירוע מכונן מבחינתי היה כשפרופ’ אבינרי, שהייתי עוזרת הוראה שלו, שיבץ אותי בעבודת מחקר עבור יו”ר הכנסת בנושא רפורמות פרלמנטאריות בעולם, הרבה בגלל הידע שלי בשפות. עשיתי עבודת מחקר השוואתית וכך התוודעתי למשפטים ולחקיקה. היה לי סיפור אהבה עם הכנסת. למדתי לתואר שני במימון הכנסת והם פרסמו את עבודת הגמר שלי ששמורה בספריית הכנסת. כשחזרנו לארץ ב-1976 חזרתי לעבוד בכנסת והחלטתי ללמוד משפטים. העבודה הראשונה שלי הייתה עוזרת מחקר של שולמית אלוני , הייתי עוזרת של סגן יו”ר הכנסת, ועבדתי בלשכת המחקר בספריית הכנסת. את ההתמחות במשפטים עשיתי בחלקה אצל עו”ד אורי שטנדל ששימש בעבר כיועץ ראש הממשלה לענייני ערבים ובחלקה בכנסת, והתקבלתי לעבודה קבועה במנגנון המשפטי של הכנסת. ומיד אח”כ נסענו לחו”ל ושמרו לי את המשרה במשך 9 שנים.

כ: אתם נוסעים לארה”ב מספר פעמים ונשארים בה שנים רבות.

ע: אנחנו יורדים סדרתיים. כפי שאמרתי הפעם ראשונה הייתה ב-1973, כשגמרתי תואר שני במדע המדינה וקבלתי מלגת דוקטורט להתמחות בפסיכולוגיה פוליטית של בוחרים. תכנית הלימודים הייתה ממש תת-רמה ולא לטעמי והייתי די מתוסכלת כי מה הייתי אמורה לעשות בלי הדוקטורט. אני רוצה להדגיש שלצורך הנסיעה אביטל שהיה קצין רפואי במסגרת העתודה האקדמאית קיבל דחיית שירות סדיר, דבר נדיר ביותר, בתנאי שיתמחה באחד התחומים שהצבא רצה והוא בחר ברפואה פיזיקלית ושיקום, עם תת-התמחות בעמוד השדרה. חזרנו לארץ אחרי 3 שנים והוא שרת בצבא 5 שנים ואני גדלתי 2 ילדים ולמדתי משפטים. בהתחלה גרנו בתל אביב ואח”כ עברנו לירושלים. עם סיום השירות הצבאי אביטל קיבל הצעה עבודה מפרופ’ דן מיכאלי, אז מנכ”ל בית החולים איכילוב, לנהל את מחלקת השיקום בבית החולים. אביטל הסכים בתנאי שיתנו לו, כעבור שנתיים, לצאת להתמחות נוספת בתחום ספציפי בשיקום. נסענו ב-1984 ואז שמרו לי את המשרה בכנסת במשך 9 שנים. התחלתי קריירה והיא נקטפה באיבה. אחרי 9 שנים החלטנו להישאר בארה”ב ואני התפטרתי מהכנסת. תמכתי בבעלי מתוך אמונה שהשהות בניו יורק טובה לו וטובה לבנים. לקח לי המון זמן להסתדר. התקבלתי לעבודה במשרד עורכי דין ישראלי בניו יורק, משרד ירושלמי שהתמזג עם שיבולת, ועבדתי שם תקופה מסוימת. עבדתי שעות ארוכות ולא היה לי זמן לילדים, ומשפט מסחרי לא עניין אותי. החלטתי שמוטב שאהיה עבד של עצמי ועזבתי את העבודה במשרד. עשיתי עבודות קטנות עבור עמותות ישראליות בעיקר בנושא ערביי ישראל וכתבתי מאמרים לעיתונות. חיפשתי משהו חדש לעשות עם עצמי. חשבתי במה אני טובה ואיזה ידע יש לי כדי שאוכל לבנות משהו שיקדם אותי כלכלית על מנת שאוכל יום אחד לעשות באמת מה שאני רוצה. החלטתי שיש לי הזדמנות פנטסטית בתחום הנדל”ן – יש כאן לקוחות שהכרתי, יש לי קשר לבנקים, אני יכולה למצוא פשיטות רגל והחלטתי להקים משרד משלי שמספק ללקוחות ייעוץ, ליווי, שירות משפטי, טיפול בתחזוקה והשכרת נכסים. תוך שנה היו למשרד 70 נכסים בניהולו והתחלתי עם מזכירה ברבע משרה. המשרד שגשג ומצבנו הכלכלי השתפר פלאים ויכולתי לעזור גם לבני משפחה. בניתי קריירה שנייה בניהול השקעות נדל”ן. קניתי את הנכסים מהבנקים ועובדות שלי עם רישיון תיווך בניו יורק הראו אותם ללקוחות. העסקתי במשרד רק אמניות. המשרד עבד מ-1993 ועד 2007, אז מכרתי אותו אבל המשכתי לייעץ לבעלים החדשים עד 2010. כשנולדה נכדתי הראשונה לונה, אמרתי לעצמי שזה הזמן לעשות עם הכסף שעשיתי ממכירת העסק מה שאני רוצה. רציתי להמציא את עצמי מחדש עם קריירה שלישית. צריך לזכור שבגיל השלישי כבר אין כל כך הרבה זמן ולכן צריך להתמקד כדי לחולל שינוי. אביטל עבד בבית חולים, נאמן לעצמו ולדרכו ולא היה צריך להמציא את עצמו מחדש. לסיכום – אפשר לומר שהקריירה שלו נבנתה בזכות ההחלטה שלנו לבקש מצה”ל דחיית שירות סדיר וההתמחות שלו. לעומת זאת הקריירה שלי נבנתה מהצורך להמציא את עצמי מחדש עקב שינוי המגורים שלנו בעקבות עבודתו של אביטל.

כ: האם את זוכרת את קניית העבודה הראשונה, מתי ומדוע?

ע: בעוד אני גדלתי בבית עם אמנות ומוסיקה, אביטל בא מבית שונה, ואני החדרתי לו את ווירוס האהבה לאמנות והכרתי לו את הספרייה של אבי. בירח הדבש שלנו, ב-1970 נסענו לקריית האמנים בצפת וביקרנו גלריות לאמנות, ובכספי מתנות החתונה קנינו את שתי העבודות הראשונות משל חיים נהור ומלווינה קפלן. אביטל נדבק באהבה לאמנות והחל לקנות עוד בהיותו חייל עם משכורת של חייל. לפעמים קנינו עבודות בתשלומים. אביטל הוא אספן סדרתי – הוא אוסף לא רק אמנות ישראלית. יש לו גם תחומי עניין אחרים כמו עבודות זכוכית של אסכולת ננסי, קרמיקה אמריקאית מתקופת arts & crafts, מזכרות של בצלאל ועוד. כשהתחלנו לקנות ב-1970 אחרי שהתחתנו, לא התייחסנו לעצמנו כאל אספנים. קנינו גם בשביל הורי ובשביל ההורים של אביטל שנתנו לנו כסף לקניות. קנינו בקצב של תמונה בחודש ולאט לאט בנינו אוסף מאד אקלקטי, בלי כיוון. בעוד אביטל משך גם לעבודות מוקדמות מהישוב הישן, אני נמשכתי למודרניזם. קנינו פימה, זריצקי, סטמצקי. אז אני לא הייתי הקניינית אלא אביטל. אני למדתי, הלכתי לתערוכות, קראתי ושמעתי הרצאות. שמתי רסן על עצמי עד שמצבנו הכלכלי השתפר. אז גם אני התחלתי לקנות. עם כל הכבוד לשולמית אלוני ולדור הנשים של שנות ה-70, לא הייתי ממש אישה משוחררת. הרכישות היו של הבעל שהיה המפרנס למרות שגם אני עבדתי והרווחתי. התחלנו להיות אספנים כשאביטל התחיל לעבוד בבי”ח איכילוב. אחרי שנות לימודים ארוכות, שירות צבאי והתמחויות, אביטל הגיע בגיל 40+ למשכורת סבירה. כשהגענו לארה”ב זו הייתה בהתחלה משכורת אקדמית ללא פרקטיקה פרטית, ורק כשהיה למנהל מחלקה שכרו עלה מאד. חשבתי שאני צריכה לרכוש לפי העדפות שלי כשיהיה לי כסף של עצמי. אני רוצה לומר שאנחנו לא אספנים בקנה מידה של יגאל אהובי ודורון סבג ואחרים. אנחנו מקציבים לרכישת אמנות סכומים צנועים יותר.

כ: בשלב מסוים כבר היה לך כסף משלך ויכולת לצאת למסעות רכש לפי העדפותיך.

ע: למעשה המהפך אצלי התחיל עם מכירת המשרד. ב-2005 עמדנו לנסוע לישראל לשנת שבתון ואני העברתי את המשרד לניהולן של שתי אמניות שעבדו אצלי. הקדשתי את השנה לפגוש ולראיין אנשים וללמוד מה אני יכולה לעשות בתחומים בהם רציתי לעסוק, למשל ליצור מיזם חברתי שנותן אפשרויות שוויוניות למגזר הערבי. הנושא עניין אותי עוד מאז עבדתי בכנסת. בשנת 2000 חלו מהומות אוקטובר. האוכלוסייה הערבית הפגינה ובמהומות נהרגו 13 אנשים. בעקבות האירועים האלה הוקמה וועדת אור. בין המסקנות של וועדת אור שפורסמו בספטמבר 2003 היה דיבר על הקיפוח הקשה והממושך של המגזר הערבי בארץ שיצר תסכול קשה, ובהמלצות הוועדה נקבע שיש להחדיר את התודעה של סובלנות והכרת האחר. אני מאד הושפעתי מהדברים שנאמרו בדו”ח. כשחזרתי לארה”ב הצטרפתי לארגון Inter Agency Task Force, כוח המשימה לעניין ערביי ישראל, ששם לו למטרה לחזק את ארגוני הצדקה בארה”ב ולהסביר שבישראל חיים לא רק יהודים וצריך לדאוג לשוויון גם למיעוטים בארץ. הצטרפתי כמשקיפה מטעם עמותת סיכוי ומהר מאד הושפעתי מהמדיניות ומההתנהלות של נשיא הארגון . בשנת השבתון התנדבתי לעשות עבורו סקר של מובילי תרבות בחברה הערבית. בשנה זו עשיתי תפנית וגיבשתי דעה מה אני רוצה לעשות אחרי שאמכור את המשרד. החלטתי שאני רוצה לעסוק בשוויון הזדמנויות למגזר הערבי בתחום חינוך לאמנויות. הנושא הוא לא שוויון אלא שוויון הזדמנויות בו לכל אחד יש את הזכות לממש את הפוטנציאל שלו. התמזגו אצלי האהבה לאמנות, היותי אם של אמן (עומר פסט), והרצון ליזום מיזם חברתי שבו אני יכולה ליישם את מטרתי עם קצת כסף. תפסתי פינה שבה ארצה לעשות שינוי חברתי ממוקד. ושנת השבתון הוקדשה ללמוד את הנושא ואת הדמויות בשדה החברתי תרבותי אמנותי של המגזר הערבי. נשיא IATF, בריאן לוריא, השפיע מאד על עיצוב הקריירה השלישית שלי. הקרן המשפחתית שלו אף תרמה לי סכום מסוים בתחילת הפרויקט. הוא נתן לי את האפשרות לפגוש את מובילי התרבות ואז הכרתי את סעיד אבו שקרה ואת הגלריה באום אל פחם.

כ: מתי התחלת לאסוף אמנות פלסטינית ומתי התחיל הקשר שלך עם הגלריה באום אל פחם?

ע: המפגש הראשון שלי עם הגלריה באום אל פחם היה ב-2005, כשבאנו לשנת שבתון, ואני הצטרפתי לאגודת ידידים והחלטנו לארגן מכירת אמנות שהכנסותיה יעברו לגלריה. היה כאן רצון לעזור למישהו שכבר עשה חלק מהדרך לבד בעזרת כריזמה ועקשנות. רכשתי בגלריה יצירות של אמנים פלסטינים כדי לתמוך בהם אבל גם אהבתי את העבודות. הקשר התחזק עם שובנו ארצה ב-2011 ואני פעילה למען הגלריה בדרכים שונות. בכדי שהגלריה תקבל מעמד של מוזיאון מוכר על ידי משרד התרבות צריך היה לגייס כסף גדול לשיפוצים. גייסתי מימון לשכרה של עידית עמיחי שיודעת מה דרוש ומכירה את הנפשות הפועלות במשרד התרבות. יש התחייבות של משרד האוצר ל-15 מיליון ₪ בתנאי שנגייס סכום מקביל מתרומות פרטיות . אני בוועדת היגוי של השיפוצים והם צריכים להסתפק בבניית קומה נוספת ובניית מחסנים מוזיאליים. וכאן קבור הכלב, אין לי זמן לגייס תרומות בארה”ב. אני רוצה למצוא מישהו שיממן מגייס תרומות מקצועי ועדיין לא הצלחתי. צריך כסף בשביל לגייס כסף, ורוב התורמים היהודים יתרמו למוזיאון ישראל ולמוזיאון תל אביב אבל לא לגלריה באום אל פחם. העניין הוא שלא רק קשה למצוא תורם גדול בארץ שיתרום למען הקמת מוזיאון לאמנות באום אל פחם אלא גם ערבים עשירים בפזורה בארה”ב לא יתרמו, כי סעיד אבו שקרה נחשב על ידי תומכי החרם למשת”פ, הרי הוא היה קצין במשטרת ישראל, ויש ביקורת על כך שהוא לוקח כספים מממשלת ישראל.

כ: מה הם רוצים? הרי הוא אזרח ישראלי, שחי בעיר ערבית בישראל והגלריה פועלת בישראל. במקרה המשפחה שלו לא ברחה מכאן ב-1948 והפכה למשפחת פליטים. לקטאר אין בעיה לתת כסף לעירית סכנין לבנות אצטדיון ולתמוך בעוד פרויקטים כאילו ראש העיר סכנין איננו משת”פ כמו סעיד אבו שקרה. תורמים עשירים ממדינות ערב מעדיפים לתת כסף לבנות מוזיאון בגדה המערבית, מוזיאון ללא תמונות.

ע: אין היום בעולם אמנות ללא תמיכה ציבורית והממשלות יודעות זאת. OECD קבעו את האחוז מתקציב מדינה שמדינות צריכות להעביר לתרבות ואמנות שזה 1% – 2% , ישראל רחוקה מאד אפילו מהמינימום, כי תקציב התרבות הוא כ-0:25-0.30 % מתקציב המדינה.

כ: העיסוק שלך בחינוך לאמנות דווקא במגזר הערבי מתחבר גם להשקפת העולם הפוליטית שלך.

ע: בהחלט, זה מעניין אותי פוליטית. הגעתי למסקנה שקשורה להבנה שלי שהבעיה של ישראל היא לא הפלסטינים שמעבר לקו הירוק, אלא הפלסטינים שחיים איתנו ובתוכנו. אני חושבת שגם ממשלת הימין מבינה זאת ומשקיעה יותר במגזר הערבי.

כ: איך ומדוע נולדו המכינות הקדם אקדמאיות לתלמידים ותלמידות ערבים שרוצים ללמוד אמנות באקדמיה?

ע: התכנית התחילה על ידי הערכה של הצרכים. אספנו נתוני אמת מהלמ”ס, פנינו למורים ולמחנכים, ופרסמנו במדיה הערבית כולל מקומונים. עברתי מאדם לאדם ושאלתי מה אני צריכה לעשות כדי לשנות, אחד הפנה אותי לשני והשני לשלישי עד שהגעתי לד”ר טל בן צבי. בשלב זה כבר עשיתי עשרות ראיונות. טל אמרה לי שאחוז הסטודנטים הערבים במוסדות ללימוד אמנות, לא רק חזותית, מאד נמוך, בערך 3.4% כאשר האוכלוסייה הערבית בגיל בוגרי תיכון הם כ-25%. פער עצום. סיבות שונות לפער החל מהעובדה שאין חינוך לאמנות בבתי הספר, משאבים דלים וחוסר פרגון של האוכלוסייה הערבית לנושא האמנות. סיבה נוספת היא שאין להם כסף ללמוד במכינות קדם אקדמאיות, כמו שהיהודים לומדים בתמיכת הבית. אין להם את הכלים לעבור וועדת קבלה – העברית שלהם דלה, אין להם תיק עבודות, הם לא בטוחים בעצמם והמשפחה לא תומכת. יש להם קשיים שאין לאוכלוסיה היהודית. בנוסף יש להם בעיה שיש גם לאמנים יהודים – לא כולם יכולים להתפרנס מאמנות. טל המליצה להקים מכינה קדם אקדמאית שתהיה בחינם. אני ראיתי את הצורך וידעתי שזה ניתן לביצוע כפרויקט ממוקד וברור. ביקשתי מטל להכין תכנית ותקציב. בתום שנת השבתון חזרנו לארה”ב . אבל טל ואני עבדנו על זה ב-2006 ועד 2008. בינתיים המשרד נמכר התפניתי, באתי ארצה ואמרתי לטל שפותחים. ב-2009 נפתחה המכינה הראשונה ועד השנה היו 6 מכינות, כשהתכנית אב שלי הייתה פיילוט של 9 שנים מחולק ל-3 שנים במרכז, 3 שנים בגליל ו-3 שנים בנגב. רצינו להנגיש את המכינה גם לאנשים שרחוקים מהמרכז וההתניידות של המכינה הזאת נתנה תשובה לבעיה. 3 השנים במרכז היו במתחם של בית ספר מנשר בתל אביב המנהלת של המכינה התל אביבית הייתה טל בן צבי כשבצוות תמיד היה מורה דובר ערבית. חנא פרח היה בשנה ראשונה ושנייה, בשנה השלישית – אניסה אשקר. בסופו של דבר מכללת שנקר אמצה אותה והשיגה גם מימון ממפעל הפיס וממשפחת שוקן. אני חושבת ששנקר עשו זאת במטרה שהבוגרים ימשיכו ללמוד אצלם. עברנו לגליל והמכינה, שהייתה במכללת אורנים, נמשכה שנתיים. ניהל אותה פריד אבו שקרה. בכל מחזור היו בין 12 ל-23 תלמידים/ות כשהמספר האופטימאלי הוא 20. במשך השנים הצלחנו להקטין את נשירת התלמידים. 60%-70% מהבוגרים התקבלו ללימודים אקדמאים. גם אלה שלא המשיכו ללמוד הפכו לשליחי תרבות בקהילות שלהם. בתכנית שלי לא היה מנגנון אכיפה ומעקב, זה אחד הדברים שאני לא מרוצה מהם. התלמידים היו אמורים להיות חונכים לתלמידי תיכון ולעשות פרויקט בקהילה ולזה לא היה תקציב. זה היה פרויקט שמנוהל על ידי בן אדם אחד עם עוזר בחצי משרה, שסייע גם בהכנת מכירות פומביות לטובת גיוס כספים ובניית האתר. עכשיו עומדת להיפתח המכינה השישית בנגב, שתהיה במכללת קיי בבאר שבע, ומיועדת לבדואים. המנהלים יהיו ראשת החוג לאמנות סיגל פזי והאמן הבדואי חאדר ושאח, שהוא מלמד 5 יחידות אמנות בתיכון בשגב שלום. בפנייה לתמיכה במכינות אנחנו מכינים מצגת שכוללת את מטרות המכינה, למה צריך את המכינה, פרוט הצלחות של שנים קודמות, התחומים והכישורים שנעניק לתלמידים בלימוד עברית עכשווית, מושגי אמנות, יסודות הרישום, סדנאות, איך לבנות תיק עבודות, תולדות האמנות, יסודות הצילום, ויסודות באמנות דיגיטלית, וסיורי גלריות.

כ: האם אתם נותנים תמריצים נוספים לתלמידים?

ע: אנחנו מעניקים מלגה או שתיים לבוגרים מצטיינים להמשך לימודים אקדמיים, ועזרה בתהליך ההרשמה. בשעתו היה לנו מתנדב לייעוץ פסיכולוגי, הקמנו להם קבוצה בפייסבוק כדי שיתמכו זה בזה. ואולי הכי חשוב – חלקם ימשיך ללמוד כדי להיות אמנים אבל חלקם יהיו מורים ומדריכים, שגרירי תרבות ואמנות. המטרה היא להגדיל את מספר הסטודנטים לאמנות מהמגזר הערבי. יש היום עוד 3 מכינות – בשנקר, במדרשה בבית ברל ובצלאל – כולן בתשלום. למעשה המכינות האלה שייכות למוסדות הלימוד והתלמיד מתקבל על-תנאי. אצלי המשתתפים משלמים כ-250 ₪ רק עבור חומרים. ראינו שאם זה בחינם, לא מתייחסים ברצינות לקורסים והתשלום הזה יוצר מעין מחויבות. המכינה שלי פתוחה לכל מי שיש לו דחף יצירתי ויש לו רצון ללמוד. מהמכינה שלי הם יכולים לצאת ללימודים של תקשורת חזותית, אמנות, תרפיה באמנות, וצילום. ואם ירצו להיות מורים – נהדר. צריך לזכור שהתלמידים במכינה עובדים תוך כדי לימודים. אני מלווה אישית מצטיינים, בד”כ אחד או שניים מכל מכינה. אנחנו שונים מהמכינות האחרות בכך שאנחנו מכוונים לכל מיני מקומות והמטרה היא לתת להם את האפשרות לסגור את הפער. נכון שגם לא לכל יהודי ישנה האופציה לסגור פער, אבל לערבים יש גם מכשול של שפה ושל תרבות.

כ: מתי חזרתם לארץ ?

ע: חזרנו לארץ ב-2011 ועם חזרתי הפכתי להיות יותר מעורבת בפרויקטים השונים.

כ: נחזור לכובע שלך בתור אספנית

ע: התחלתי מתוך מחשבה שצריך לעזור לאמנים ואמניות ערבים שעושים אמנות טובה. זו גישה שמתאימה לערכים שלי ולאידיאולוגיה שלי. לפעמים צפות בעיות, למשל אני נתקלת בסטודנטים ערבים שלא אוהבים שיהודים עוזרים להם. ובאמת למה שערבים לא יקנו אמנות, יש כסף במגזר הערבי ויש אוכלוסיה משכילה. יש לי 3 מוקדים באספנות : ראשית, ביקורים בגלריות, לראות מה חדש ולקנות בהן, דבר שני – לבקר בסטודיו של אמנים. אנחנו אוהבים לבוא לסטודיו של אמנים, ההיכרות האישית תורמת רבות גם לאמנים וגם לנו האספנים והתומכים. ושלישית – תמיכה בארגון מכירות פומביות למטרות חברתיות ודרכן גם בערבי ישראל, כמו “לחם ושושנים”, תערוכה שנתית של מכירת יצירות אמנות שהכנסותיהן מוקדשות לפרויקט נשים ועבודה במגזר הערבי. וכמובן אני פעילה למען הגלריה באום אל פחם. מספר פעמים קניתי עבודות כדי לתמוך במימון תרגום קטלוג כמו במקרה של זוהדי קאדרי.

כ: מה הכובעים הנוספים?

ע: עד עכשיו הגדרתי את עצמי בתור יזמית חברתית בתחום שוויון הזדמנויות בחינוך לאמנות בקרב אוכלוסיית המיעוטים בארץ, עם ניסיון להקיש את זה לעוד אוכלוסיות מוחלשות. דבר שני שאני מעוניינת לקדם הוא הנושא של מימון תרבות ואמנות על ידי הממשלה והפילנתרופיה. הצטרפתי לארגון JFN – Jewish Funders Network, שהוא רשת של תורמים שמחליפים מידע ביניהם, נפגשים, מייעצים אחד לשני, מחפשים נושאי פעולה ותכניות משותפות. דרך הארגון הזה פגשתי אישה שיש לנו הרבה במשותף, עו”ד דפנה מיתר-נחמד, שעזבה את משרד עורכי הדין המשפחתי לפני כמה שנים ומנהלת את אוסף מיתר שהוא אוסף של למעלה מ-150,000 צילומים ומסמכים. במפגש הראשון שלנו שאלתי אותה איך זה שאין לנו בפקולטה למשפטים באוניברסיטה תל אביב מכון לחקר משפט ופילנתרופיה כמו שיש במיטב האוניברסיטאות בעולם. היא התלהבה והקמנו את המכון ב-2013 , אני בכסף קטן, היא בכסף גדול וגם הביאה תורמים נוספים ביניהם מרשה ריקליס ועירית רפפורט. המכון מתרכז בחקר של הפילנתרופיה הבינלאומית והישראלית, יפתח כלים של חקיקה שיתמכו בפילנתרופיה בישראל, יחפש דרכים להסיר חסמים מנתינה בארץ , תמריצי מס, עידוד הקמת קרנות משפחתיות וקרנות לתועלת הציבור, מציאת דרכים בחקיקה ראשית ובחקיקה משנית שנוכל לאמץ כמו במדינות מתקדמות בעולם, על מנת לתמרץ נתינה. לי יש עניין במיפוי הנתינה במגזר הערבי ועידוד נתינה למוסדות תרבות ואמנות. אחת הפעולות החשובות של המכון היא מיפוי הנתינה בארץ ולשם כך נעזרים בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ובארגון בשם “יכולים נותנים”, ארגון של תורמים ותורמות שרוצים לשנות את תרבות הנתינה הפרטית בישראל בקרב בעלי יכולת.

כ: לדעתי צריך לפנות גם למעמד הבינוני שיכול לתת תרומות בסדר גודל של כמה אלפים בשנה.

ע: נתינה בארץ מאופיינת על ידי תרומות קטנות יחסית של המעמד הבינוני. התאגידים הגדולים בישראל אינם מרבים בתרומות גדולות שלא כמו תאגידים בחו”ל. הנתינה זקוקה לעיבוד, לשנות את הפסיכולוגיה שסביבה ולתת תמריצים מסוימים. אנו מעלים מודלים חדשים של חשיבה ומעודדים מלגות מחקר ועבודות דוקטוראט בתחום תוך כדי לימוד של חידושים בתחום הזה בעולם המערבי. המכון, שנולד מרעיון ופגישה של שתי נשים, הוא בתחילת דרכו ויש לנו התחייבות אישית לתקציב ל-5 שנים, ואז נראה איך נמשיך. אני מקווה שבינתיים המכון יגיע גם להישגים אקדמאים ולשינוי בחקיקה. לא הצלחנו לגייס למכון תורמים מהאוכלוסייה הערבית בישראל. המיפוי של הנתינה באוכלוסיה הערבית הוא שדה לא חרוש.

כ: ויש לך עוד כובע של שדולת האספנים.

ע: נכון, שדולת האספנים שהקמתי השנה פועלת לביטול המע”מ על אוספים פרטיים שמובאים ארצה על ידי אספנים ושיאוחסנו כאן ויעמדו לרשות המוזיאונים והחוקרים בהשאלה על פי דרישה. ביוני 2016 הגשתי למשרד האוצר את נייר העמדה בעניין עם מחקר משפטי השוואתי על הנעשה בתחום זה במדינות אחרות כשאני ועידית עמיחי, שמלווה את הפרויקט הזה, חתומות עליו. קבלנו זימון למשרד האוצר והפגישה הראשונה התקיימה לפני כמה שבועות. לשמחתנו מצאנו אוזן קשבת ונכונות לקדם את העניין על ידי חקיקת משנה בכפוף לשיתוף פעולה עם משרד התרבות.

כ: אני מרגישה את האופטימיות שלך, אבל בהכירי את מדינתי, על מה את מבססת אותה וכיצד שכנעתם אותם?

ע: הדגשנו את הצד הציבורי בנושא. הקמנו התאגדות קטנה של אספנים שתומכים ברעיון, אנשים כמו יוסי חכמי, גיל ברנדס, עירית רפפורט ואחרים. הצגתי את עצמי כנציגת פורום האספנים (בהקמה) . בניתי גוף שיש לו משקל וצרפתי לנייר העמדה מכתבי תמיכה מאת סוזן לנדאו, מנכ”לית מוזיאון תל אביב ומטעם איגוד המוזיאונים בישראל ו-ICOM. הבאתי לפגישה את עידית עמיחי, שניהלה את אגף המוזיאונים והאמנות במשרד התרבות בעבר ומכירה את הליכי הממשל, את נאוה קסלר יו”ר איגוד המוזיאונים ואיקו”ם ישראל , את עו”ד גיל ברנדס, מצד האספנים ואת האמן עופר ללוש שכבש את ליבם. לא הדגשנו את הצד הכלכלי שזה לטובת האספנים אלא את הצד הציבורי, שזה חשוב למוזיאונים. הבאת אוספים לאחסון בארץ תגדיל את המאגר של אמנות טובה שיכולה לשמש לצורך השאלה לתערוכות ולמחקר, מבלי שהמוזיאונים יצטרכו לשלם לשינוע, אחסון וביטוח. הצענו למשרד האוצר שאנחנו נקים על חשבוננו פורטל כמו פורטל המוזיאונים הלאומי שבו יפורטו הפרטים על כל יצירה ויצירה. וזה יהיה כמו מוזיאון וירטואלי, מאגר זמין להשאלות. על האספנים תהיה חובת השאלה לפחות פעם בשנתיים. אספן שיסרב להשאיל יצירה יצטרך לשלם מע”מ.

כ: האם מדובר באספנים ישראלים שמחזיקים אוספים בחו”ל או גם באספנים זרים?

ע: בזמן שעשיתי את עבודת איסוף המידע, שנמשכה כשנה עד שהגשנו את נייר העמדה, התייעצתי עם אוצרים חשובים והגעתי גם לכמה אספנים שמעוניינים להביא אוספים ארצה. אחת היא נטלי ממן-כהן מפריז, שהכרתי כשישבנו בוועדת פרס של צילום בבצלאל. האוסף שלה מאוחסן בלוקסמבורג והיא תשמח להביאו לארץ. לדבריה אספנים בצרפת נהנים מהטבות שונות מטעם המדינה. האספנית השנייה היא פרדה עוזיאל, שאצרה, יחד עם דורון לוריא, את תערוכת אנסלם קיפר שפתחה את הבניין החדש של מוזיאון תל אביב . יש לה אוסף בינלאומי נפלא בביתה בלונדון והיא רוצה להביא חלק ממנו לארץ. אני בטוחה שאם וכאשר יהיה פטור מותנה ממע”מ על יבוא אמנות לארץ יימצאו אספנים רבים נוספים שירצו להעביר את אוספיהם לישראל.

כ: תכניות יפות אבל איפה תמצאו או תבנו מחסנים ברמה מוזיאלית?

ע: שאלה נכונה. בהתחלה חשבתי שכל האספנים יתנו כסף ונבנה מקום משלנו כמו בנמלים החופשיים בחו”ל. אחרי שראיתי במה זה כרוך כספית ומעשית אמרתי לעצמי שאין לי את הזמן וזה מעל כוחותיי. החלטתי לבדוק מה יש בתחום האחסון המתקדם בארץ. מאיר לושי הציג לי את חברת יוניברס טרנזיט, חברת שילוח שעוסקת גם באריזת ושינוע של יצירות אמנות, שיש לה באיירפורט סיטי מבנה מדהים. היו להם מחסני ערובה, ואחרי ביקור בנמלים החופשיים ובדיקת מתקני אחסון, הם החליטו לבנות מחסן לפי כללים מוזיאלים. יש הכל במחסן הזה – שתי קומות כשבקומה שנייה משרדים וגלריה. והכול כמעט ריק. פתחתי במו”מ אתם. ביקשתי הצעת תקציב כמה יעלה לי להביא ולאחסן 250 עבודות. אמרתי לו שאם אני אצליח להביא אליו את האספנים אני רוצה שנקבל גם חדרי עבודה לאוצר, לרשם ומקטלג ולפי הצורך גם זכות גישה לאוצרים וחוקרי אמנות וחלל תצוגה. הסברתי לו שאני לא גוזרת קופון אישי, אני אחת מהאספנים. הוא אמר לי שהוא כבר מאחסן אוספי אמנות, למשל האוסף של יגאל אהובי, אבל אם יבטלו את המע”מ על אוספים שיובאו ארצה הוא יבנה עוד מחסן. יש להם את הידע, המבנה הראשון, המיקום הנהדר בין שדה התעופה בן גוריון לבין אשדוד. זה נראה לי מקום מתאים שיהיה עסק מניב ליוניברס ומחסן מקצועי לאספנים.

כ: נחזור לאוסף של משפחת פסט. איפה אתם מאחסנים את האוסף שלכם?

ע: יש לנו מספר מחסנים. אחד בבניין המגורים שלנו, שני בבניין של דירתנו הקודמת, ושניים בקונטיקט בארה”ב.

כ: האם יש לכם באוסף גם עבודות של אמנים בינלאומיים?

ע: כן, אבל לא יצירות יקרות ערך. בשעתו מכרתי כמה עבודות של קיסלינג, ראובן רובין, יוסל ברגנר, ולודוויג בלום דרך סותבי’ס כי היינו זקוקים לכסף כדי להשקיע במחסן. ידענו שאנחנו חוזרים ארצה ושאין לנו כסף לשלם הוצאות שמאי, שינוע, ביטוח ואח” כ מע”מ ושנשאיר את האוסף בארה”ב. אני מקווה שיבטלו את המע”מ ונוכל להביאו לישראל.

כ: האם יש בארץ עוד פורומים לתרבות ואמנות.

ע: ישנו פורום מוסדות תרבות ואמנות בישראל שפועל לקידום וחיזוק התרבות והאמנות בישראל. ח”כ עפר שלח הקים את שדולת התרבות בכנסת.

כ: אם נושא המע”מ לא יקודם מה יעשו אביטל ועדנה פסט עם האוספים שמאוחסנים בארה”ב?

ע: הייתי רוצה לעשות מכירה גדולה של האוסף למען הגלריה באום אל פאחם. כמובן נוציא עבודות שאביטל או הילדים ירצו לשמור.

כ: האם הקמת אגודת ידידים אמריקאית למען הגלריה באום אל פחם?

ע: הוקמה אגודת ידידים בניו יורק אבל היא לא הצליחה לגייס חברים ערבים. הם אומרים שסעיד אבו שקרה מקבל כסף מהמדינה ולכן הם לא רוצים לתרום לו. אבל הם תרמו להקמת מוזיאון בביר זית, מוזיאון שבינתיים הוא ריק. בו זמנית יש סצנת אמנות פעילה ברמאללה ומזרח ירושלים. ערבים מנסיכויות המפרץ קונים עבודות של אמנים ערבים בארץ. יש פילנתרופיה ערבית למען אמנות במדינות ערב. הכרנו את ארגוני החברה האזרחית במגזר הערבי, שעושים דברים נפלאים, אבל ערביי ישראל צריכים תורמים יהודים ואני חושבת איך לחנך את היהודים שצריך לתרום גם לערבים.

כ: עם כל זאת הוקם מוזיאון ערבי לאמנות עכשווית בעיר סכנין .

ע: המוזיאון הערבי לאמנות בת זמננו ומורשת AMOCAH הוקם על זוג אמנים ישראלים בלו סמיון פיינרו ואביטל בר-שי, שבשעתו יזמו את הביאנלה הים תיכונית בסכנין. זה מוזיאון פרטי שאינו מוכר על ידי משרד התרבות. הוא נתמך על ידי עירית סכנין שנתמכת על ידי מקורות כספיים מקטאר. הם קבלו תרומה משמעותית מהאיחוד האירופי. יש להם עבודות טובות. במימון גורם מקטאר קם מתחרה לבית הגפן בחיפה, כי בית הגפן הוא מימסדי.

כ: מתי נוסדה קרן לונה לאמנות ולשם מה?

ע: ב-2006 חזרנו מהשבתון לארה”ב. זה היה כבר אחרי שפגשתי את ד”ר טל בן צבי. חיפשתי את דרכי, רציתי לעשות משהו עם מעט כסף והרבה נכונות להיות מעורבת. קרן לונה, על שם נכדתי הבכורה, נוסדה ב-2008. זה כסף משפחתי אבל יש גם תורמים פרטיים בשביל מלגות. החזון של הקרן הוא לעודד ולחזק את התרבות והאמנות הויזואלית בקרב הקהילות הערביות-פלסטיניות בישראל. קרנות כאלה נחוצות כי אין מספיק תמיכה במוסדות תרבות כמו במדינות אחרות. אנחנו מפגרים גם במודלים של נתינה וגם בחקיקה שתעודד נתינה. מלבד המכינות עשיתי עוד פרויקטים. את המכינות אני ממנת וב-3 השנים הראשונות גם שוקן תמך במכינה. משרד החינוך לא תומך בתכנית שלי. אני ממפה את כל הפעילויות בארץ בחינוך לאמנות למיעוטים. ארגנו מכירות לטובת הגלריה באום אל פחם. הבאנו עבודות מבתים פרטיים של חברים שלנו וגלריות כמו נגא, נלי אמן ומאיר לושי. כל סוחר אמנות שרכשנו אצלו עבודה תרם משהו. היו אמנים שתרמו למטרה זו כמו בני אפרת, פריד אבו שקרה, אלעד קופלר, גלעד אופיר, פאטמה שאנן ויוחאי אברהמי. ממנתי חלק ממיזם חינוכי של בית הגפן של ביקורי סטודיו אצל אמנים ערביים על ידי תלמידי תיכון ערבים, כי הם לא מכירים אמנים מהקהילה שלהם. הם עשו סרט על הביקורים שמוצג בבתי ספר אחרים. יש אי פרגון של האוכלוסייה הערבית לאמנות ואני מקווה, דרך הקרן, לצמצם את הפער באמנות שמתחיל בבית ובבתי הספר. עשיתי דברים שלא יצאו לפועל אבל מה שכן יצא לפועל זו הוצאה לתצוגה בחו”ל של תערוכת צילום של נשים יהודיות וערביות בלב יפו שלא הכירו מראש ולמדו צילום במימון העירייה. לתערוכה קראנו Jaffa Mosaics וניידתי אותה בכל ארה”ב בעזרת Inter Agency Task Force. התערוכה הציגה מבט על הערים המעורבות בישראל. עשינו לה השקה בניו יורק ואח”כ היא הוצגה באין סוף מרכזים קהילתיים ותרבותיים של יהודים. הרעיון מאחורי שיתוף הפעולה של הנשים היה פתרון קונפליקטים שכונתיים על ידי עבודת אמנות משותפת.

כ: מה קורה עם המכינה בנגב?

ע:המכינה תיפתח בבית הספר לאמנות במכללת קיי בבאר שבע ב-5 בדצמבר 2016 ותימשך 4 חודשים. אני מתכננת להביא לשם הרצאת אורח וגם אמנים בדואים שכבר עובדים בנגב כמו באשיר אבו רביע.

כ: מדוע לא במכללת ספיר בשדרות?

ע: מכללת קיי מעניקה תואר של מדריך ו/או מורה, כלומר זו אפשרות לפרנסה. אין הוראת אמנות במגזר הבדואי . מכללת קיי, שבה כ- 50% מהתלמידים/ות הם מהמגזר הבדואי, היא מקום טוב לקליטת סטודנטים מהקהילות הבדואיות בנגב ואני רוצה שכל מי שעוסק בתרבות וחינוך לאמנות במגזר הבדואי ימצא כאן את מקומו.

כ: בתוך כל העשייה הרבה שלך את מתרכזת במגזר הערבי. האם את מרגישה שאת נוהגת אחרת בבואך לפגוש ולדבר עם ערבים מאשר עם יהודים?

ע: בהחלט, אנחנו צריכים להכיר אותם כמו שהם ולא לבוא עם גישה מתנשאת. לפעמים מאד לא נוח לי כי אני מרגישה שאני מדברת אתם על חשיבותה של האמנות מנקודת המבט שלי בעוד אין לי שום ידע על האמנות שלהם, ואנחנו צריכים להכיר את האמנות והתרבות שלהם.

כ: האם את יושבת בוועדות פרסים או וועדות רכישה במוזיאונים?

ע: אני לא יושבת בוועדות רכישה. יש לי בן, עומר פסט, אמן מאד מוערך ויש בזה טעם לפגם. אני גם לא רואה את עצמנו כאספנים מאד חשובים ואני לא רואה עצמי ברת-סמכא בנושא של רכישת אמנות.

כ: האם יש משהו שאת לא אוהבת בעולם האמנות הישראלי?

ע: שאלה קשה. אני לא רואה עצמי בעלת פרספקטיבה מספקת בגלל שאני עדיין תיירת בארצי ואני לומדת את הנושא לעומק. אני בחורה יסודית בת לאימא יקית ולאבא פדגוג קפדן, ועוד לא למדתי מספיק.

השיחה התקיימה בביתה של עדנה פסט בלב תל אביב, ביום ראשון 6 בנובמבר 2016

“מעל פסגת הר הצופים שלום לך עיסאוויאה

שלום לעפרך ולחלקת נופך הציורית,

חרוטה בעמק כמו בקערת בצלאל’

(קטע מהשיר “גלופת נוף” מאת דבורה אמיר, בתוך: בעט ברזל, שירת מחאה עברית 1984-2004, בעריכת טל ניצן. חרגול הוצאה לאור, 2005, ע’ 38)

1.פרויקט מצר-מסר” הוא פרויקט אמנותי שכלל סדרה של פעולות שכללו בעיקר מיצגים ומיצבים, ובין השאר העבירו אדמה מקיבוץ מצר לכפר מייסר וממנו – לקיבוץ, והן התקיימו בחודשים יוני עד אוקטובר 1972 באזור קיבוץ מצר והכפר הערבי מייסר. בין האמנים שהשתתפו בו היו אביטל גבע, מיכה אולמן, משה גרשוני ואחרים.
2.תערוכת “לחם ושושנים” : מזה 11 שנים מקיימים ארגון העובדים מען וסינדיאנת הגליל תערוכה שנתית של מכירת יצירות אמנות שהכנסותיהן מוקדשות לפרויקט נשים ועבודה. מאות אמנים ואמניות, יהודים וערבים, צעירים וותיקים, תרמו במשך השנים לתערוכה, ובכך סייעו בשילוב אלפי נשים ערביות חסרות השכלה בעבודה. התערוכה זוכה לתמיכה הן מציבור האמנים והן מציבור שוחרי האמנות הרוכשים יצירות, וכך משלבים אהבה לאמנות ומעורבות חברתית.

לקריאת כתבות נוספות במגזין של הבית >