נחמה גולן: "יש לי ציפייה שאמנים דתיים יביאו את עולם התוכן שלהם, את התרבות וההוויה הדתית לתוך האמנות"

היכן עבדת באותה תקופה של הלימודים?

"לא היה לי סטודיו אז הפכתי את סלון ביתנו לסטודיו. באתי למכון ללמוד ולא לייצר עבודות. המכון אפשר לתלמידים לעבוד בחללים במקום ורבים עשו זאת".

האם כבר אז הצגת באיזה שהיא מסגרת? תערוכת בוגרים ו/או תערוכה קבוצתית כלשהי?

"שרה חינסקי ז”ל שהייתה בין מקימי הגלריה לאמנות אחד העם 90 בתל אביב, הזמינה בוגרים מהשנים 1983/1984 להציג ואני הוזמנתי כבוגרת מכון אבני. היו לי 3 ציורים גדולים מאד, פוטו ריאליזם חריף, שציירתי בבית ולא בבית הספר. שרה חינסקי אמרה לי “תלמדי אצל רפי לביא כדי שתהיה לך עוד אסכולה”, והייתה בזה אמירה נכונה. החשיבה ותפיסת האמנות של המדרשה ושל מכון אבני היו שונות. לא רציתי ללמוד במדרשה עצמה אז הלכתי אל רפי לביא באופן פרטי והיו תלמידים נוספים. הדינמיקה הייתה כזאת שבימי חמישי היינו צריכים להגיע למדרשה לשמוע ביקורת עבודות, בשבת מתכנסים אצל רפי בסלון מדפדפים במגזינים ובספרי אמנות מפני שלשיטתו התרשמות מרפרודוקציה מספקת בהחלט. אחרי 3-4 חודשים והרגשתי שמיציתי את העניין ועזבתי. המשכתי להיות חברה בקבוצה של רחל שביט ואליהו גת. הם נהגו לצאת לטבע ולצייר בנוף. כולם ציירו את הנוף בתשוקה ורק אני לא ציירתי. כשראיתי את הנוף חשבתי שאין לי מה להוסיף עליו. למה שאני אתערב בו ולמה שאני אנסה להעביר, לשמר דבר מה שנמצא בשלמות מול עיני. אליהו גת קלט את הקושי שלי לצייר נופים בחוץ ואמר לי “נחמה תשבי ותעשי סקיצות התרשמות, אל תציירי נופים, כי את מאלה שמציירים בבית”. וכך היה, הייתי מגיעה הביתה ומציירת מהזיכרון וזה היה נכון בשבילי, כי זה ביטא איזה התרשמות נשארה לי מעמידה מול הנוף. ב-1985 הצגתי 2 עבודות בתערוכה של הקבוצה בבית האמנים בתל אביב בשם ” לגעת בנוף” שאצר גדעון עפרת. קבלתי בקורת ראשונה טובה מרפי לביא ששמש מבקר אמנות בעיתון “העיר”. אבל אני שלא הייתי מנוסה לא חשבתי שאני צריכה לשמור את הביקורות".

למיטב ידיעתי בשלב זה את כבר נכנסת לתהליך של החזרה בתשובה.

"נכון, ובזמן הזה אני לא הייתי משוכנעת שאעסוק באמנות".

איך התחיל תהליך החזרה בתשובה?

"ההתחלה קשורה להתעוררות פנימית שלא תמיד מודעים לה, בנקודה זו נוצר חיבור נוסף הקשור לאמנות. רחל שביט הזמינה מרצה שלמדה בתלמה ילין, שהייתה אמורה להרצות על מיסטיקה באמנות. אך היה לה רצון ללמד משהו אחר לחלוטין מאשר מיסטיקה באמנות. המרצה הייתה בתהליך של חזרה בתשובה עם רצון עז להפיץ מעינות התורה. יש זן כזה של חוזרים בתשובה עם עיניים נוצצות ורצון להשפיע, מרגישים עצמם בעלי שליחות ואולי היא בעצם הייתה השליח שלי. אני עצמי חשתי שזה תהליך פרטי שקורה לי עם עצמי ואני צריכה לברר ולבדוק את הנושא עם עצמי. בסופו של דבר בעלי הצטרף לתהליך בדרכו וגם הבת הקטנה. הבת הגדולה נשארה חילונית ולמדה בתלמה ילין".

משהו חסר לי בתיאור התהליך: באה גברת זרה לדבר על מיסטיקה באמנות ומדברת על מקורות התורה או משהו דומה. מה הניצוץ שהדליק אותך לעניין החזרה בתשובה?

"היה עניין, סקרנות, אך לא ניצוץ. בשלב זה לא עלה בדעתי שמדובר באורח חיים מחייב. בסופה של אותה הרצאה ספרתי לאותה מרצה על המקורות המשפחתיים שלי מצד אמי, ואז היא אמרה לי את המשפט ששמעתי בפעם הראשונה ”יש לך זכות אבות גדולה מאוד“. היות ולא הרגשתי קרובה למשפחה החרדית בירושלים שאלתי מה הפרוש. היא שלחה אותי לשמוע שיעורים של מחזירים בתשובה: שיעורי קבלה להמונים, מוסר, הלכה, תורה, פרשת השבוע, תפריט מגוון. בכל פעם טלפנה מתוך עניין לשאול מה הרגשתי ותמיד תשובותיי היו מאכזבות, כי לא אהבתי את השיעורים ובעיקר קשה היה לי עם אותם מורים, רבנים, שליחים שדברו בעיניים נוצצות, קולות רמים, פרפורמנס דתי כדי לגרום לי להתפעל ולהבין איזו זכות ניתנה לי להתקרב לבורא עולם, האומנם? ביהדות לימוד הוא חלק מצורת חיים. גיליתי שמרבית הרבנים שמחשבתם מעניינת אותי הם נפטרו מן העולם והשאירו כתבים אחריהם. בהמשך החלטתי לבדוק את לימודי מחשבת ישראל ויהדות באקדמיה ונרשמתי לקורסים סמסטראלים באוניברסיטה בר אילן כשומעת חופשית הנבחנת בסוף כל קורס. למדתי מדרש ואגדה, תלמוד, רמב”ם, חסידות, פילוסופיה יהודית מימי הביניים, שיעורי יהדות וצברתי אסמכתאות עם ציונים אך לא מימשתי זאת לתואר אקדמי. מגיע שלב שבו אי אפשר לומר “אני דתייה” ללא שמירת מצוות. בינתיים מתעורר רצון להתנסות באורח החיים השונה הזה, לנסות ולאמץ אותו משום שהדת איננה תיאוריה היא נבחנית במעשה, ואז אני מזמינה את חב”ד שיכשירו את הבית".

כמה זמן עבר מהתחלת הדרך ועד שבאו החב”דניקים והכשירו את הבית?

"כמעט שנתיים בהן אנחנו עברנו דרך כל קהילות האורתודוקסיה מן הליטאיות ועד ברסלב. בסופו של תהליך השוטטות הגענו לבית מדרש אשלג ששכן בקצה בני-ברק, כדי להגיע אליו עברנו דרך פרדס נטוש וחורבות מבנה בית אריזה, כמה סמלי. בית מדרש אשלג נוהל ע”י הרב ברוך הלוי אשלג בנו של “בעל הסולם” ר’ יהודה הלוי אשלג האיש שכתב את פרוש הסולם לזוהר, תלמוד עשר הספירות, פנים מאירות ופנים מסבירות פרוש לעץ החיים מאת ר’ חיים ויטאל".

האם המשכת לעסוק באמנות תוך כדי המהפך בחייך?

"לא, נפרדתי מהאמנות למשך חמש שנים. הייתי שקועה עמוק בנושא אחר ולא עניין אותי לעסוק באמנות. אבל יש לי עוד נקודה בלב והיא הנקודה האמנותית. יש לי בלב שתי נקודות – אמונה ואמנות. המשכתי לקרוא על אמנות ועל תערוכות ורק ב-1990 החלטתי לחזור לאמנות. עבדתי ורציתי שתהיה לי תערוכת יחיד. ושוב כמו אחת שלא יודעת מה נהוג בעולם האמנות, נגשתי למוזיאון הרצליה, פגשתי את המנהל יואב דגון ז”ל והזמנתי אותו לסטודיו שלי".

לכבוד החזרה לעולם האמנות עברת מסלון הבית לסטודיו. איפה ומי הקצה לך אותו?

"ראש העיר רמת גן הפך את בית המטבחיים הישן לחלל שאפשר לעבוד בו ואני קבלתי אותו. הייתה לי מחשבה על מיצב גדול מאד והכנתי חלק קטן ממנו. יואב דגון בא, ראה ואמר “אוקי, אני עושה לך תערוכה”. וכשהוא עמד לצאת אמרתי לו “אני צריכה עזרה במימון לבניית המיצב ” ואכן תערוכת יחיד ראשונה שלי “כלים מנטליים חללים מנטליים” התקיימה בשנת 1991 במוזיאון הרצליה, אוצר יואב דגון, תערוכה מתוקצבת, קטלוג, וחסות מחברת פיניציה".

אחרי 5 שנים ללא אמנות את מציגה תערוכת יחיד ועולם האמנות נפתח בפניך.

"ב-1992 התנסתי במשהו חדש. ביקרתי בדוקומנטה ה-9 בקאסל שאצר יאן הוט והיה באוצרות שלו משהו חדשני ומאתגר. חלל התצוגה הכיל ערבוב של יצירות שונות בכל מובן כשברקע רועשת עבודתו של ברוס נאומן. כשחזרתי לארץ החלטתי שאני רוצה להציג תערוכת יחיד בבית האמנים בהשפעת האוצרות של יאן הוט. ב-1994 אצרתי את התערוכה “תא עשייה”. בניתי 21 חללים שהיו תאי ברזל שנראו כמו בתי שימוש ניידים או קסרקטין צבאי. כל תא היה בגודל 1.5 מ’ על 1.5 מ’, גובה 2.40 מ’ עם דלת ומפתח. הכנתי דגם מדויק של החלל הגדול ומסגר בנה את התאים במימון האגודה. חשבתי שהתערוכה תדבר על אווריריות ועל הריק. המחשבה הייתה ליצור פיסול מינימליסטי ואז החלטתי שאני משנה את הקונספט ומזמינה אמנים שיפרו את הסדר שבתוך החללים. כל אחד קיבל זכות לעשות כרצונו בתא ולא התערבתי בעבודתם, למשל בלו סמיון פיינרו שביקש שני תאים, סגר את הדלתות והעמיד עבודות לפניהן, פני יסעור ביקשה שהתא שלה יעמוד על קיר נפרד ולא עם כל התאים. כן השתתפו פיליפ רנצר, מיכל היימן ,גדעון גכטמן ונטי שמיע עופר. התערוכה לוותה בקטלוג והייתה התנסות מאד מעניינת עבורי".

חזרת לעולם האמנות עם זהות של אמנית דתייה. האם אמנים דתיים אמורים להתמודד עם הדברה השנייה בעשרת הדברות “……לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ”? כיצד מתמודדים עם הגבלות שונות שנובעות מהיותך אמנית שומרת מצוות?

""לא תעשה לך פסל וכל תמונה" היה רלבנטי כשחיו בסמוך לחברות פאגאניות והיה חשש לעבודת אלילים. אני לא הגעתי אף פעם למקום שהייתי צריכה לוותר על משהו. יש לי שתי רשויות – הרשות של האמנות והרשות של האמונה ואני מרגישה ששתיהן מתקיימות במקביל. בזמן האחרון, בזכות האמירות של מירי רגב ועניני עירום, שמתי לב שגם בזמן שהייתי חילונית לא הרגשתי צורך לפסל או לצייר עירומים. הייתה לי מחשבה שהדוגמן או הדוגמנית וגם שחקן שמתפשט על הבמה מקבלים הוראה ממישהו “להתפשט”, ולא משנה לי שהם מקבלים תשלום, שום אדם אינו מתפשט מרצונו. לא הייתה לי הרגשה טובה שניצב מולי אדם שרק עורו לגופו. בשיעורי רישום הייתי צריכה לרשום מודלים ולא היה לי נוח. אני מבינה את העירום ההלניסטי והרנסנסי שיש בו חקירה ולמידה. המפגש עין בעין עם אדם שעומד עירום לפני גורם לי אי נוחות. לכן העירום אינו מגבלה בשבילי כי הוא לא ממש מעניין אותי כשאני נדרשת לדמות אדם היא בדרך כלל סימון סכמטי של דמות אדם לעיתים ללא סימני זיהוי מגדרי. בודאי שיש מגבלות לאמן דתי למשל לא תעשה כל מלאכה בשבת, בזוהר מתפרשת השבת כגמר התיקון הכל שלם ואין מה להוסיף, מבחינתי טוב שכך, האמן החילוני פעיל מאוד בענייני אמנות בשבת".

מי שקורא טקסטים על נחמה גולן נתקל במשפט “נחמה גולן היא אמנית פמיניסטית דתייה”. מה זה פמיניזם דתי?

"אני חושבת שזה שיח שהתפתח בעשורים האחרונים. נשים התחילו להילחם על שוויון זכויות. ב-1998 ייסדה ד”ר חנה קהת קבוצה בשם “קולך”. הקבוצות הפמיניסטיות הדתיות לא חפשו מעמד שוויוני שזה מאפיין פמיניזם חילוני, זו לא מלחמה על שוויון עם גברים, אלא מלחמה להטיב את התנאים של עצמי, לכבד את נוכחותי בתוך המרחב הדתי האורתודוכסי, וכאן נכנס גם נושא האוריינות: קמו בתי מדרש לנשים. צריך לזכור שלרוב הנשים הדתיות יש לפחות 5 ילדים, הן עובדות לפרנסת המשפחה ולפעמים גם לומדות ועושות דוקטורט באוניברסיטה. זאת אשת חיל אמיתית. זה לא הפמיניזם האמריקאי שהפמיניזם הישראלי החילוני הולך בעקבותיו. הפמיניזם הדתי מציין את ההבדל שקיים בין גבר ואישה. המלחמה שלו היא לא על מקומו של הגבר אלא על מקומה של האישה. לפמיניזם הדתי יש מלחמות בנושא כמו התרת עגונות ונושאים דתיים אחרים שקשורים בנשים. אני לא בטחה שכולן תסכמנה אתי אבל אני מרגישה שזה כך".

מה יחס החברה הדתית לאמנות? במשך שנים קולם של אמנים ואמניות דתיים כמעט לא נשמע , בעשור האחרון חל שינוי וקולם נשמע. לפני 3 שנים, ב-2014, קם בית ספר לאמנות עם הפנים לאוכלוסיה הדתית, בית הספר פרדס, האם את מכירה את תכנית הלימודים בבית הספר “פרדס”? עכשיו עונת תערוכות הבוגרים ובוגרי “פרדס” מציגים בבית הנסן בירושלים.

"מעניין שאת שואלת דווקא על פרדס, האם הם שיווקו את עצמם טוב יותר מאחרים? השלוחה החרדית ללימודי אמנות של בצלאל, מכללת אמונה, מכללת תלפיות, כולם קיימים לפני פרדס. אני לא מכירה את תכנית הלימודים שלהם. באשר לתצוגת הבוגרים בבית הנסן, אני מניחה שהיה להם קשר טוב לבית הנסן, היות ויונתן אמיר מרצה בפרדס ובנוסף משרד ערב רב ממוקם בבית הנסן, וחוץ מזה זו בחירת חלל מושכלת למחזור ראשון של פרדס המונה 5 בוגרים ורק אחד מהם הציב גוף עבודות מעניין ומורכב. מכללת אמונה הובילה מחזור של 21 בוגרות והעלתה גם היא תצוגת בוגרות מרשימה בגלריה החדשה באצטדיון טדי, השאלה היא כמה מהן תצאנה לאמנות וכמה להוראה. יש בחברה הדתית התעניינות רבה והתקרבות לשפת האמנות. גילו שיש שפה כזו והם ויתרו עליה, אולם עדין רחוקה ההבנה שתרבות ואמנות זקוקים לתמיכה ממשלתית, עברו הימים שאמנות ואמנים נתמכו בידי המצנטים".

במדור “תרבות וספרות” של עיתון הארץ מיום שישי 21/07/2017, במאמר על הספר “רק שנינו” של אלחנן ניר, כותב רונן שובל שהספר הוא סיפור על המאבק של הציונות הדתית ביצירה האמנותית ועל מקומה של התרבות באליטה התרבותית החדשה, והוא מצטט את ניר האומר “אפשר להניח לתורה ולהיות אמן, אבל המחיר כואב. נגזר עליך להיות בשוליים, שכן המרכז הדתי והרבני אינו מוכן להצדיק את העיסוק באמנות אפריורית”.

"למה להניח לתורה, אפשר גם וגם, התורה היא מרחב עצום להשראה על פי הציטוט לאמן הדתי יש פעמיים שוליים: הוא גם בשוליים של חברתו האמונית וגם בשוליים של שדה האמנות החילוני . אני מרגישה שליצירה שלי יש מקום הן בחברה הדתית והן בשדה החילוני. היום כשאני מנסה להגדיר את מקומי – אני מרגישה זרה לשני הצדדים".

שפת האמנות היא בסופו של דבר אותה שפה.

"וודאי, ולכן יש לי ציפייה ענקית מהאמנים הדתיים, שהם יביאו את עולם התוכן שלהם, את התרבות וההוויה הדתית לתוך האמנות, שירחיבו את השיח, שיעשירו וירבדו את עולם האמנות. כשאדם חילוני הולך ללמוד אמנות הוא חושב להיות אמן, הוא לא חושב “תכלס”, על פרנסה. החברה הדתית ששולחת אדם ללמוד אמנות מצפה שבסוף התהליך תהיה גם התפרנסות והתפרנסות מאמנות היא בעייתית. ואם תלך להיות מורה תתקשה גם להיות אמן, ואם תהיה אמן ולא תהיינה מכירות, איפה ההתפרנסות. החברה הדתית נלחמת על מקומה ומגדירה לעצמה מה היא מצפה מעצמה, היא מתחילה לבנות את עצמה ללא הדדיות עם הגוף החילוני אלא כגוף בפני עצמו, שהגוף החילוני יבוא להכיר אותו. אני מקווה שהשיח יהיה בין אמנות טובה ועכשווית מבלי לוותר על חקירה וזהות עצמית".

"יש לי ציפייה ענקית מהאמנים הדתיים, שהם יביאו את עולם התוכן שלהם, את התרבות וההוויה הדתית לתוך האמנות, שירחיבו את השיח, שיעשירו וירבדו את עולם האמנות"

מה עשית אחרי התערוכה בבית האמנים?

"מכיוון שהתערוכה הזו הייתה מוצלחת הוזמנתי לאצור תערוכה במוזיאון מגדל דוד במסגרת ארט פוקוס, סתיו 1994. התערוכה נקראה “מן החרכים, אמנות ישראלית בת-זמננו בגומחות הירי העתיקות”. הזמנתי 16 אמנים וכל אחד קיבל גומחה להציג בה עבודה שמתייחסת לחלל ההיסטורי ולשימוש בחרכים בעבר. בשנים 1997-1999 אצרתי 6 תערוכות במסגרת הסדרה “מפגשים ודיאלוגים”, סדרה שהוצגה בבית האמנים בתל אביב. הזמנתי זוגות אמנים או אפשרתי לאמן להזמין אמן אחר וליצור דיאלוג ביניהם. ב-1998 הזמנתי את דבורה מורג לדיאלוג בינינו והתצוגה נקראה “דו-מיצב”. רחל שביט חשבה שהפכתי לאוצרת בבית האמנים והייתי צריכה להסביר לה שלמעשה אוצרות לא מעניינת אותי, זו פרקטיקה שבחנתי ולא יותר".

ביצירה שלך יש חיבור של טקסטים מן המקורות עם דימויים. אפשר למצוא פרשנות אקטואלית ופמיניסטית לטקסטים ביצירה שלך. מתי התחלת לשלב אותיות וכתב ביצירות שלך?

"ב-2001 הצגתי במדרשה עבודות תלויות טקסט בתערוכה בשם “מדרש חוה” במסגרת כיתת לימוד של נעמי סימן-טוב. התחלתי להגדיר את הטקסט כמשהו הכרחי עבורי בדימוי החזותי, ביצירה שלי. הכניסה שלי לדת היא בעצם כניסה לחלל חדש, והחלל הדתי היה מיוצג בעיקר על ידי מילים, אות כתובה, קריאה, ובלי שנתתי לעצמי דין וחשבון זה פלש לתוך האמנות שלי. גם הרגשתי שהמילה בתוך יצירת אמנות מזמנת חללים נוספים, מאפשרת עוד תכנים, מכניסה עולמות ומתוך הערבול הזה נוצרת היצירה. אם אלו טקסטים מקודשים זה מזכיר את בית המדרש, את הלימוד ואת החברותא, זה מכניס איזה שהיא הוויה תרבותית אחרת שהיא זרה לאמנות. התחלתי לצרף קטעים משירת נשים, לא רק ממשוררות דתיות כמו זלדה וחוה פנחס-כהן, אלא גם מיונה וולך ואחרות. בסופו של דבר כולן מרכיבות את הזהות שלי שהייתה קיימת לפני החזרה בתשובה ואחריה, היא סוחבת אתה את העבר החילוני והיא זוכרת".

ספרי לי על “ספר נשים” (2000), דוגמא נפלאה לטקסט ביצירה. העבודה מוצגת (2017) בתערוכה “לא תעשה לך” במוזיאון על התפר בירושלים, ובהקדמה כותב האוצר רפי אתגר “האמונה המבקשת לשמור בהקפדה על המסגרת ועל צווי ההלכה והמסורת, התקשתה תמיד להתמודד עם השינויים המתרחשים סביבה בקצב מסחרר ואילו האמנות העכשווית המשמשת ראי לתקופה ולשינויים המתקיימים בה, מבקשת לעצמה כל העת חרות יצירה וחופש ביטוי”.

"כשאת נכנסת לעולם הדתי את פוגשת טקסטים זכריים, אורתודוכסים ומקודשים. את מתחילה להבין שקולה של האישה מושתק, למעשה היא לא נמצאת כמעט בתוך המערכת הכתובה הזאת. ואז מתחיל שלב ההתבוננות על מעמדה של האישה בדת, ומחלחל המימד הביקורתי שלי, שבהתחלה אפילו לא הגדרתי אותו כביקורת אלא כמציאות. אני מציגה מציאות ואני לא יודעת אם אני מבקרת אותה. ב”ספר נשים” רואים את הכפילות – כאילו הטקסט עלי ואני רוצה לנשום ופעם אחרת הוא פונה כלפי הצופה, כאילו דוחה אותי. תמיד דואליות – קבלה ודחייה. גם באמנות שלי יש קבלה ודחייה, ואני מחכה שהיא תעבור ואוכל לעסוק במשהו אחר. הטקסט ב”ספר נשים” לקוח מ”משנה תורה” של הרמב”ם, הספר הרביעי מתוך 14 הקרוי “ספר נשים” והוא דן בהלכות נשים. בעבודה רואים דימוי מצולם של אישה פעורת פה המהדקת על פניה שקף בו הטקסט המדובר. לגבי דבריו של האוצר, הוא צודק הרי הדת היא שמרנית ומשמרת".

ב-2003 שיתפת פעולה עם פסי גירש בתערוכה “במקום שאני עומדת”, שהוצגה במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד. איך נוצר הקשר ושיתוף הפעולה עם פסי?

"הזמנתי את פסי להציג בתערוכה “מן החרכים”, אחת מתערוכות ארט פוקוס שהוצגו במוזיאון מגדל דוד בסתיו 1994. אז החלה הכרות בינינו שהתפתחה לא רק על הרקע האמנותי אלא האישי, בזכות האישיות המיוחדת שלה והאמנות יוצאת הדופן שהיא עושה. פסי גירש ובוריס כרמי פתחו את הסדרה “מפגשים ודיאלוגים” עם התערוכה “פסי ובוריס צלמים”. רות שדמון שהייתה האוצרת במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן הזמינה את פסי והיא אמרה לה שאינה רוצה להציג לבד והציעה אותי. נוצר חיבור מעניין כשאני מביאה תכנים מהעולם הדתי ופסי הביאה צילומים שהיא עשתה בשכונת מאה שערים בירושלים במסגרת סדרה עיתונאית, צילומים מדהימים שנעשו בתנאים לא פשוטים ומנקודת מבט צילומית מעניינת".

במיצב “אוהל משלה”, שיצרת ב-2004, מעין פרפראזה על “חדר משלה” של וירג’יניה וולף , הצגת, בין השאר, זוג נעליים צבאיות כביכול כנעלי אישה ועליהן כתובת “אשת חיל”?

"האותיות יכולות להתפרש כ”אשת חיל” וגם כ”אשת חייל”, זה בטא הערכה לאישה בחברה הדתית. אני חושבת שהיא אישה מדהימה. באופן כללי נשים הן נשות חיל".

ספר תהילים מעסיק אותך שנים רבות ועשית כמה עבודות הקשורות בו.

"את ספר התורה כותב סופר סת”ם, נשים לא כותבות ספרי תורה. העיסוק שלי בספר תהילים הוא תהליך שדרכו אני עוקבת אחרי ריטואלים גבריים שנשים לא לוקחות בהם חלק. גם ספר תהילים מתקשר לסופר סת”ם. היות וספר תהילים עוסק בבקשות ובתחינות לבורא עולם, אז אני לקחתי פתקים לבנים וצהובים כמו פתקי תזכורת וכאלה שמכניסים לחריצים בכותל וכתבתי עליהם את 150 פרקי תהילים, וזה לקח הרבה זמן. את כל הפתקים הכנסתי לשקית שקופה וקשרתי אותה. הצגתי את העבודה ב-1995 בבית האמנים בתל אביב. הכנת ספר תהילים בתהליך הארוך הזה מדמה את דרך הכתיבה של סופר סת”ם. שנים אח”כ, ב-2014, עבדתי על מיצב של ספר תהילים עשוי מדפי חמר המוצבים על מדפים וסימנים מחוררים בהם, כמעט כמו כתב ברייל".

האם יש משמעות מיוחדת לשימוש בחמר ולדרך חריטת האותיות?

"נכנסתי למקום של ארכיאולוגיה, חרסים, לוחות חמר עם כיתובים שנמצאו בחפירות במסופוטמיה. החמר, שהוא חומר טבעי, נוח לעבודה. לא חרטתי בו אותיות אלא סימנים, חורים, אין עיצוב גרפי לסימנים והם מזכירים כתב ברייל. ניתן למשש את הסימנים. דברתי בעיקר על הכוח של האות העברית גם כשהיא לא נרשמת בדייקנות. בראש כל חרס כתבתי את מספר הפרק בספר תהילים. בפעם הראשונה עשיתי זאת בחמר לבן והוא הוצג בתערוכה המשותפת לי ולפסי גירש “במקום שאני עומדת” במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד ובפעם השנייה – בחמר ורוד, כאותה קלישאה ידועה – נשים בורוד וגברים בתכלת. והרי ספר תהילים הוא ספר יותר נשי, ספר של בקשות ונשים קוראות בו ומצפות שדברים שביקשו אכן יקרו. כשליאב מזרחי בחר את העבודה הזאת בשביל אחת מתערוכות “בויס, בויס, בויס” , זו שהייתה בבית בנימיני, שמחתי עם הרעיון ואמרתי לליאב שזה מתקשר עם בויס מהצד השמאני, אלא שבעבודה שלי השמאן הוא בורא עולם ולא האדם".