יעקב קאופמן: "אני אוהב את רגעי ההתאהבות בתהליך העבודה, את המאבק והדרך. את הרעיון, ההצלחה וגם את הכישלון"

ב-1972 אתה חוזר לארץ. איפה אתה עושה את הצעדים הראשונים שלך כמעצב תעשייתי?

"כבר לפני שנסעתי עבדתי במכון לפריון העבודה בתל אביב, שהיום לא קיים. הם הקימו יחידה לסיוע לתעשייה זעירה ובה הייתה מחלקה לעיצוב תעשייתי. הגיעו שני מומחים, אחד מארה”ב ואחד מיוגוסלביה דאז, ואני ושמואל קפלן עבדנו אתם. כשחזרתי לארץ חזרתי גם למכון לפריון העבודה. ראיתי שאני צריך להחליט אם להיות “פקיד” או להיות “מעצב”. היו מפגשים של דינאמיקה קבוצתית שנועדו לעזור בעיקר לעסקים משפחתיים. פסיכולוג הנחה את הפגישות ובעקבות הדינאמיקה הקבוצתית הבנתי שהמקום שלי אינו במכון ועזבתי ב-1976".

אתה יוצא לעצמאות ואפשר לומר שהיית עד ומשתתף בלידתו של מקצוע העיצוב התעשייתי בישראל. אתה חלק מקבוצה קטנה של מעצבים שיוצקים תוכן לאקדמיזציה של התחום.

"נכון. יצאתי לעצמאות ובשנים 1976-1978 המשכתי לעבוד עם שמואל קפלן. ב-1974 התחלתי ללמד בבצלאל, ב-1979 מוניתי לממלא מקום ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי למשך שנה אחת. פרשתי לפני כ-3 שנים. הייתי מאלה שהשתתפו ביצירת התחום האקדמי . בבצלאל הייתה מחלקה לעיצוב סביבתי ותעשייתי, ואז עדיין לא העניקו תואר אקדמי, שאושר מאוחר יותר על ידי המועצה להשכלה גבוהה. התחלתי ללמד כמורה במחלקה שלא הייתי יכול להתקבל אליה כתלמיד".

כזכור לא הייתה לך תעודת בגרות.

"כמו אז גם היום צריך תעודת בגרות אבל לא צריך מבחן פסיכומטרי".

בנוסף לעבודת ההוראה, אתה עצמאי. מה היו העבודות הראשונות שלך ?

"עבדתי עם שמואל קפלן ואז עדיין הייתה בארץ תעשיית מוצרים. עבדנו עם מפעל עונג לריהוט ועם תעשיית הקרמיקה והתאורה. בהתחלה פנו אלינו, ואח”כ אני התחלתי לפנות לחו”ל, להתקשר למפעלים ולהציע מוצרים ופרויקטים. הפרדוקס הוא שככל שהמקצוע האקדמי בארץ התפתח, תעשיית המוצרים הלכה ונעלמה, מצב מגוחך. בשנות ה-50 ובראשית שנות ה-60 הייתה בארץ תעשיית מוצרים, ואז החל התהליך של העברת ייצור לארצות עם שכר נמוך ותעשיית המוצרים נעלמה, בעוד המקצוע האקדמי התפתח. עיצוב תעשייתי התפתח כמו מקצועות אחרים. בוגרי המחלקה עוסקים בתחומים שונים – סטיילינג, הנדסה, פלסטיקה ועוד".

בכל זאת כשמסתובבים באזורים שונים רואים הרבה נגריות ובתי מלאכה אחרים.

"ישנם נגרים שעושים רהיטים בהזמנה עבור מעצבי פנים, אבל זו אינה תעשייה לצריכה כמותית. היום זה לא כלכלי להחזיק את תעשיות המוצרים. מייבאים הכל מסין ואינדונזיה. אפילו איקאה מייצרת בעיקר במזרח אירופה. אפילו בשוק הפשפשים ביפו תמצאי רהיטים מסין ואינדונזיה".

פה ושם נכתב עליך “יעקב בא לעיצוב מהאמנות”.

"באתי מכמה מקומות. אבל באתי גם מהאמנות. סטודנטים לאמנות בבצלאל יודעים שאחרי סיום הלימודים יכולות לעבור עליהם 10 שנים קשות ואפילו לרעוב. לעומתם, סטודנטים לעיצוב סיימו את הלימודים ומיד מצאו עבודה והתברגנו. אולי מלימודי האמנות, מעבר להכשרה ולידע, קבלתי משהו שבגללו הייתי מוכן אפילו לרעוב כדי לקיים את האידיאה שלי".

האם נכון לומר שאתה מעצב ואמן או מעצב-אמן? איך היית מגדיר את עצמך?

"אני לא מגדיר את עצמי כאמן בגלל הסוציולוגיה של המקצוע. אני מעדיף להיות מוגדר כמעצב ולהיות מוחצן כמעצב ולא להגדיר את עצמי כאמן".

"אני לא מגדיר את עצמי כאמן בגלל הסוציולוגיה של המקצוע. אני מעדיף להיות מוגדר כמעצב"

תאר תהליך העבודה על מוצר?

"כמעצב תעשייתי אני עובד בחומרים שונים – עץ, אלומיניום, פלסטיק ועוד. תהליך החשיבה והעשייה מתרחשים בו זמנית והם מובילים לדגמים שמודפסים בהדפסה תלת ממדית, ולהיווצרות המוצר".

במה שונה תהליך העבודה על מוצרים לתעשייה מתהליך העבודה על המוצרים שנועדו לתערוכות כמו שרפרפים ופיגורינות.

"אלה תערוכות שעוסקות ב-One off. זו ההזדמנות שלי לעסוק במחקר של הצורה במחקר מורפולוגי. זו אונה אחת שלי והאונה השנייה עוסקת במוצרים תעשייתיים שמיוצרים ביצור המוני. גם במוצר התעשייתי יש התעסקות בשפה צורנית, במורפולוגיה. מוצר תעשייתי הוא נדיר בגלל תהליך החדרתו לשוק, תהליך שלוקח כ-3 שנים. אני פונה עם הצעות ליצרן כלשהו, הוא בוחר מספר הצעות מתוך המבחר שאני מציעה ומתוך 10 עד 15 מוצרים שנכנסים לשוק, אחד מצליח. זה תהליך ארוך ומייגע. זה כמו טיפוס במעלה ההר. ברגע שיצרן מאשר את הדגם הוא מייצר אותו ואני מקבל תמלוגים. יש כאלה שבזמנם הפנוי נוסעים לגלות עולם, ואני בזמני הפנוי מפצה את עצמי בלעשות דברים אחרים, אלו המוגדרים One off".

תבהיר למה אתה מתכוון במחקר של שפה צורנית ובמורפולוגיה.

"אני למעשה עוסק יותר במבנים בעצם במורפולוגיה של מבנים. אם ניקח שרפרף – מה הדבר המינימאלי ביותר ששרפרף יכול להתקיים, ואח”כ מה המכסימלי. אני מקיים דיאלוג עם הצורה והמבנה. הדבר החשוב ביותר הוא הסטרוקטורה, ההיבנות. כמו כן יש לי עניין בפיסול פיגורטיבי, בהיווצרות של דמות, מאיזה רגע אתה רואה את הצורה התהוות".

האם אתה עושה מוצרים בסדרות קטנות?

"לא, אני רוצה שמוצר שלי יימכר, ושכל אחד, ליתר דיוק כמעט כל אחד, יוכל לקנותו".

גם מנורות?

"רוב המנורות שאני מעצב מיועדות לייצור המוני. עשיתי סדרת מנורות אלומיניום שהיו יחידניות מבחינה צורנית ונעשו בעבודת יד. הסדרה הוצגה בשעתו (2009) ב”גלריה החדשה” ביפו".

נחזור לבצלאל. ב-1974 המחלקה הייתה בהתהוותה, עדיין חלק מהמחלקה לעיצוב סביבתי ועיצוב תעשייתי, והנה העיצוב זוכה לבמה מוזיאונית ראשונה – במוזיאון ישראל כבר קיימת המחלקה לעיצוב ואדריכלות וב-1973 התמנה איזיקה גאון ז”ל לאוצר המחלקה. ב-1991 איזיקה אוצר תערוכה שלך בשם “מרעיון למוצר: תהליכי עיצוב”. המקצוע עובר אקדמיזציה והסטודנטים של 1974 אינם הסטודנטים של 2015.

"ב-1974 היינו 4 או 5 מורים. גם המחלקה במוזיאון הייתה בראשית דרכה. ואכן מאוחר יותר שיתפתי פעולה עם איזיקה גאון אוצר המחלקה, ולימים סגרתי מעגל עם משפחת גאון, כשהצגתי השנה את התערוכה “שרפרפים” במוזיאון העיצוב בחולון, אותו מנהלת בתו של איזיקה, גלית גאון והיא גם אצרה את התערוכה שלי. ואשר לתלמידים. קודם אנחנו נמצאים בעידנים שונים של תקשורת ומחשבים. בשנות ה-70 אנשים הגיעו ללימודי עיצוב מבלי שידעו בדיוק במה מדובר, מעין מחפשי דרך. היום, בזכות התקשורת והאינטרנט, תלמידים יודעים בדיוק מה לומדים ומה רוצים מהם. בכל המחזורים היו מוכשרים מאוד ופחות מוכשרים. נשאיל מונח מתחום המוסיקה “ישנם סטודנטים שיש להם שמיעה טובה למדייה”. ובצורה מפתיעה בסוף הלימודים כשהם יוצאים לחיים אנחנו מוצאים שלפעמים בעלי “השמיעה הטובה” אינם מצליחים כמו האחרים. פעם חשבו שאם סטודנט לא יודע לעשות נכון X, Y ו-Z הוא לא יצליח. היום אנחנו יודעים שאפשר לא לדעת דברים מסוימים ולהצטיין בדברים אחרים. זו תופעה אוניברסאלית. המעצבים של פעם היו פונים לתעשייה, היום הם פונים לתחומים שונים. המחלקה של פעם הייתה מאד גברית באופייה. אנשים התעסקו מעט באסתטיקה, זה היה מעבר ליכולת התפיסה שלהם. היום הצעירים מסיימים צבא ויוצאים לראות עולם ולפעמים זה תורם גם לחוש האסתטי שלהם".

מה תרומת המחלקות שקמו במוזיאונים הגדול ומוזיאון העיצוב בחולון למעמד העיצוב בארץ?

"בגדול העיצוב קיבל הרבה מהקמת המחלקות והמוזיאון שמוקדשים לעיצוב. אבל בעוד יותר גדול עולה השאלה איך מציגים ומה ראוי להציג. הדבר הזה נמצא בפער עצום לעומת עולם האמנות בארץ. אפשר לראות בארץ בו זמנית 30 תערוכות אמנות בגלריות ובמוזיאונים ושתי תערוכות בעיצוב. בתל אביב ישנה גלריה אחת שמוקדשת לעיצוב “פריסקופ” (נוסדה ב-1997 והיא עמותה שלא לצרכי רווח). אין במה לעיצוב ניסיוני או להצגת עבודות One off. הבעיה היא גם בעולם. יש מעט מאד מוזיאונים לעיצוב והמוזיאונים שמציגים עיצוב לרוב תערוכות מייגעות ומשעממות. אין מה להשוות את התצוגה של אמנות לתצוגה של עיצוב. הרבה פעמים מציגים תערוכת עיצוב שנראית כמו התצוגה בחנות ומכילה חפצים שכל אחד יכול לקנות ברחוב. ואני תמיד מזכיר את עולם הצילום. הרי צילום קיים מהמאה ה-19 ובמאה ה-20 היו הרבה צלמים איכותיים, שצילומיהם נמכרו בדולרים בודדים. רק לפני כ-50 שנה מעמדו של הצילום השתנה והתקרב לעולם האמנות וזה מתבטא גם במחירי צילומים. אני מקווה שיום אחד זה יקרה גם בתחום העיצוב".

ראיתי מספר תערוכות שלך, האחרונות בהן היו הפיגורינות בגלריה פריסקופ (2014) והשרפרפים במוזיאון העיצוב בחולון (2015). האם העבודות הנ”ל אינן משייטות בתפר שבין עיצוב לאמנות? האם לא מדובר בעבודות יחידניות?

"בשוק הפשפשים את יכולה לראות פיגורינות מפורצלן, שנחשבו לקיטש, ובחנויות מזכרות רואים את הגמל מעץ. החפצים האלה מוגדרים מוצרים ולא יצירות אמנות. דווקא בטריטוריה הזאת יש לי עניין לעסוק. הפיגורינות שלי לא נועדו למכירה, הן חפצים מאד נוחים וקטנים ונכנסים לקופסה. יש לי עניין בקריקטורה ובעיוות צורה ויש לי עניין בפיסול פיגורטיבי שלמדתי כפי שלימדו מורים ממוצא רוסי. מהרגע הראשון עשיתי דברים לא תקניים. המורה, יעקב אפשטיין , שהיה מורה מעולה, נתן לי יד חופשית".

הצגת כמה תערוכות. מתי הייתה התערוכה הראשונה שלך?

"תערוכת היחיד הראשונה שלי הייתה “מרעיון למוצר: תהליכי עיצוב” שאצר איזיקה גאון ז”ל במוזיאון ישראל ב-1991. הצגתי במשך השנים גם בחו”ל כמו במוזיאון קופר יואיט בניו יורק ב-2006, טריאנלה במילנו ב-2006 ועוד. בפתיחת הבניין החדש במוזיאון תל אביב לאמנות הצגתי תערוכה בשם “לרוץ במעגלים” שהוצגה ביחד עם תערוכתו של חנן דה לנגה “אקס ליבריס”, התערוכה “שרפרפים’ הוצגה במוזיאון העיצוב חולון ב- 2015. גלריה פריסקופ הציגה בשנת 2004 את “מוקטנים” וב- 2014 את “פיגורינות” והיו עוד תערוכות בארץ ובחו”ל. ואני עשיתי תערוכות גם בסטודיו שלי".

מה ייחד את התערוכה “לרוץ במעגלים”?

"ההתעסקות במבנה הטבעת שהיא המעגל ועיגול. למעגל יש משמעות בתרבויות שונות. בתערוכה הזאת בדקתי מבנים מעגליים ואיך אפשר לסגור מעגל בכל מיני אופנים במבנים תלת ממדיים, זה עיסוק בסטרוקטורה, במבנה ובצורה. מתי אפשר להגדיר את הצורה כמשהו שמחזיק אותה, מתי הצורה היא מעגל או לא. עסקתי בעיגול גם בתערוכה שעשיתי בסטודיו שלי – יצקתי צבע לצלחות עגולות".

בתערוכה בחולון הוצגו כ-450 שרפרפים. אני זוכרת שכתבת ספר בשם “כיסא” כבר ב-1987.

"הספר הראשון שפרסמתי היה “כסא” והכיל רק רישומים. הוא התעסק בעצם עם הוויזואלי. שואלים מישהו על כסא ומיד עולים לו בראש 50 דימויים של כסא. המוטציה של הצורה עניינה אותי רק ברישום. השרפרף נתן לי סיבה לעסוק במבנה, בצורה ובתהליך, זו צורה של הבעה. כשמתבוננים בהם רואים שהם שונים, שכל שרפרף ייחודי ומוצא כולם מהשרפרפים הראשונים. ואגב, תכננתי גם כסאות לייצור המוני".

האמת שכמעט ולא רואים שרפרפים בחנויות.

"וחבל, בצורה פרדוכסלית השרפרף טוב לבריאות הגוף, כי הוא מכריח את האדם לשבת זקוף. אנחנו חיים בעידן “ההמבורגר ו-3 כפיות סוכר בתה”. במובנים מסוימים התרבות המערבית ניוונה את הגב שלנו".

איפה השרפרפים שהוצגו במוזיאון העיצוב בחולון?

"הם במרתף של מוזיאון העיצוב בחולון, עד להודעה חדשה".

אתה יוצר שעבודותיו מצטיינות ברמה אסתטית גבוהה מאד, חי ופועל במדינה שלא מצטיינת באסתטיקה. ראה את הרחובות שלנו ויש האומרים שבשביל הישראלים אופנה היא לא ממש צורך. כמובן יש יוצאים מהכלל. טיול ביפן גרם לי להתגעגע ליופי ולאסתטיקה של הרחוב והציבור שם.

"האמת שזה קשה לי. כשאני בחו”ל, במיוחד ביפן או באירופה, ואני מסתכל על אזורי התפר בין הבניינים למדרכה ולרחוב ועל העיגול שתוחם עץ במדרכה, על השוליים, אני רואה דייקנות והקפדה. כשאני חוזר לישראל אני רואה אסון. קשה לי לחזור לארץ ולהסתגל מחדש למראות האלה. ניחא הבניינים המכוערים, ניחא האסתטיקה, אבל הדברים האלה זה משהו שכאילו ראוי שיהיה בסדר. אתן לך דוגמא לזלזול וחוסר מקצועיות – צבעו כאן בכחול ובאדום את שולי המדרכות ובאותה הזדמנות צבעו גם את צמיגי המכוניות שחנו בסמוך. זה נשמע הזוי".

נחזור קצת לידע והשכלה בתחום העיצוב. כשאני הייתי סטודנטית היו מעט מאד ספרים וכתבי עת בעברית על אמנות, היום יש הרבה תרגומים והרבה ספרים שנכתבים בעברית. מה קורה בתחום העיצוב?

"לא קיים. יצא ספר על העיצוב בארץ שנכתב על ידי פרופ’ מל ביירס, התפרסמו כמה קטלוגים של תערוכות בעיצוב. יש היום לימודי תואר שני אבל לא בתחומים התיאורטיים. אם אני או אחר עושים מחקר, אז אנחנו מחפשים דרך לפרסם אותו".

ראיתי שאצרת מספר תערוכות. האם האוצרות משכה אותך?

"עיצבתי מספר תערוכות, כמו תערוכה של Alessi ותערוכה בשם “פלסטיק + עיצוב”, שתיהן במוזיאון תל אביב. ושתי תערוכות באגף הנוער במוזיאון ישראל. אוצרות לא מושכת אותי".