יאן ראוכוורגר: "גם כשאני מפסל – אני מצייר"

אני סקרנית, האם  ילד יהודי בקייב לא למד לנגן על כינור?

“אספר לך סיפור נחמד. אחי למד יידיש ואני למדתי לנגן על כינור. אז היו בתי ספר נפרדים לבנים ובנות ובדקו את הכישרונות שלנו במוסיקה. אמרו לי לנסוע  להיבחן בקונסרבטוריון, בית ספר גבוה למוסיקה.  אהבתי את המורה שלי בבית הספר ולא רציתי לעבור לבית ספר אחר. אבל נאלצתי ללכת למבחנים ואימא לוותה אותי. נכנסתי לחדר המבחנים והשתדלתי לשיר גרוע עד כמה שיכולתי ובכל זאת נאמר לי לבוא ללימודים ב-1 בספטמבר. ירדתי למטה ושיקרתי לאימא בפעם הראשונה בחיי, ואמרתי לה שלא הצלחתי. הייתי בן 12. חזרנו הביתה ובינתיים ערבבו את התלמידים והתלמידות  והמורה האהובה עלי לא  נשארה בבית הספר. הייתי בדיכאון כי גם  לא אהיה עם המורה וגם שיקרתי לאימא”.

האם לא התנחמת בזה שעכשיו תלמד בכיתה עם בנות?

“בגיל הזה זה עדיין לא היה חשוב לי.  מרוב ייאוש התחלתי לרשום. צריך להבין את תנאי החיים – המשפחה גרה בחדר אחד בדירה משותפת, כשבכל חדר גרה משפחה, וכולנו השתמשנו באותו מטבח ובאותו חדר שירותים יחיד. 8 משפחות בדירה.  לא היה מקום בדירה ולכן רשמתי על השולחן במטבח. אבא היה מגיע מאוחר מהעבודה, רואה את העבודות שהשארתי על השולחן,  ושמעתי אותו אומר לאימא “הוא רושם כל כך יפה, צריך להראות למורה לציור”.  קצת יותר מאוחר התחלתי ללמוד בבית הספר התיכון שעל יד האקדמיה לאמנות בקייב.  במשך 6 שנים כל יום 5 שעות אמנות ועוד 3 שעות – פיזיקה, מתמטיקה וספרות. כשסיימתי את הלימודים ידעתי לעבוד גם בצבעי מים ורישום וגם בשמן. ברחבי רוסיה היו אז 3 בתי ספר תיכונים לאמנות, כשבית הספר במוסקבה ובית הספר בקייב שתפו פעולה. התלמידים משני בתי הספר השתתפו במחנה קיץ בישוב ליד מוסקבה ועשו  עבודה בנוף,  ושם התיידדתי עם נערה שלמדה בבית הספר במוסקבה. הקשר בינינו נמשך כמה שנים”.

אנחנו כבר 10-12 אחרי סיום המלחמה, האם התנאים בבית השתפרו ויכולת לעבוד גם בבית?

“לא, כולם עדיין גרו בצורה הזאת – משפחה בחדר וכל השאר משותף. רק ב-1961, כשהייתי כבר בצבא, ההורים קנו את הדירה הראשונה שלהם, קטנה אבל שלהם.  לכן בזמן הלימודים נשארתי בתחום בית הספר וציירתי שם”.

בגיל 19 ב 1961 התגייסת לצבא האדום. מדוע התגייסת ומה היה התפקיד שלך בצבא?

“בשנה שנולדתי, 1942, לא נולדו הרבה ילדים ולכן גייסו את כולם.  השירות הצבאי המלא היה 4 שנים, ובסופו של דבר הייתי בצבא  3 שנים. הייתי צריך לשרת בחיל הים ומאד לא אהבתי את הרעיון הזה.  ביקשתי מאבא  שינסה  לעזור לי. הוא דיבר עם מישהו  וסודר לי תפקיד אחר קרוב לבית.  ברוסיה קרוב לבית זה רק 600 ק”מ מהבית.  הייתי צייר צבאי. אמרו לי, למשל, הנה יש חבר חדש בפוליטבירו וצריך לצייר אותו. התמתחי בציור דיוקנאות, כמו אבא,  של אישים וגיבורים. אבא לימד אותי איך לגשת לציור דיוקנאות”.

נזכיר רק שאלו ימים אחרים בברית המועצות. סטלין מת ב-1953 וניקיטה חרושצ’וב, שמונה למזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית,  נקט ברפורמות שקצת שפרו את חיי העם.

“האווירה החלה להשתנות. הייתי  עדיין חייל וכפי שספרתי לך הייתי מוצב כ-600 ק”מ מהבית, בסביבות העיר לבוב. מצד אחד היה לי סטודיו בצבא אבל מצד שני פגשתי מציאות אחרת, שלא הייתי רגיל אליה. הייתי ילד יהודי טוב שגדל באווירה של הרבה אהבה ותשומת לב, וציירתי והלכתי לקונצרטים ולא הכרתי מציאות חיים אחרת. המפגש עם המציאות בצבא, עם החיילים היה די קשה כי אלה היו  אנשים שהשתייכו ל-KGB, האחראים על בטחון פנים וליחידות של שומרים בבתי סוהר. הם היו גרועים מחיילים אחרים. הם היו אנשים פשוטים מאד וחסרי השכלה.  הם היו עמך שלא הכרתי ולא פגשתי”.

מעניין, גם אבא שלך שירת בצבא הסובייטי ובוודאי היו לו תחושות דומות.

“הדבר הכי גדול שאבי קיבל מהמשטר בברית המועצות היה פחד. אז הדאגה שלו הייתה שנישאר בחיים. וגם בציור הפחד הזה שלט, “אתה מצייר, ככה לא תישאר בחיים”, “אתה הולך בכיוון כזה, לא תישאר בחיים”.  היה קשה לו לקבל הרבה דברים”.

איך שרדת את  השנים בצבא?

“שרדתי גם בגלל החופשה. בצבא הסובייטי  נתנו חופשה אחת בתקופת השירות בתנאי שהיית חייל מצטיין. אבל בחגים היו מביאים את הצבא לקייב כדי לעמוד לאורך הרחוב הראשי ולשמור שלא יפריעו  למצעד החגיגי של מהפכת אוקטובר או הראשון למאי. ההורים שלא באו לבקר אותי בצבא כי  המרחק היה עצום,  ראו אותי בהזדמנות הזו, כשהייתי בורח לשעתיים לפגוש אותם”.

האם חזרת לקייב עם השחרור מהצבא?

“לא, קייב הייתה עיר אנטישמית”.

כאילו שרק קייב הייתה עיר אנטישמית בברית המועצות.

“לדעתי היא הייתה גרועה מאחרות. רציתי ללמוד באקדמיה במוסקבה בה למדה חברתי. לפני כן שלחתי אליה מקייב את הציורים שאבי לא אהב וגם את הציורים שהשארתי בצבא  ושמרנו אותם  בתיק גדול מתחת למיטה. התחלתי ללמוד באקדמיה ועוד קודם  התחלתי לצייר  ציורים שהושפעו מהמפגש שלי עם מציאות החיים בצבא  ובאזרחות. יחסית זו הייתה אקדמיה ליברלית ואהבו אותי שם  אבל לא היה לי אצל מי ללמוד. המורים שהיו באקדמיה  לא היו מסוגלים לתת לי משהו נוסף.  בסופו של דבר  בשנים 1964-1968 למדתי  במכון הפוליגרפי במוסקבה  כדי לקבל תעודה”.

“אין לך אצל מי ללמוד” והגעת למי שיהיה המורה ב-ה’ הידיעה שלך – ולדימיר וייסברג. איך הגעת אליו?

“חזרתי לנושאים יהודים  והרגשתי שאין לי מספיק כלים כדי להמשיך ולהתפתח. קרוב משפחה לקח אותי ואת אשתי אז  קטיה לבקר מכר שלו,  הצייר ולדימיר וייסברג . כשראיתי את הציורים שלו   הרגשתי “הנה  האדם שאני מאמין בו”, זו הייתה אינטואיציה.  מי שהתחילה ללמוד אצל וייסברג הייתה  קטיה, הוא הזמין אותה. אני הייתי צריך לבקש שוב ושוב שיקבל אותי.  וויסברג נתן לי את הבסיס שיש לי היום בציור, והוא לימד אותי קפדנות ומשמעת. הייתי תלמידו מ-1965 ועד 1973, שנת עלייתי ארצה. המשמעת שלי, שקבלתי מוייסברג,  היא לבוא כל יום לסטודיו במשך כמעט 65 שנה”.

האם עזבת את האקדמיה?

“לא עזבתי את האקדמיה ואפילו לימדתי בה.  היו לי הרבה תלמידים. בינתיים התחתנתי לא עם הבחורה שאצלה שמרתי עבודות.  היא שמרה על המזוודה והקשרים חודשו  כשהייתי כבר בארץ, וב-1991 הוזמנה על ידי לבוא לביקור בארץ.  הנסיעה ממקום מגורי לאקדמיה הייתה ארוכה – כשעה וחצי לכל כיוון. היה לי סטודיו בו לימדתי ילדים, והאקדמיה מבחינתי הייתה בזבוז זמן. היה לי יותר חשוב ללכת לסטודיו לעבוד. בסופו של דבר זרקו אותי מהאקדמיה כי לא באתי לשיעורים. לא היה אכפת לי כי הרישום באקדמיה היה כדי לקבל תעודה. מאוחר יותר וייסברג אמר לי “אתה צריך לסיים את הלימודים כי צריך תעודה”.  אם ההורים היו אומרים לי דבר כזה כמובן שלא הייתי מקשיב להם, אבל כשוייסברג אמר עשיתי כעצתו”.

מה היה מעמדו של וייסברג ברוסיה באותה תקופה?

“וייסברג היה די מדוכא ונגד המשטר, הוא היה אופוזיציה, וגם להיות צייר טוב זה  אופוזיציה. להתקדם במקצוע זה סיפור אחר. אצלי התחילו מחשבות לעזוב את רוסיה – אין עתיד ואין חופש יצירה, אין אפשרות להתפתח ולצאת לראות תערוכות בעולם. וייסברג, למשל,  לא היה מעולם בחו”ל. כשאמר לי  שכדי להתקדם ולהתפתח אני צריך לעזוב הוא עזר לי להחליט לעשות זאת . השנים  היו שנות השלטון של ברז’נייב  וקוסיגין. וייסברג חתם על  מכתב לטובת לוחם חופש  שפעם דגמן לו, אז הטילו עליו סנקציות, למשל הוא יכול היה להציג תמונה אחת בשנה בתערוכה שהשתתפו בה 300 אמנים. למזלו  הוא היה  איש שרבים העריכו, בעיקר אנשי מקצוע.  הוא היה דמות חשובה בעולם האמנות במוסקבה.  לא היו לו ילדים והייתי לו כבן,  נפגשנו כל יום ועזיבתי  הייתה קשה לו”.

כפי שאמרת ברז’נייב  וקוסיגין היו בשלטון ב-1973 ובאותה שנה בפריז פרסם  סולז’ניצין את ספרו על הגולאג, שחשף את תנאי הכליאה והנעשה בגולאגים בפני הציבור במערב.

“ידענו מה קורה בגולאגים אבל לא הכרנו את הפרטים הקשים כפי שתוארו  בספר.  סופרים ומשוררים, ביניהם  יהודים,  הוגלו ונרצחו בגלי הטיהורים השונים כמו אוסיפ מנדלשטם, פרץ מרקיש ואחרים. הייתה פעילות רבה של סופרים ומשוררים והיו ספרים ועיתונים שהודפסו והופצו בסתר.  מי יודע מה היה עולה בגורלי אם הייתי נשאר בברית המועצות”.

קראתי  שההורים עלו לארץ לפניך.

“ההורים עלו כבר ב-1972. אני הייתי נשוי לאירה, היא הייתה בת 20 ואני בן 30, ובאנו ארצה ב-25 ביוני 1973.  ההורים הקדימו אותנו כדי להכין את הקרקע בשביל הבן “שלא יודע להרוויח ולא יודע איך להסתדר”. היה נדמה להם שתוך כמה חודשים הם יעמדו על הרגליים, מסודרים ושמחים ויוכלו לעזור לי. זה לא התנהל  לפי התכנית שלהם אבל הסתדרנו.  אחי גר בחיפה, ההורים הצטרפו אליו ואבא נפטר 4 חודשים לאחר עלייתם. הוא חלה בסרטן עוד בברית המועצות, נותח וכאן נפטר”.

הגעתם לארץ בחודש יוני – קיץ בישראל זה לא קיץ במוסקבה.

“גם במוסקבה יכול להיות חם בקיץ, מה שהמם אותי היה האור, שהיה כל כך חזק שחששתי איך אצייר פה.  לכן ציירתי מוקדם מאד בבוקר ואז לפנות ערב”.

המקום הראשון בו גרת בארץ היא העיר צפת. מדוע?

“בסוכנות אמרו לי שצפת קרובה לתל אביב וגרים בה אמנים טובים, ועבורנו היה בה אולפן לעברית.  אני רוצה לציין  שגם אשתי אירה הייתה תלמידה של ווייסברג. בצפת הלכנו לראות אמנים ואמנות, הסתובבנו  וכשראינו  מה ומי נחשבים לאמנים טובים  קבלנו מצב רוח רע. למזלנו פגשנו באולפן את הצייר אהרון גלעדי, ניגשתי אליו וברוסית הצגתי את עצמי וספרתי לו על מה שראינו בצפת. הוא לקח אותנו  לראות אמנים טובים שהיו באותו זמן בצפת כמו לאה ניקל, שכמה שבועות לאחר פגישתנו נסעה לאמריקה, אבל כשחזרה ב-1978 חידשנו את הקשרים והיינו בידידות.   ביקרנו גם את  אליהו גת, יצחק פרנקל, חנה לוי, לאו קהאן ועוד”.

מתי עזבתם את צפת ולאן?

“נשארנו באולפן מספר חודשים, פרצה מלחמת יום כיפור, ואז עברנו לתל אביב וגרנו בשדרות  נורדאו. עוד כשגרנו בצפת התחלתי ללמד במכון אבני בתל אביב”.

חודשיים באולפן וכבר לימדת בעברית?

“העברית שלי לא הייתה טובה, גלעדי הכיר את שטרייכמן  וסידר לי את העבודה במכון אבני. הכרתי כבר  אמנים והם העריכו את הרקע  וההשכלה שלי ואת העין שלי. מלבד גלעדי הכרתי  את זריצקי ואמנים נוספים. התלמידים התמודדו עם קשיי השפה שלי והבינו שיש להם מה ללמוד ממני.  היו כמה תלמידים ממוצא פולני שהבינו רוסית ועזרו לי ולתלמידים להבין זה את זה. לימדתי באבני 5 שנים בעיקר צבעי מים. מנהל אבני היה יעקב וכסלר ויום אחד הוא אמר לי “תשמע יאן, יש לי בעיה. ביקשתי כמה פעמים מהצייר סטמצקי שילמד צבעי מים והוא לא רצה. ופתאום הוא בא ואמר לי שהוא רוצה ללמד. אז אולי אתה תלמד רישום והוא ילמד צבעי מים”. אחרי שבוע וכסלר שוב קרא לי ואמר שסטמצקי רוצה ללמד יחד אתי צבעי מים. החלטתי לדבר עם סטמצקי שהרי בסופו של דבר אני עולה חדש וצריך כסף. סטמצקי התגלה כאדם מאד אינטליגנטי ומשכיל והיינו לחברים. אמנם התחלנו ללמד יחד אבל זה לא נמשך הרבה זמן.  לא אהבתי איך  שהוא לימד, בכל זאת הייתי בן 30 והוא היה בן 70+. עשינו ביקורות והדרך שלו לא התאימה לי. הצעתי לו לחלק את הכיתה לשתי קבוצות , כל אחד ילמד ויעשה ביקורות בנפרד וזה עבד”.

מתי הכרת את זריצקי?

“הבאתי מרוסיה עבודות של וייסברג בדרכים שונות ובעזרת אנשים שעלו ארצה והסכימו להביא אותן במטען שלהם. רציתי לעשות לו תערוכה במוזיאון. פניתי למרק שפס וליונה פישר, הבאתי חלק מהציורים למרק שפס. כשיונה פישר ראה אותם ואמר “נפלא”, הוא  הציע לעשות תערוכה קטנה של 12 ציורים.  גלעדי אמר לי שזה נהדר שיונה הסכים אבל מי שיחליט יהיה זריצקי, כי יונה בכל מקרה ישאל את זריצקי. גלעדי הציע לי להזמין את זריצקי לראות את הציורים. צלצלתי אליו ותוך רבע שעה הוא רץ במדרגות, בן 82 היה אז. וכך הכרתי אותו. יונה פישר אצר תערוכה לוייסברג במוזיאון ישראל ב-1975, ונחמה גורלניק ומרק שפס אצרו לו תערוכה גדולה במוזיאון תל אביב ב-1979. הבנתי  שהבאתי לארץ משהו אמיתי וטוב, כי לא הכרתי קודם את יונה פישר ומרק שפס, הרי רק הגעתי לארץ ביוני 1973.  נתתי במתנה עבודות לשני המוזיאונים. הקשר עם זריצקי נמשך והוא הזמין אותי ללכת אתו לתערוכת רטרוספקטיבה של שטרייכמן במוזיאון תל אביב שהוצגה ב-1975. ואז נתקלתי בתופעה  שהוא היה הולך עם הגב לציורים ונוגע בהם. הייתי צריך להתאפק ולא לומר מילה”.

מתי הייתה תערוכת היחיד הראשונה שלך?

“התערוכה הראשונה  שלי בארץ  הייתה ב-1976 בגלריה לאמנות בבית ליוויק בתל אביב.  לפני כן, ב-1974, עשיתי באותה גלריה תערוכת עבודות  של אבא ז”ל, זה היה שנתיים למותו.  במשך שנים הגלריה של בית ליוויק הציגה אמנים טובים והייתה הגלריה שלי כשאני מקבל כל חודש כסף מהם.   ב-1978 הצגתי תערוכה אצל שרה לוי, גלריסטית מאד מוערכת.  וחזרתי להציג אצלה ב-. 1985.מאז היו לי תערוכות רבות בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובחו”ל”.

ממתי אתה גר ביפו ולמה יפו? בשיחות שלך עם מיכל פלג ² אמרת לה “..הכי אני מרגיש בבית בארץ, ואם בארץ, אז ביפו”.

“עברנו לגור בדירה שכורה בבת ים ומשם, ב-1979,  ליפו, בה אנו גרים עד היום. בשנים 1998 ועד 2001 שהינו בניו יורק. למה יפו? כי בה מצאתי כל מה שרציתי. חיפשתי מקום שאראה את הים, בית על האדמה, מקום שארגיש בו טוב, שהסביבה  והאנשים ימצאו חן בעיני. הבית ביפו היה מה שרציתי –  בית על האדמה, תכנון מזרחי-ערבי, תקרות גבוהות, קרוב לים, ושכנים טובים.  בכל דירה החדר הגדול הוא הסטודיו, גם בדירה הזמנית כך היה. מצאתי את הדירה הזו בגלל שחיפשתי  מקום לשרוף את עבודות הקרמיקה והפיסול של אשתי אז, אירה ז”ל.  המליצו לי על קרמיקאי שגר  ביפו ויש לו תנורים. אהבתי את החללים של הבית שלו, וביקשתי לראות דירות דומות, התחילו להראות לי בתים לא מרשימים, ולבסוף הציעו לי לראות בית מול ביתו של הקרמיקאי. כשראיתי את הבית ידעתי שזה הבית  והתרגשתי מאד, לא יכולתי לישון ולא להתרכז. הרגשתי שזו התחלה של חיים חדשים – כל חיי גרתי בדירות בקומות גבוהות גם במוסקבה וגם בארץ והנה בית על הקרקע. פתאום קשר עם האדמה שהיה חשוב לי. אף אחד במשפחה לא הלך אתי, רק  זריצקי תמך בי, הוא הבין בנדל”ן”.

האם הייתה זו דירה למכירה או מה שאנחנו מכנים “דמי מפתח”?

“בדמי מפתח, בגלל זה כולם היו נגדי, כי זה לא בטוח. אבל זה לא היה הסכם דמי מפתח עם אדם פרטי אלא עם עמידר. כבר אז היו שמועות שרוצים להרוס את הבניינים בסביבה אבל זה לא היה חשוב לי. רציתי גור בבית הזה ונכנסתי, ובמשך השנים קניתי אותו.  הבת שלי גרה כעת בחצי מהבית”.

ספר לי על המפגשים הראשונים שלך עם עולם האמנות הישראלי.

“על ההתרשמות הראשונה בצפת כבר דברנו, אבל בצפת נולדה החברות עם אהרון גלעדי, שליוותה אותי שנים רבות והוא הכיר לי אמנים רבים. בעזרתו נכנסתי ללמד במכון אבני ושם פגשתי את שלושת האמנים החשובים – סטמצקי, שטרייכמן וזריצקי. כשרציתי להציג את העבודות של וייסברג במוזיאונים מצאתי דרך להגיע למרק שפס וליונה פישר. התחלתי להכיר והתחילו להכיר אותי ולהעריך את הידע והאמנות שלי.  התחלתי לבקר  בגלריות, במיוחד בגלריה יודפת שהציגה אמנים צעירים  שהיו פעילים בשנות ה-70 וה- 80. ביקרתי בגלריה גורדון ובגלריה ג’ולי מ.  שפת האמנות של האמנים הצעירים  הייתה שונה משלי – הם  עסקו גם בצילום, מושג וטקסט.  שפת האמנות שלי קרבה אותי יותר אל זריצקי, סטמצקי ושטרייכמן, קופפרמן ורייזמן.    בכל זאת רפי לביא הזמין אותי ללמד במדרשה ואוסוולדו רומברג הזמין אותי ללמד בבצלאל”.

אמרת “אני צייר, גם כשאני מפסל אני צייר”. מה דרך העבודה שלך בבחירת הנושאים והשימוש בטכניקה? האם יש לך סגנון שאפשר לזהות במבט מרחוק?

“אני עובד מהסתכלות אבל לא מעתיק. הקשר שלי עם החיים הוא קשר וויזואלי חשוב, מזה אני מתחיל וזה למעשה לא מסתיים. מונה היה צריך לצאת לנוף בשביל לצייר, אבל פיקסו לא היה חייב להיות בנוף כדי לצייר.  לצורך ההתבוננות אני צריך מולי מודל, נוף, טבע, דומם – משהו להתבונן בו.  לאור יש משמעות  בהתאם לנושא ולצורך .כשאני מתחיל עבודה אני חושב מראש על הפורמט ועל הגודל ומכין  את החומרים –   אני צריך לבחור סוג של בד או נייר, צבעים, איזה מכחול או עפרון.  אני לא עושה סקיצות או תרשימים לציור אלא מתחיל ישר מהצבע. הנושא הוא נושא של צבע, ההתפתחות של הצבע, צבע משחק עם צבע, והקומפוזיציה נוצרת  תוך כדי תהליך העבודה, קשרים נוצרים  ובסופו של דבר היצירה בונה את עצמה מתוך זה. אני רגיל שעבודה אחת היא הקדמה לעבודה הבאה, התהליך חשוב ולא התוצאה. הציורים שלי אינם דומים אחד לשני, לא בטכניקה ולא בזמן שהוקדש לכל ציור. זה לא שאין לי סגנון,  יש משהו משותף  ביניהם אבל  צריך להתקרב לציור כדי לזהות את מקורו”.

כשאתה עובד עם מודל, בד”כ אישה, האם אתה מכיר אותה או היא הגיעה מסוכנות או משרד כלשהו? האם אתה יוצר אתה קשר בדיבור ושיח?

“אני יכול להזמין דוגמנית (לעיתים רחוקות  מוזמן דוגמן), בד”כ לא משנה לי איך הן נראות, ואנחנו משוחחים ויוצרים קשר כלשהו בינינו.  היא צריכה להיות סבלנית ועם רצון לעזור, ואם אני מרגיש שאין לי קשר לא אזמין אותה יותר. יש דוגמניות שאני עובד אתן שנים.   חשוב שתהיה להן משמעת, כי לשבת שעות זה קשה.  לפעמים אנחנו יושבים 4 פעמים בשבוע, חייב להיות קשר טוב בינינו, והן צריכות לעזור לא רק בעבודה אלא גם ביצירת אווירה של קבלת אחד את השני והערכה הדדית. בד”כ אני לא מסיים עבודה בלי נוכחות הדוגמנית.  אני עושה שינויים שנובעים מהעמקת ההסתכלות שלי וההבנה שלי את  העומדת או יושבת מולי.  גם הזמן משפיע,  אני משתדל להעריך מראש כמה זמן אעבוד על עבודה מסוימת. אגב, היום אני יכול לראות פרצוף מעניין באינטרנט ולצייר מצילום”.

ומה באשר לציורי נוף. יש דור של  ציירים צעירים שמציירים ציורי נוף ריאליסטיים וציורים פיגורטיביים, חלקם תלמידיו של  ישראל הרשברג.

“הריאליזם הישראלי החדש אינו בדיוק “חבר שלי”. יש לי שפה משותפת עם ציירים כמו לאה ניקל,  זריצקי, סטמצקי, קופפרמן ורייזמן.  עם רייזמן הרגשתי  שאני במשפחה אתו . לא הכרתי טוב את ישראל הרשברג אבל ראיתי את אשתו ורציתי לצייר אותה והוא היה נחמד.   בשעתו, ב-1988,  הוא רצה להקים את בית הספר בירושלים  והציע לי להשתתף בהקמה והבטיח לי שלא אצטרך לעסוק בניהול, אבל לא התאים לי.  הוא הקים את בית הספר  והיה דגש על אמנות אמריקאית. אז לא חשבתי שלציור אמריקאי יש מה להציע בהשוואה לציור אירופאי, ואני בכלל גדלתי בתרבות רוסית. יעברו 10 שנים עד שאגיע לארה”ב ואלמד להכיר טוב יותר את האמנות האמריקאית”.

הוא הקים את בית הספר ורבים מהאמנים הריאליסטים והפיגורטיביים למדו אצלו ולחלקם היה ויש בתי ספר וסדנאות לאמנות.

“חלק מהם היה בא אלי ותוך כדי התפתחות אישית  למדו לקבל ביקורת. אני מסתייג מהדרך שהם למדו – שזו דרך שהולכת מרישום לציור. אגב, הרשברג עצמו לא צייר הרבה, הוא היה עובד חודש על ציור ועשה כ-12-16 ציורים בשנה..

האם ציירת גם את עצמך?

“כן, אבל יש לי פחות דיוקנאות עצמיים מאשר לחברי עופר ללוש. ציירתי גם בני משפחה אחרים”.

ומה באשר לציורי נוף?

“הנוף שלי מצומצם. לא הולך לחפש נוף ונופים יפים. בד”כ בזמן טיול עם הכלב אני רואה נופים, ואת הנופים היפים אני  משאיר  לאחרים. אני מחפש נוף אינטימי, נוף שלא בולט”.

האם אתה מצלם נוף שמעניין אותך ומצייר מהצילום?

“אני לא מצלם. ראיתי שזה לא עוזר לי, להיפך זה מפריע לי.  אני רגיל לעשות הרבה שגיאות בעבודה, ואני לומד מהטעויות שהן על הבד”.

אני רואה בסטודיו בעיקר עבודות שמן. האם אתה עובד גם בטכניקות אחרות?

“יש לי מגירות עם עבודות בצבעי מים ורישומים, אני רושם הרבה, משתמש בצבעי פסטל וצבעי מים,  ויש לי עבודות בטכניקות הדפס כמו תחריט. עבדתי בהתחלה בסדנת ההדפס בירושלים ואח”כ עברתי לסדנה בקיבוץ כברי, שם נוח יותר כי אפשר לגור במקום ולעבוד”.

על ההדפס שלך כתב גדעון עפרת “הדפסיו של ראוכוורגר מבטאים את חיפושיו  אחר הפשטה ומינימליזם בתוך הפיגורטיבי בנושאים הקלאסיים של עירום, דיוקן ונוף. בתצריבים שיצר בסדנת ההדפס לתחריט בקיבוץ כברי בולטים הצמצום וההשטחה”.³

“לזכותו של גדעון עפרת אומר שהוא איש אוהב אמנות”.