בנו כלב: "אחרי קניית העבודה הראשונה התאהבתי, הסתחררתי, התמכרתי והייתי אחוז דיבוק"

כ”ט: נחזור להתחלה, לבית בו גדלת, לבתי ספר בהם למדת, ומה מקור שם משפחתך “כלב”?

ב”כ: נולדתי ב-1938 בסופיה, בולגריה, ועלינו ארצה בדצמבר-1948. התחלנו את המסע בארץ במחנה עולים בפרדס חנה ממנו עברנו ללוד אז עיירת עולים. שפה חדשה ומוזרה, בית ספר עממי שרק גדר אבן מפרידה בינו לבין בית קברות ערבי, מורים עולים חדשים, בית ערבי ובו שלושה חדרים לשלוש משפחות עולים, שירותים משותפים בצריף, עץ בחצר, רהיטים כבדים הדחוסים בחדר, ספרים שאבי הביא איתו מבולגריה, כינור… אבי ניגן על כינור וגם אני . מוסיקה, שירה ופרוזה כן היו בבית, אמנות פלסטית לא. בית ספר תיכון, דירת שיכון קטנה, בחינות בגרות, צבא ומעבר לחולון, אוניברסיטת תל אביב (ארכיאולוגיה פרה-היסטורית והיסטוריה) במקביל לימודי ראיית חשבון ועבודה במשרד בבלי מילנר ושו”ת. שנות השישים- מימוש עצמי. נישואין, נסיעה למספר שנים למזרח אפריקה, ילדים, חזרה לארץ, לימודי מינהל בתי מלון, חזרה לאוניברסיטת תל-אביב – תולדות האמנות, תואר ראשון ואחר כך שני ( שלא הושלם בגין סירוב לאפשר לי לכתוב תזה בנושא אמנות ישראלית ), נכדים, נינים וכ”ו. באשר לשם משפחתי, מוצא אמי מסרביה ואבי – מבולגריה, בה הם נשאו. כלב הוא שם המשפחה המקורי של משפחת אבא כמה דורות אחורנית, אך הוא היה במקרה גם שם משפחתה של סבתי (אשתו של סבי) מבית הוריה למרות שלא היה כל קשר משפחתי ביניהם.

כ”ט: אני רואה אותך נע ממדעי הרוח לחשבונאות.

ב”כ: נכון, אישית אני מאמין שאדם חייב שיהיו לו לפחות שני שטחי התעניינות וזאת על מנת לשמור על “רעננות” בעשייתו היום יומית. במשך 25 שנה הייתי סמנכ”ל כספים ברשת מלונות מוריה עד יציאתי לגמלאות.

כ”ט: במה עסקת ב-1962 והאם התרגשת כאשר קנית את העבודה הראשונה שלך שהיא של אמן שלא הכרת?

ב”כ: השנה 1962. אני סטאז’ר במשרד רואי חשבון, נוסע באוטובוס קו 5 בדרכי למלון שרתון, שהיה ממוקם אז בשדרות נורדאו בת”א. בטעות ירדתי בשדרות בן גוריון. היות שהיה יום אביב יפה, החלטתי לעשות דרכי לשם ברגל. רק התחלתי להצפין ומצאתי עצמי לפני חנות עם חלון ראווה גדול, שבמרכזו תמונה מוצבת על כן. משהו במבט המושפל של הזקנה והניכור והריחוק של דמות הגבר העומד לידה, ריתק אותי לציור. עד מהרה שמתי לב שעשיתי לי מנהג, לעבור כל יום ליד הגלריה ששמה “גלריה וולמן” ולבקר את התמונה “שלי”, תוך כדי שאני בודק אם אני זוכר את כל פרטיה. באחד מימי הקיץ, יצא אלי בעל הגלריה והזמין אותי להיכנס פנימה “הבחנתי בך לא פעם”, אמר “עומד ומתבונן בתמונה של יעקב שטיינהרט, אולי תקנה אותה?” הסברתי לו שאני אחרי צבא ואמנם עובד אך אין לי אפשרות לרכוש יצירות אמנות. “אבל מחירה רק 200 ל”י ואני מוכן למכור לך אותה בתשלומים”, אמר. לא האמנתי למשמע אוזני. עד לאותו רגע הייתי בטוח שאמנות קונים במזומן בלבד. בנוסף, לא היה לי מושג באיזה סדר גודל כספי מדובר, ולכן לא העליתי כלל בדעתי שגם אני יכול לרכוש אחת. בדחף שאינו ניתן לשליטה, שלפתי אוטומטית את פנקס הצ’קים שלי, ולפני שבעל הגלריה ישנה את דעתו, רשמתי ארבעה צ’קים ע”ס חמישים ל”י כל אחד ומיהרתי לצאת מהגלריה כשאיני יודע את נפשי מרוב התרגשות. עצרתי למספר דקות לאזן את נשימתי וקצב פעימות לבי. בתוך תוכי חשתי שזה עתה חציתי סף לא מוכר. בחושי הבריאים והמצוחצחים ידעתי שכך סתם, באקראי, פתחתי דלת סתרים שדרכה נכנסתי לעולם קסום ומופלא. אולם למרות שדמיוני נסק לגבהים שטרם הכרתי, כאמור, עדיין לא הייתי מודע אז למקום החשוב שהאמנות תמלא בחיי ולשעבוד מרצון שאשתעבד לה, עד שתיהפך ברבות הימים להתמכרות נפלאה שהמון סיפוק, עניין והנאות כמעט מיתיות בצדה

כ”ט: האם זו הייתה עבודה על נייר?

ב”כ: כן, והיא ברשותי עד היום. בשעתו אהבתי את האווירה בציור אבל היום אין לי שום עניין בה. היו ימים שהפכתי לאנטי שטיינהרט ברגע שגיליתי שהוא צייר אותה בירושלים ולא בחו”ל. גר בירושלים ומצייר את השטעטל, כאילו הוא חי שם.

כ”ט: כירושלמית לשעבר אומר לך שהוא לא היה צריך לנסוע לחו”ל כדי לצייר שטעטל, הוא יכול היה לחצות כמה רחובות לתוך השכונות החרדיות הוותיקות במרכז העיר.

ב”כ: את צודקת. אולם עבורי זה בדיוק כמו אותם ישראלים שחיים בארה”ב ובאירופה ודף הבית שלהם במחשב הוא Ynet. יודעים מי שר הדואר בישראל ואין להם מושג מי מקבילו במדינה בה הם חיים עשרות שנים. ואני לא יכול שלא לחשוב: איזה בזבוז חיים, להיות מנותק מהנע שה סביבך ולחיות חיים חלופיים וירטואליים בארץ שעזבת.

כ”ט: השיחה הראשונה שלי בשביל הבלוג הייתה עם האספנית הללה טל (27 ביולי 2014 ) בביתה בכרמי יוסף. היא תארה את הקנייה הראשונה שלה “מלחמת השחרור הסתיימה, אני עובדת קשה.. הרגליים הובילו אותי לגלריה “מקרא סטודיו”..אני רואה ציור קטן בצבעי מים…הצייר הוא צעיר בשם פרץ הסה. קניתי …”. גם היא קנתה ציור של אמן שלא הכירה, גם אבא שלה לא היה מרוצה מהקנייה, ושניכם לא מוכרים יצירות מהאוסף שלכם.

ב”כ: אני מכיר את הללה. בשנת 2008 ביקרתי אותה בביתה, בכדי לשאול ממנה עבודות לתערוכת “קבוצת עשר פלוס – מיתוס ומציאות” שאצרתי באותה שנה במוזיאון תל אביב. באוסף שלה יש הרבה עבודות שאני מאד אוהב.

כ”ט: האם קנית דרך גלריות/מכירות פומביות/ על ידי פנייה ישירה לאמנים?

ב"כ: במשך שנים העדפתי לבנות לעצמי את הדמות האידיאלית של כל יוצר, וכל הזמן התאמתי, עיצבתי ועדכנתי את אפיו על פי עבודותיו. כך, שלא במודע, הפכתי אותם לכליל השלמות והתייחסתי אליהם, כמעט בחרדת קודש. אך במציאות, במרבית המקרים שבהם הזדמן לי לפגוש באחד מאותם מושאי הערצה שלי – המציאות טפחה על פני במלוא עוצמתה. כל כך נסחפתי, עד שלא שמתי לב לעובדה חשובה ביותר, שהאמנים שאת עבודותיהם אהבתי לא רק שהיו בני תמותה רגילים, אלא שרובם הגיעו לסוף דרכם היצירתית והביולוגית. מצאתי אנשים סגורים בתוך עצמם, רובם ממורמרים ומסוכסכים עם הסביבה, חלקם אפילו עם עצמם, תמיד ממהרים לבדוק באיזה קיר ועל יד איזה אמן תלו את עבודותיהם. לכן בחרתי להמשיך לרכוש עבודות מגלריות ולוותר על יצירת קשרים עם היוצרים עצמם. הסתגרתי בדלת אמותיי וחיזקתי עוד יותר את תלותי בבעלי הגלריות.

כ: כשקנית ב-1962 את העבודה הראשונה אתה עדיין לא אספן, חסר לך ידע באמנות וכלל לא ידעת מי זה שטיינהרט. מה קרה אחרי הקנייה הראשונה?

ב”כ: התאהבתי, הסתחררתי, התמכרתי והייתי אחוז דיבוק. פיניתי לעצמי אחר צהרים אחד בשבוע שבו כיתתי את רגליי מגלריה לגלריה ומתערוכה לתערוכה. לאט לאט התחלתי לזהות אמנים שכבר ראיתי עבודות שלהם ועם הזמן גם שיננתי את שמם. התחלתי לחפש ולרכוש קטלוגים וספרי אמנות, תוך כדי שאני מרחיב ומתחיל קריאה גם של ספרי אמנים בינלאומיים שעבודותיהם הזכירו לי עבודות מסוימות של אלו הישראלים. עם הזמן גם בעלי גלריות התחילו להכיר אותי וכמובן שהתנדבו להדריך אותי. באותה התקופה התוודעתי אל מר גבעון, בעל גלריה גבעון (שהייתה ממוקמת במלון שרתון), במשך שנים הוא היה מורה הדרך העיקרי שלי וממנו למדתי רבות ועל כך אני חב לו חוב גדול. היו כמובן גם בעלי גלריות נוספות כשכל אחד מהם תרם לי את תרומתו, ואני לו את ה “רעבע געלט” שלי. עם זאת כבר מההתחלה ידעתי שאין זו הדרך הנכונה. רכישת תמונות מגלריה מותנית בטעמו האישי של בעל הגלריה, טעם שלא תמיד מוכתב על ידי קריטריונים אמנותיים טהורים, שהרי בסופו של דבר, הגלריה הינה קודם כל עסק כמו כל עסק אחר. ומכאן ברור שכולם יטענו בלהט שלא רק שהאמנים שהם מייצגים הם החשובים ביותר אלא גם שהעבודות שלהם שהם מוכרים הן הטובות ביותר. ידעתי כל זאת ובכל זאת “בזבזתי” שנות דור עד שהתגבשתי והשתחררתי מהם אך על כך אעמוד בהמשך השיחה בינינו.

כ”ט: אמרת שבנושא של אמנות אתה . Self-made man בכל זאת פנית ללימודים בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה תל אביב.

ב”כ: האמת שעשיתי זאת משום שבתמימותי, חשבתי שיש קשר הדוק בין אמנות לבין תולדות אמנות. היום אני אומר בריש גלי שעל אף שלמדתי תולדות האמנות, כל הפרופסורים לא הצליחו לקלקל ולפגוע בחדות עיני. עשיתי תואר ראשון והמשכתי לתואר שני וסיימתי את חובת השיעורים. ביקשתי לכתוב עבודה על אמנות ישראלית, לא הסכימו כי לטענתם אין מספיק ספרות בנושא. הצעתי להם שאכתוב על אמן חי שאני יכול לשוחח אתו ולחפש חומרים אצלו. טענה שדחו על הסף וויתרתי.

כ”ט: מתי התחלת לבקר אמנים? איך התפתחו הקשרים האישיים אתם?

ב”כ: עכשיו נעשה סדר בנושא הזה. אם תבקשי ממני להמחיז את דרכי בעולם האמנות, יהיה זה מחזה בעל שלוש מערכות.
מערכה ראשונה 1962:
סיפור רכישת העבודה הראשונה. מעבר לאקט הרכישה עצמו, שבמקרה הטוב העיד על ספונטניות, אם לא על פזיזות וקלות דעת, נדמה לי שמילת המפתח במקרה שלי, כפי שכבר ציינתי, הייתה התאהבות. משנחשפתי-הסתקרנתי, התאהבתי ונסחפתי. אך רק כעבור שנים, או ליתר דיוק במהלך שני עשורים, התגבשתי. אך בל נקדים מאוחר למוקדם ונגדיר מה זה בעצם אוסף. אין לי תשובה מוחצת לשאלה פשוטה זו אך יש לי תשובה מוחצת לשאלה מה אינו אוסף. אוסף איננו מקבץ של תמונות אשר קובצו באקראי, תמונה ועוד תמונה ועוד תמונה, אלא כתב יד, מניפסט, תעודת זהות, אספקלריה של העדפותיו, מאווייו וחלומותיו של האספן. לדעתי, אין לאוסף זכות קיום בהעדר מבנה שיטתי, מתוכנן ומגובה בבחירות אישיות ספציפיות וממוקדות.
מערכה שנייה 1985, 1982:
א. התאריך 13.11.82. האירוע-תערוכה במוזיאון ת”א, שעוררה הדים רבים כבר בזמן הכנתה. הכותרת: “שנות העשרים באמנות ישראל”. למרות שבמשך עשרים שנה שחלפו, מאז שהתחלתי לאסוף אמנות ישראלית, במאמצים על אנושיים, שקדתי על האוסף רחוק מאור הזרקורים ופרט לבני משפחתי ואותם בעלי גלריות שמהם רכשתי את העבודות , איש לא שמע עלי או ראה את אוספי, ואף שהיה לי ברור שאף עבודה שלי לא תיקח חלק בתצוגה המרהיבה, בכל זאת קיוויתי שמישהו מבעלי הגלריות שכל כך עמלו לשכנע אותי שעבודה זו או אחרת שרכשתי מהם היא ממש “מסטר פיס” של האמן, ידאג להפנות את תשומת לב האוצרים לכך. ברור שזה לא קרה וגם אני כמו כולם הגעתי לפתיחה, נכנסתי, וכבר באולם הראשון הייתה לי הרגשה מוזרה של שובע, של עשייה שבהגדרתה, אמורה להרשים אותי ודווקא משום כך התוצאה הייתה הפוכה. פתאום, התחוור לי שסוג העבודות המועדפות עלי, הן עבודות שמטבען הן חיפושי דרך, ניסיונות חדשים, התלבטויות וכדומה. הבנתי שאני מתעניין יותר בדרך העשייה, מאשר בעבודה הסופית. לכן הבנתי שעלי להתחיל ליצור קשרים עם האמנים עצמם, לבקר בסטודיו שלהם, לבחון את הבעיות המעסיקות אותם ולחפש את עקבות מצבם הנפשי בעבודות, ולהשתחרר מהתלות החונקת של בעלי הגלריות, שהתנדבו להיות המנטורים שלי. כמו כן ידעתי שהגיע הזמן לסיכומי ביניים ולכתיבת הפרק השלישי של מחזה חיי, והוא התיאוריה המסבירה את דרכי בעולם האמנות. היה לי ברור גם, שעתה, פרק זה מוכן וערוך בראשי וכל הנדרש הוא להביאו לשלחן העריכה. תשוש, אך מאושר חזרתי לביתי.
ב. 1985 : בלה אשתי שהכירה את משה גרשוני וראתה שרכשתי מגלריה גבעון עבודה שלו, שאלה אם לא בא לי לערוך ביקור אצלו בסטודיו ברור שהתלהבתי וזו הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי לסטודיו של אמן ופגשתי בן אדם משכיל שיש לי אתו שפה משותפת, וככה התחלתי לקשור קשרים אישיים גם עם אמנים אחרים.

מערכה שלישית
במהלך השנים בניתי לעצמי תיאוריה אותה אני מציע לצופה המעוניין, כיצד להסתכל על יצירת אמנות. תיאוריה זו כוללת שלושה שלבים.
א.שלב ההתנסות החווייתית – רגשית.
השלב הראשון בהצעת ההתקשרות עם יצירת אמנות הוא שלב ההתנסות החווייתית. שלב ההתמקדות ביצירה וההתייחדות איתה. זה הזמן לתת לחושים והיצרים להוביל אותנו לרגע השיא על מנת למצות אותו רגשית עד תום. מכיוון שחוויה בעת התרחשותה היא השיא, אין לנו שום צורך לשימוש בשפה. מתי בא הניסוח המילולי? לאחר השיא, לאחר ההתרגעות או אם תרצו, לאחר הסיגריה. אז ברור שהניסוח המילולי הוא הד קלוש לראשוניות ולחוויה חסרת המילים. על כן זכרו : האמנות הפלסטית היא שפה שלא צריך לדבר עליה אלא לחוות אותה.
“מפני שמי זה יכול לשרטט אהבה במילים ומפני שאם כבר אפשר לבטא אהבה במילים הרי זה סימן שהאהבה חלפה” ².
ב. שלב ההתנסות האינטלקטואלית.
בשלב השני אני פונה לצד הקוגניטיבי, שבו יוצר הסיפוק האינטלקטואלי. עתה, משמיצינו את הסיפוק הרגשי, הגיע הזמן להצטייד, או לשלוף, את כל המידע הקשור לתולדות האמנות ולדיסציפלינות נוספות, וזאת ע”מ שנבחר את התיאוריה הנראית לנו ביותר וע”י כך נוכל להעשיר את עולמנו הפנימי לצורך הסקת מסקנות ולקחים.
ג. שלב המסקנות האישיות.
בשלב השלישי אני עורך את חשבון הנפש שלי לצורך הפקת מסקנות ולקחים. שלב זה הוא המעניין אך גם הכואב ביותר. אנחנו נמצאים בו בממלכת תת המודע. אני מנסה להבין את המניעים שלי לעמדה שנקטתי כלפי העבודה שראיתי זה עתה. מדוע אני אוהב אותה, או להפך – נשאר אדיש כלפיה? מדוע אני מתחבר ומזדהה (או לא), עם האמן? מה מצב רוחי ולאיזה אירועים הייתה השפעה על תגובתי. במילים אחרות, עבורי התמונה היא מקור לא אכזב להבנת האני הפרטי שלי, מעשי, התנהגותי ומצבי הנפשי. כל זה מתאפשר בעזרת השאלות הנכונות שבמשך הזמן למדתי לשאול את עצמי.

כ”ט: למה מילה מפריעה לך? הרי המילה תבוא כדי להוסיף ידע על היצירה ועל האמן.

ב”כ: בשלב הראשון המילה מפריעה, משום שהיא מסיטה את תשומת הלב אליה ולוחצת אותי כלפי מטה, לא מאפשרת לי להתמסר לתמונה ולעוף. לכן אני טוען שבמפגש הראשון עם יצירה , איני זקוק למילה.

כ”ט: אתה מרבה לכתוב, מה מייחד את הכתיבה שלך?

ב”כ: הכתיבה שלי, לדעתי, היא בגובה העיניים, אני מקפיד שהמלים תהיינה מובנות לכל אדם כשם שהאמנות נועדה לרגש את כולם. היו תקופות שהאמנות לא הייתה צריכה את התיווך של המילה. הגיעה האמנות המודרנית ואנשים מבקשים להבין את התמונה ואז מתחילים להסביר להם. טקסטים שנכתבים על ידי אוצרים, ואני מרשה לומר זאת, משום שגם אני אוצר, לרוב אינם כתובים בשפה שהצופים מבינים. הטקסטים כתובים בשפה גבוהה ובמשפטים אניגמאטיים כשהם עמוסים בפרשנויות פסיכולוגיות ופילוסופיות שבסופו של דבר מרחיקים עוד יותר את הצופים מהאמנות. עם זאת אני תמיד מדגיש בפני מאזיני שאם במקרה עכשיו פרויד ייכנס וישמע אותי מדבר על שלושת השלבים, הוא היה מת עלי ומקנא בי, משום שהוא לא היה מסוגל ליהנות מיצירה מוסיקלית קלאסית או פסל, אם לא ידע מראש, מה המלחין או הפסל רצו לומר ביצירה. כלומר, מדובר פה במבנה נפשי שאינו מתמסר לדבר אם אין לו סיבה טובה לכך. למזלי המבנה הנפשי שלי אינו שייך לקבוצה זו.

כ”ט: בתערוכות האוסף שלך בלט הקשר בין דימוי למילה.

ב”כ: בסך הכול הקדשתי רק תערוכה אחת, “סמוך ונראה” שאצרתי בתפן והקדשתי את כולה לקשר הזה שבין דימוי למילה. אני טוען שהאוסף שלי נושם על קו התפר שבין מילה לדימוי. המניע העיקרי שלו הוא המילה, אני צרכן גדול של מילה, של פרוזה ובעיקר שירה מהם אני דולה את עיקר מושאי התשוקות שלי בשטח האמנות הפלסטית . היות ואינני אמן, לא נותר לי אלא לחפש את הדימויים המתארים את המילה, בשדות זרים. הסטודיו שלי הוא בעצם מעבדה. מעבדה לאיתור דימויים שיבליטו תהליכים נפשיים בלתי מודעים של האמנים, שלימים יהפכו למוטיבים מרכזיים בעבודתם. בשלב הראשון, שהוא הקשה ביותר והקריטי במיוחד, ועל כן גם המספק ביותר, אני יוצר מעין מאגר קוגניטיבי של זיכרון קצר טווח, ממנו אני דולה את הדימויים שעם השנים יהפכו לאיקונים ויעברו, בשלב השני, לזיכרון ארוך הטווח, שבו מקומם בתודעה הציבורית יובטח. ובמעבדה, כמו במעבדה: מתווכחים, מתפלספים, מנסים, נכשלים ומנסים שוב, עד שמצליחים.
מפעם לפעם אני קושר קשר עם איזה משורר או סופר שעומד להוציא ספר ומשמש כאוצר לספר או במלים אחרות, נותן את התרגום שלי למילים שלו. כך למשל שיתפתי פעולה עם דני הורוביץ וחיים גורי. דני ערך את ספרו של חיים גורי “אני מלחמת אזרחים” (2004), ואני אצרתי את הדימויים שתרגמו לטקסטים שונים. בהקדמה שנתבקשתי לכתוב ציינתי:” בבחירת הדימויים אני מתחשב לא רק במילה, בפירושה ובהקשרה, אלא גם בדברים שלכאורה אינם שייכים לטרסט במישרין, אבל בלעדיהם לא תיווצר ההרמוניה הרצויה…אני מקווה שהדימויים בצד המלים, יעמידו ממד נוסף של מתח. מי שיאזין למוסיקה של המלים של גורי, ימצא להן הד ברישומים שבספר. כי הרי” ” המילה היא שלמה כשהיא נראית ונשמעת” (פסואה, ספר האי נחת) ³ .

כ”ט: היית מנהל כספים בחברה עסקית. האם משהו מההתנהלות בעבודתך תקף גם באיסוף עבודות אמנות?

ב”כ: מאחר שהגעתי מעולם החשבונאות אני נוהג כל כמה שנים לערוך מעין ספירת מלאי של הרכישות שרכשתי במהלך אותן שנים. כך גיליתי שאני אוסף עבודות בכיוון מסוים שזה נייר ושאלתי את עצמי מדוע. הבנתי שכשאני רואה עבודה אני רוצה לגלות מעבר לדימוי המוצג מידע נוסף. מה האמן רמז בעבודה , מה הוא מנסה להסתיר מעין המתבונן, אני בוחן את העבודה מכל הצדדים, בודק את צידה האחורי, את השוליים וכ”ו. ברור שבנייר ניתן לעשות זאת ואילו בבד, אין לי אפשרות לגלות דברים אלה. אני אוהב לעקוב אחרי העבודה – האם הנייר היה דף ריק , איך האמן התחיל, אני עוקב אחרי פעולות שלו. עבודות על נייר נותנות לי את האפשרות, לפחות להשלות את עצמי, שאני יודע איפה האמן התחיל את העבודה ובמקרים שנידמה לי שהוא הפסיק את העבודה באמצע מסיבה כל שהיא , חשוב לי לרכוש אותה לפני שהוא יספיק להשמידה. כל זה למדתי ופתחתי במשך השנים. ולמרות הכל, “הפסדתי” 25 שנים בהן קניתי רק מה שאהבתי. אחרי 25 שנה הפסקתי לקנות עבודות רק משום שאהבתי אותן. מעבר לאהבה, צריכה להיות עוד סיבה שבגינה אני רוכש את העבודה והמשהו הזה זה הקשר שלה לעבודות אחרות באוסף. הגדיר זאת יפה יאיר גרבוז בדברים שנשא בפתיחת תערוכת “סמוך ונראה”: ” יש סוגים שונים של אספנים ובנו הוא סוג בפני עצמו….מה שנוגע ללב ומיוחד ויפה הוא שכאשר בנו כלב מגיע אלי ורוכש ציור חדש אני מוצא את עצמי סקרן מאד לדעת איזו היא העבודה באוסף שתיעשה בת זוגו והאם יהיה להם טוב ביחד ואם ייצא מזה משהו או שזה רק פלירט והאם אני אוזמן לברית. השדכנות הזו של בנו מאפשרת, מבלי לגלוש לסנטימנטליות, לתאר את מעשיו כמעשים הקשורים באהבה וכמו שאתם יודעים – אהבה אפשר לאסוף אבל אי אפשר לקנות.יש הרבה אהבה על הקירות של תפן הלילה הזה. ויש הרבה משוגעות לאהבה ולדבר. ומי יתננו רבים כאלה”.

כ”ט: מה מייחד את האוסף שלך מלבד היותו בנוי על עבודות על נייר?

ב”כ: אכן לב ליבו של האוסף הוא עבודות על נייר אך נא לא לטעות. לא תמיד מדובר על הטקסטורה של הנייר. לפעמים אני מתייחס אפילו לברזל כרישום או אפילו כקו. זו הסיבה שאת רואה סביבך גם פסלים ואפילו בדים, שמבחינתי, כאמור הם ניירות. כמו שכבר ציינתי, הגעתי מהר מאד למסקנה שאני מעוניין יותר בדרך שעשה האמן בעבודה ולא בעבודה הסופית כפי שבאה לידי ביטוי בציורים על בד או פסל. אמנם נכון שעבודות נייר זולות יותר אך אין לי ספק שגם אם היו יקרות יותר מבדים עדיין הייתי בוחר בהן, משום שאם אני רוצה לערוך מחקר על אמן זה או אחר, ולרדת לעומקו של עניין, ע”מ ללמוד על צמיחתו ושלבי התפתחותו, דרך המלך למחקר כזה עוברת לאורך עבודות הנייר שלו. אגב, לפחות שני שליש מהעבודות שיש לי באוסף הן עבודות של חברים, חברויות שיצרתי במשך שנים ארוכות. האוסף בנוי משרשרות של עבודות שאני רואה בדמיוני קשרים והקשרים ביניהן. שני עמודי התווך באוסף הם רפי לביא ומשה גרשוני ומעליהם (הקשת) היא אביבה אורי. מכאן שהאוסף הוא יותר אוסף מחקרי מאשר אוסף ייצוגי.

כ”ט: האם האוסף מקוטלג?

ב”כ: האוסף כולו מקוטלג וברור שכל היצירות מצולמות. יוני, בני, שהוא מהנדס תוכנות, כתב תוכנה מיוחדת שעונה לצרכים שלי.

כ”ט: שמעתי שאתה גם שומר על פתקים שקבלת מאמנים. זה הופך את האוסף שלך גם לאוסף ארכיוני.

ב”כ: למעשה, יש בסטודיו שלי , בנוסף לאוסף האמנות שלי גם חומרי ארכיון וארכיונים שלמים שקיבלתי למשל מרפי לביא ומראובן ברמן קדים. מיותר לציין שחומרים אלה משמשים אותי ומחזקים את הפן המחקרי של האוסף. למשל בשעתו מוזיאון תל אביב לאמנות ביקש לאצור תערוכת יחיד לרפי לביא והאוצר היה אמור להיות אדם ברוך. רפי וברוך נפגשו מספר פעמים ורפי העביר אלי העתקי שמש של השיחות ביניהם. ניתן ללמוד רבות על רפי ותקופתו כפי שרפי ראה ופירש מה הוא חשב על אוצר או אמן זה או אחר. בזמנו הפנייתי את תשומת ליבו של רפי שהוא עם הפה הגדול שלו,זרק בדרך כמה פצצות ואינני חושב שכדאי לצטט את דבריו. תשובתו של רפי הייתה “בנו, מיניתי אותך לאחראי על הארכיון אז אל תהיה הצנזור שלי”. אני מתעסק הרבה בארכיון של רפי וסטודנטים שרוצים לחקור באים לפה.

כ”ט: האם יש לך תקציב רכישות מוגדר?

ב”כ: לא, ממש לא. שום תקציב. בימים שעבדתי במלונות מוריה, שאל אותי פעם מנהל סניף הבנק שאתו עבדנו: “בנו, למה אתה לא עובד אתנו? באיזה בנק אתה מחזיק את ההשקעות שלך? ” הסברתי לו שההשקעות שלי תלויות על הקיר.

כ”ט: לא נראה לי הגיוני שאתה קונה מהלוואות ו/או עושה מינוס גדול ועדיין מתעקש לא למכור.

ב”כ: ברור שלא נראה לך הגיוני. וזאת משום שלא בהגיון עסקינן . האם שמעת ממני פעם שאני פועל בהגיון? אך מעבר לכך, נאמר שארצה למכור, מסיבה זו או אחרת עבודה, יש לך מושג כמה קשה למכור עבודות אמנות וכמה זמן ואנרגיות יש להשקיע בנדון? אני פתרתי בעיה זו בדרך אחרת כפי שאציין בהמשך.

כ”ט: ספר לי על יצירה אחת שיש בה סיפור מיוחד שמתייחס גם לקשר בין היצירות באוסף.

ב”כ: באחד מערבי 1994 נכנסתי לגלריה אטליה בתל אביב, שם נערכה באותה עת מכירה פומבית בנוסח “שלם וקח”. הבחנתי שבפינה די מוזנחת מונחת על הרצפה תמונה שמשכה את תשומת לבי. התברר לי שמדובר בעבודה של אביבה אורי שלטענת בעל הגלריה נרכשה ישירות מאביבה ע”י האספן שלא שם לב שהיא לא חתומה. היות ואשת האספן לא הסכימה שיתלה את העבודה בביתם הוא ארז אותה ואחסן אותה מתחת למיטה. לימים משנפטר הביאה אשתו את העבודה למכירה. בדקתי וכן מצאתי חתימה. מה משך את תשומת ליבי בתמונה? הדמיון הרב בינה לבין עבודות השמן הראשונות של גרשוני (אם נתעלם מתמונות השמן המונו כרומיות שצייר בראשית דרכו). גרשוני העריץ את אביבה אורי וכבר בשנות השבעים הקדיש לה עבודות כמחוות מיוחדות. במהלך השנים הקשר שלו איתה הלך והתחזק, עד שהפך, בסופו של דבר למעין קשר מיסטי. והנה כאן עבודה שהיא מעין פרה – פיגורציה לעבודותיו. היססתי האם לרכוש אותה או לא, לבסוף החלטתי לוותר שהרי הערכתי יותר את אביבה הרשמת ופחות את עבודות השמן שלה. אולם מנוחה לא מצאתי ואחרי שני ביקורים חוזרים רכשתי ותליתי אותה במשרדי, לצד קופפרמן רפי ואחרים ופתאום ראה זה פלא העבודה התחילה לבלוט ולקבל נוכחות בשל עצמה. עתה לא נותר לי אלא לחכות להזדמנות שאוכל להראותה לגרשוני. באחד הימים הגיע גרשוני כשהוא מלווה בזיוה פוסטק שעמדה לביים את הסרט על גרשוני “מ.ג. הכנות לפרידה”. והנה עומד גרשוני מול התמונה של אביבה אורי מתבונן בה ולבי מחסיר פעימה. אך דבר לא קרה והוא עבר הלאה. מצב רוחי על הקרשים. אך לא, הוא חזר שנית, הסתכל, לא אמר מילה והמשיך, עד שלבסוף חזר וסוף סוף שאל “של מי התמונה הזאת?”, מששמע את תשובתי הוא התיישב ואמר: “תסתכלו על הידיים שלי, ממש עור ברווז אתם באים אתי עכשיו לסטודיו לראות עבודה שציירתי ולא תאמינו שציירתי אותה מבלי שראיתי את העבודה הזאת של אביבה”. למחרת הגעתי אליו לסטודיו וראיתי את העבודה על הרצפה ועליה כתוב “אביבה לה”. כך “נתקעתי” עם שתי עבודות שמן. כן, כן. מעשה בדים.

כ”ט: השנה, 2018, בקרוב ימלאו לך 80 שנה. מה תאמר אחרי למעלה מ-50 שנות אספנות על האוסף וגורלו בעתיד. גדעון עפרת אספן שמכר את האוסף שלו כתב פעם “אני כותב על אספנות כיצר, לא על אספנות כדחף חברתי לצבירת כבוד או השקעה כספית…”(4)

ב”כ: אומר שכל אוסף, דינו בשלב זה או אחר להתפרק ולהעלם. כל האוספים מגיעים בסופו של דבר לבתי מכירות פומביות. בהגיעי לגיל 75 שאלתי את בני וכלתי אם הם מעוניינים באוסף והיות ושניהם מודעים לערכו כנכס תרבותי רוחני וגם יודעים שהשקעתי בו את נפשי, הסכימו והעברתי אותו אליהם דרך עו”ד והפכתי באחת למנהל האוסף ואילו הם לבעליו החוקיים. כעבור כשנה, באפריל 2014 בביקורת שגרתית של נציגי עיריית תל אביב, הודיעו לי שאני לא יכול להמשיך לשלם ארנונה של סטודיו לאמנות כפי שאישרו בזמנו בשנת 2002, אלא ארנונה של עסק. התחלתי בהליך משפטי שבסופו החליטו לחייב אותי כעסק רטרואקטיבית מינואר 2014 עד יוני 2016 (משפסקו את פסיקתם) ושלחו לי דרישת תשלום הפרשים בסך 40.000.00 ₪ .והחל מיוני 2016 עלי לשלם כ 3,200.00 ₪ לחודשיים (במקום 660.00 ₪) הוצאה שאין לי כל אפשרות לעמוד בה. בצר לי, באתי לבני וכלתי ואמרתי להם שהיות ואינני מסוגל לשלם מסים כל כך גבוהים הברירה בידיהם או לפנות את האוסף מהסטודיו או לשלם את הפרש הארנונה. הם כמובן בחרו באפשרות השנייה ואילו אני זכיתי באות “אב השנה”.

כ”ט: האם העברת להם את האוסף רק עם התנאי שישלמו את הארנונה, בלי מגבלה אחרת?

ב”כ: איזה מגבלה נוספת יכולה להיות? נתתי אותו להם מכל הלב וחוץ מזה, כפי שציינתי הוא הועבר אליהם לפני הגזל של עיריית תל אביב.

כ”ט: האם ניסית להעביר את האוסף לאחד המוזיאונים או לבתי ספר לאמנות?

ב”כ: ברור שניסיתי. כבר בשנת 1990 הצעתי להשאיל אותו כהשאלה ארוכת טווח למר סטף ורטהימר (5), למוזיאונים, לאוניברסיטאות, בתי ספר לאמנויות, עיריות וכ”ו. אני לא פילנתרופ וזה כל רכושי, אז אני לא יכול לתת אותו במתנה. הצעתי אותו בהשאלה ל-10 שנים עם אופציות להארכה. שאלו מה אני רוצה בתמורה, אולי תצוגה מתמדת או פרסום קטלוג. אמרתי שאינני רוצה דבר פרט לזה שיתחייבו להחזירו בבוא העת בשלמותו. כנראה, היות ואנחנו עם חשדני, לא אחד שאל אותי ” בנו מה הקאץ’ ? אתה בא מעולם העסקים אז מה פתאום אתה נותן אותו ללא כל דרישות?” כלתי, שהיא עורכת דין במקצועה, טענה שצריך להציע הצעה יותר יצירתית ועכשיו, שהם בעלי האוסף כדאי להציע אותו ביחד עם מנהל האוסף. ע”י כך הגוף שיקבל את האוסף למעשה כל שצריך לעשות, זה להקצות מקום של כ 65 מ”ר שבו אני אשב ואמשיך לתחזק את האוסף ולהם לא תהיה כל התחייבות בעת תפוגת החוזה. גם ניסיון עם בית ספר לאמנות חדש שנפתח בהרצלייה לא צלח. השתעשעתי ברעיון אף לגנוז ולהגלות את האוסף. היות ודחיתי גם רעיון זה, לא נותרה לי ברירה אלא לגלגל את הבעיה לפתחם של בעלי האוסף החדשים.

כ”ט: ראינו אוספים של אמנות ישראלית מתפרקים כמו האוסף של עמי בראון ז”ל ובמידה מסוימת גם האוסף של יוסי חכמי. מה זה אומר עלינו הישראלים ו/או על יחס המדינה לנכסי תרבות?

ב”כ: האמת, שאני חש שלדבר בימים אלה, הגדושים באירועים שהכינוי ההולם אותם ביותר הוא התבהמות, על קניין רוחני ,מצלצל באזני כמו פרודיה על הז’אנר התקני, או אם תרצי, מונולוג של אדם שדעתו השתבשה עליו. ותכלס? לא, אין לנו שום יחס לנכסי התרבות שלנו.

כ”ט: בשנת 2000 יצאת לפנסיה והנה אתה מציג מבחר מהאוסף בתערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות. ספר לי על התערוכה הזאת ועל תערוכות נוספות מהאוסף.

ב”כ: הצגתי מבחר מהאוסף במספר מקומות. בשנת 2000 הצגתי במוזיאון תל אביב לאמנות תערוכה מהאוסף שלי ורציתי לקרוא לה “מעשה אוסף”. השם לא מצא חן בעיניהם בטענה “זה לא שם, זה לא סחיר זה לא ברור”. ויתרתי. ואז מישהו ממכרי האמנים שאל אם העברתי את הטקסט למשורר רוני סומק, שהייתי מיודד אתו . עניתי שזה לא לעניין ולכן לא העברתי לו. אותו אמן לא קיבל את דעתי ומבלי לקבל את הסכמתי הוא העביר את הטקסט לרוני. למחרת רוני טלפן ואמר “קבלתי את החומר, מדהים, הטקסט נהדר ואני מציע לך שיודפס עם כמה הגהות קלות”. בהזדמנות זאת ספרתי לו שיש לי בעיה עם שם התערוכה והוא חזר אלי והציע את השם “קיר פרטי”. מוטי עומר ז”ל התנגד כי באנגלית זה יקרא Private wall , וזה ממש לא לעניין. הסברתי לו שהשם באנגלית שאני בחרתי יהיה A Wall of my Own. זה כבר התקבל. בשנת 2003 הצגתי עבודות מן האוסף בגלריה לאמנות, מרכז ההנצחה, קריית טבעון ומשם התערוכה נדדה לבת ים ולראשון לציון. בשנת 2008 הצגתי מבחר מהאוסף במוזיאון הפתוח בגן התעשייה בתפן. התערוכה “סמוך ונראה, קשרים והקשרים. מבחר מאוסף בנו כלב” הייתה מלווה בקטלוג והציגה כ-165 עבודות משל 51 אמנים ואמניות.

כ”ט: מדוע הקדשת את התערוכה בתפן לס.יזהר?

ב:כ: סמוך לסיום כתיבת הקטלוג היפנו את תשומת ליבי לספרו של ס.יזהר “לקרוא סיפור” שיצא לאור בשנת 1982 שבו הוא קורא לשחרר את השירים והסיפורים מהשתייכותם לספרות ולשירה ומציע לקורא:” פשוט לקחת ספר ולקרוא להנאה. זה הכול לקרוא “פשוט” בלי מרקס ובלי פרויד ובלי לוי-שטראוס ובלי תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם. לקרוא “את” ולא “על”….אלא אם כן יגביה אדם עיניו מעל קריאתו ויבקש מרצונו עיני עוד אדם, או איזה סיוע, במלה, במידע, בהרחבת ידיעה…”(6). במלים אחרות הוא מציע בדיוק את מה שאני מציע לצרכן האמנות בפגישתו הראשונה עם יצירת אמנות. במכתבי אליו אני מציין שחבל שהספר שלו הגיע לידי 4 עשורים אחרי שיצאתי לדרך והתלבטתי רבות עד שהגעתי לתשובה הנכונה לגבי: “יכולת לחסוך לי שנים של חיפושי דרך, התלבטויות, מלחמות ורגעי ייאוש, חיבוטי נפש וחששות שווא, שמע וחלילה סוד ההתאהבות וההיקסמות שלי מעולם האמנות נובע מתעתועי נפש או דמיון צלילים בלבד. אין ספק שיכולת, אין ספק, או שמא…..” (7)

כ”ט: תערוכה מהאוסף שלך הוצגה במקום לאמנות בקרית המלאכה בתל אביב באוקטובר 2014 ונקראה “ווטסאפ/מאוסף בנו כלב. לחם, אדמה או שיר”. למה “ווטסאפ”?

ב”כ: אמרתי קודם שכל כמה שנים אני עורך בדיקה וספירת מלאי. למעשה ביקשתי לראות מה קרה לאוסף. בטקסט קצר שכתבתי לתערוכה נאמר: “אמנם מאז תערוכת האוסף האחרונה שאצרתי חלפו רק שש שנים, אבל היום, כשהמלה הולכת כל כך בקלות על השפתיים והתוקף שלה הוא תוקף של ציוץ בטוויטר, אין לי ספק שיש השפעה גם על הדימוי, כפי שבא לידי ביטוי בעבודות של האמנים העכשוויים. על כן, שמחתי על ההזדמנות שנתגלגלה לפתחי, לעשיית חשבון נפש נוסף. בקיץ שנת 1962, רכשתי את עבודת האמנות הראשונה שלי, התאהבתי ונשאבתי חזק למערבולת מעשה האספנות,על אף העובדה שחסרו לי האמצעים לכך. במבט לאחור, אין לי ספק שלא הייתי צריך להיכנע לחולשת אנוש זו. והנה, למרות זאת, אני ממשיך להסתקרן ולהתרגש, ללקט ולצרף עבודות לאוסף, כאילו הזמן עצר מלכת ולא חלפו מאז 52 שנים. רואה סביבי את התמורות שחולל הזמן בכל השטחים ואני ממשיך לרוץ,לראות ולהתעדכן, ע”מ לשמור על הראש מעל המים, כשהספקות והשאלות ממשיכים להתרוצץ ולהציק. לדוגמא: מה באשר לאותו גוף עבודות ששמו “האוסף שלי”, מה קרה לו ומה עולל לו הזמן? האם שמר על צביונו ועל איכותו האמנותית? מי מהאמנים צלח את תלאות הזמן ועדיין נשאר רענן וחדשן ומי לא? ומה עם האמנים הצעירים שנוספו במהלך העשורים האחרונים, האם השתלבו באוסף והפכו לחלק אינטגראלי ממנו והאם תמה תקופת הסתגלותם?האם אני יכול עדיין לומר בקול רם חד ובוטח: “כן, זה אני ואלה בניי?” או להצטרף למשורר השואל :” הגם שם בארץ החמה, היפה, תרבינה הרעות, התלאות?”

כ”ט: בשנת 2008 אצרת תערוכה במוזיאון תל אביב על קבוצת 10+. התערוכה שחזרה 10 תערוכות של הקבוצה שהייתה חדשנית ומהפכנית בתקופתה, שהוצגו בשנים 1965-1970. ומדוע מצאת לנכון לאצור תערוכה של תערוכות?

ב”כ: סיפורה של קבוצת “+ 10” הוא אחד הסיפורים המרתקים בתולדות האמנות הישראלית. סיפור על קבוצה שהטביעה את חותמה בזיכרון הקולקטיבי של עולם האמנות והתרבות הישראלית. במהלך השנים נוצרו מיתוסים רבים סביב קבוצה זו. היו שטענו שנולדה כזרם אידיאולוגי ושבין היתר גם קברה את המופשט הלירי ושאחת ההצלחות שלה הייתה ההשתלטות על סלוני הסתיו במוזיאון תל אביב. נחשבה לקבוצה האוונגרדית של שנות ה- 60 ושנתנה במה להופעה ראשונה של אמנים צעירים רבים שלא הייתה להם במה אחרת. בנוסף על היותה תופעה חברתית מרתקת, חשיבותה של “+ 10″, כפי שמתגלה במחקר המוצג כאן, היא בבשורה שנשאה עימה, ולפיה גם לדור הצעיר יש מה לומר בזירת האמנות בישראל. לא מדובר בדור חדש ” שלא ידע את יוסף”, אלא בדור ש “יוסף” לא יכול היה עוד להתנשא מעליו או להתעלם ממנו. חשיבותה של הקבוצה בניסיונה ליצור אווירה חברתית יותר בקרב האמנים ובכך לחסל את אווירת “שמור לי ואשמור לך”, ששלטה עד אז בקהילה האמנותית המקומית. “+ 10″ הצליחה מצד אחד לעורר התעניינות וסקרנות אצל הקהל הרחב בנעשה בין כותלי הגלריות, ומצד אחר עוררה עניין בקרב בעלי גלריות ומנהלי מוזיאונים באמנות המקומית העכשווית, ובכך הביאה לקידומה”.(8) 75 אמנים השתתפו במשך השנים בתערוכות הקבוצה וחלקם התפזר בעולם, חלקם נטש בכלל את האמנות הפלסטית ונעלם, חלקם החליף מקצוע חלקם כמובן גם נפטרו.

כ”ט: ישנם אמנים שמיישמים ברישום העכשווי טכניקות שמשתמשות בעזרים טכנולוגיים /מכאניים. למשל האמנית ליאת סגל שלקחה את הניסיון והידע שצברה בעבודה בתעשיית ההיי-טק בארץ והעבירה אותו לסטודיו שלה. האם למרות שהפסקת לקנות אתה מתעניין בחדשנות הזאת?

ב”כ: היות ואינני קונה יותר אז אני גם הולך פחות לפתיחות ואירועי אמנות. אני בהחלט מאמין שהטכניקות החדשות ישרדו ויתפתחו, אבל גם שהנייר והעיפרון ישרדו בתנאים החדשים וימשיכו להיות אמצעי חשוב בדרך ההתבטאות וההתפתחות של האמנים.

כ”ט: מה דעתך על ביקורת האמנות? היו שנים שבכל עיתון היה מבקר/ת אמנות. היום המצב שונה.

ב”כ: אני מאמין שאם היה צורך או נכון יותר דרישה כמו בעבר, אז גם היום היה מבקר או מבקרת אמנות בכל עיתון. היום הספק העיקרי הוא עיתון הארץ שממשיך את מסורת העבר.

כ”ט: מה דעתך על יריד “צבע טרי”? יש דעות שונות על ירידי אמנות.

ב”כ: אני תמיד שמח שאנשים קונים אמנות אז אני בעד, כמה שיותר אנשים ייחשפו לאמנות יבורכו. עדיין יש כל כך הרבה אמנות וכל כך מעט רוכשי אמנות שכל מצטרף ולא חשובים מניעיו – יבורך.

כ”ט: לסיום ספר לי אנקדוטה שלא קשורה לאוסף שלך אבל קשורה לתפיסתך את עולם התרבות והאמנות.

ב”כ: שירלי סומק, בתו של המשורר רוני סומק שהייתה חברת המערכת של כתב העט “תזה” מגזין הסטודנטים של תל אביב, התקשרה אלי וביקשה שאגדיר ב 500 מלה מה הופך יצירת אמנות ליצירת מופת לצורך כתבה שהיא שעמדה לפרסם. בקשה זהה הופנתה לעוד כמה אנשים מעולם האמנות. תשובתי : להלן מספר הגדרות שנעזר בהן בהמשך: שירלי כתבה את המאמר שנקרא “אות המופת” (9).
1. תרבות מהי? מאגר הקניין הרוחני של חברה בשטחי הספרות, השירה, האמנות הפלסטית, המוזיקה, החינוך, המוסר, הדת, התיאטרון, הריקוד, הספורט וכ”ו, שקיומנו הנפשי והרוחני תלוי באותה מערכת ערכים שאנו מכנים בשם תרבות.

2. תרבות גבוהה מהי? היכולת האנושית לסווג ולייצג ניסיון חיים בעזרת סמלים ולהשתמש בדימויים בצורה יצירתית, הופך בסופו של דבר למאגר של מצוינות בטעם האמנויות היפות ומדעי הרוח. מכאן שברור שיצירת מופת היא אותה יצירה שמצליחה להתעלות, מעל לאחיותיה מאותו מאגר מצוינות. השאלה הנשאלת היא מתי ועל ידי מי. מספר הצייר הסקוטי העכשווי PETER DOIG למראיינת שלו שאחרי שעבודה שלו נמכרה במחיר שיא של שבעה מליון ליש”ט, התחילו לדבר עליה כעל יצירת מופת ומששאלו אותו מה דעתו על כך הוא ענה ‘ וכי איך אפשר לכנותה כך, הרי אני עוד חי’. אני בהחלט מקבל את תשובתו משום שלדעתי, יצירת מופת לא יכולה להיות מוכרזת בזמנה.בכלל אין לנו את מינימום הכלים לזהותה. פליקס מנדלסון, החזיר לתודעת העולם את יוהן סבסטיאן באך, שבלעדיו היה נשכח כליל, כשניגן בין היתר את המתיאוס פסיון כמעט מאה שנים אחרי שבאך חיבר אותו. כך שאם מישהו מחברינו מכריז שכתב יצירת מופת-ברור לנו בדיוק מה היא לא.
מצד אחד מקובל עלינו שההיסטוריה היא השופט האולטימטיבי. יש פנתיאון נצחי ובו תושבי קבע. הומרוס שם, גתה שם, דוסטוייבסקי שם וגם המונה ליזה שם. אך בל נשכח שהמגדל הזה גבוה מדי ואנשים היום מתעצלים לטפס עליו ובסופו של דבר היצירה הופכת לסמל או אם תרצו לשלט. איזה אחוז מבין יודעי החן קראו בכלל את הומרוס? האם לא נשאר ממנו רק שמו (הידוע למיליונים) ללא כל תוכן. הנה דוגמה לנצח שרוקן אותו מכל תוכן. היום כשהמלה הולכת בקלות על השפתיים והתוקף שלה הוא תוקף של ציוץ בטוויטר, כמה זמן עוד ייקח עד שהמונה ליזה תועבר אחר כבוד למחסני הלובר המתפוצצים, בין היתר גם מיצירות מופת מן העבר.

“אוספים, מן הראוי שיהיו מוצגים לציבור. העובדה שיצירות מסוימות, לפעמים בעלות ערך היסטורי ותרבותי ניכר, טמונות במחסנים במשך שנים ארוכות…אינה הופכת אותן למיתולוגיות אלא לנשכחות. הדבר נכון לגבי סבבי תצוגה האטיים מדי של אוספי המוזיאונים ונכון שבעתיים כשמדובר באוספים פרטיים. מבחינת השווי, הם שייכים לרוכש. מבחינת הערך – חשיבות היצירות כאבני הבניין של התרבות הכללית, כנדבך חזותי בזיכרון הקולקטיבי, כמורשת ויזואלית וכמרכיבים חיוניים בגיבוש השפה אינה פחותה – הן שייכות לציבור” (מתוך: “וטסאפ/מאוסף בנו כלב” /” קאנון ישראלי של מודרניזם במיטבו”

מאת גליה יהב. בתוך: הארץ, מדור גלריה, 19/10/2014).

השיחות התקיימו בסטודיו של בנו כלב, בשביל המפעל, קריית המלאכה, תל אביב, ביום רביעי 3 בינואר 2018 וביום שני 19 בפברואר ש.ז.

1. שרה בריטברג-סמל, “קיר פרטי: אמנות ישראלית מאוסף בנו כלב, מוזיאון תל אביב לאמנות”, בתוך סטודיו, חוב’ 112, מרץ-אפריל 2000, ע’ 13)

2. עמוס עוז, המצב השלישי, מקסוול מקמילן-כתר הוצאה לאור, ירושלים, 1958, ע’ 26.

3. חיים גורי, אני מלחמת אזרחים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004, ע’ 10- 11.

4. גדעון עפרת בבלוג שלו “המחסן” (31/01/2005) על “אספנות או למות” ..

5. “קיר פרטי: אמנות ישראלית מאוסף בנו כלב, מוזיאון תל אביב לאמנות,” 2000 , ע’ 85.

6. ס. יזהר, לקרוא סיפור, תל אביב, עם עובד, 1982 ע’ 10 – 11.

7. סמוך ונראה קשרים והקשרים ,מבחר מאוסף בנו כלב, המוזיאון הפתוח, גן התעשייה תפן, 2008, ע’ 155-156

8. בנו כלב, קבוצת עשר פלוס – מיתוס ומציאות, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2008. ע’ 7.

9. שירלי סומק, “אות המופת”, בתוך “תזה, נובמבר 2013, ע’ 16-18.