דרורית גור אריה: "עשיתי במוזיאון פתח תקווה לאמנות עבודה חלוצית"

דרורית גור אריה בשיחה עם כרמלה טייכמן על הפעילות במוזיאון פתח תקווה והפיכתו למוזיאון מרכזי שמציע תערוכות אמנות עכשווית מרכזיות, "אוצר צריך להיות קוסם. אני שואפת לייצר חוויות צפייה שמשלבות בין האינטלקט לרגש”.
מתוך עמוד הפייסבוק של מוזיאון פתח תקווה לאמנות
מאת: כרמלה טייכמן

מאת: כרמלה טייכמן

צילום: מראה הצבה, מוזיאון פתח תקווה לאמנות

“המחויבות למקום – הפיזי והסמלי, ההיסטורי והעכשווי – נקשרת במחויבות כלפי ציבורים שונים. האתגר של המוזיאון הוא למשוך אליו הן את הקהל הרחב והן את קהל המשוכנעים שוחרי האמנות, כדי לייצר שיח שלא תמיד מושתת על הזדהות אלא על מפגש עם זרות” (דרורית גור אריה מתוך הספר “מוזיאון: ערך שימוש¹)

דרורית גור אריה, ספרי בבקשה על מקום לידתך ונעוריך, האווירה בבית ההורים, והשכלתך.

"נולדתי בקיבוץ תל יצחק. אבי, יליד פולין, עלה לארץ בעליית “ילדי טהרן”, מסע של שלוש וחצי שנים של הימלטות מפולין, רוסיה, בוכרה ועד טהרן וארץ ישראל. הוא נשאר שריד יחיד ממשפחתו הגרעינית. אימא שלי הייתה גננת בקיבוץ ושם הם נפגשו. שנה אחרי שנולדתי עזבנו את הקיבוץ לפתח תקוה וכאן חיה משפחתי. הדגש התרבותי בבית היה על ספרות ומוסיקה. אני בעלת תואר ראשון בספרות מאוניברסיטה בר אילן, ותואר שני בתולדות האמנות מאוניברסיטה תל אביב. כמו כן, סיימתי בהצטיינות את קורס המוזיאולוגיה של אוניברסיטה תל אביב, בסיומו אצרתי תערוכה בינלאומית בשם “הצעקה” שהוצגה בגלריה האוניברסיטאית. התערוכה עסקה בדימויים אקספרסיוניסטים בעט ובמכחול, וברגע מכונן ביחסי אמנים ומשוררים יהודים וגרמנים בין שתי מלחמות העולם. בהמשך, התחלתי ללמד בקורס למוזיאולוגיה, במקביל, לימדתי שלוש שנים במכללת ספיר מתוך אמונה שצריך לחזק את הפריפריה ומתוך תחושת חיבור חזק שאני חשה כלפי הדרום. בימים אלה אני עובדת על הדוקטורט".

האם הגעת לניהול מוזיאון פתח תקוה ישר מהאקדמיה?

"בתחילה ניהלתי ושיקמתי מוזיאון אחר בעיר, ולימדתי. מוזיאון פתח תקוה הוקם ב-1965 על בסיס גלריה שפעלה בבית יד לבנים שנפתח ב-1952. קדמו לי בעבודת אוצרות המוזיאון דליה לוין ורות מנור. בשנת 2000 לקחתי על עצמי את פרויקט חידוש קריית המוזיאונים. היה צריך לשקם את מוזיאון פתח תקוה לאמנות, שהיה סגור ונפתח מחדש ב- 2004. הכנתי פרוגרמה שתתאים לחזון שלי להפוך את המוזיאון לחלל לאמנות עכשווית ולמוזיאון משפיע. בין היתר, היה צריך להקים מחלקת חינוך, לשקם את מחסן האוסף ולהציל הרבה יצירות אמנות. עשיתי כאן עבודה חלוצית. הקמתי גלריה להצגה וחקר האוסף והזמנתי אמנים צעירים ליצור בהקשר עם העבודות באוסף או בשיתופן. היו כאן כמה תערוכות מרתקות שאתגרו את המחקר בתולדות האמנות הישראלית. בימים אלה הוצאנו ספר בשם “אוסף 1”, המציג 3 אמנים – מוריס וינר, חנה טברסקי ואיווט שצ’ופק תומא – שנמצאים באוסף ומעולם לא נחקרו או הוצגו אני מקווה שיימצא תקציב להמשיך בסדרה זו. בסתיו 2004 פתחנו את המוזיאון מחדש כמוזיאון לאמנות עכשווית".

לא היה לך ניסיון אוצרותי נרחב, אבל ידעת מה את רוצה. האם ראש העיר ופרנסיה ידעו איך להתמודד עם החזון שלך?

"בשנת 2000 כשקיבלתי את התפקיד, המוזיאון כבר לא היה בשיאו ומצב חללי התצוגה דרש שיפור. היה לי חזון והכנתי פרוגרמה ולשמחתי זכיתי לשיתוף פעולה מראש העיר, שגם נתן משאבים. זה נס שקבלתי משאבים לשיקום מחסן האוסף, שזה משהו שרחוק מהעין הציבורית. יכולתי להקים אותו מחדש כאחד המחסנים הטובים שעומד בכל תנאי השימור ונמצא בפיקוח משרד התרבות. זכינו פעמיים ולשבחים על התנאים הטובים בו. בחזון שלי ראיתי מקום שהוא לא רק להצגת אמנות איכותית, אלא פלטפורמה משפיעה שמייצרת שיח, אירועים ופעילויות. אנחנו מארגנים ימי עיון סביב תערוכות ומביאים את מיטב החוקרים. ביום עיון לכבוד התערוכה “נדודי שינה” השתתפה, בין השאר, ז’וליה קריסטבה, פסיכואנליטיקאית וסופרת ידועה מצרפת. לפני שנתיים ארגנו כנס תחת הכותרת “הארת שוליים” שעסק בנושא אמנות וקהילה, במסגרת אשכול התערוכות “אמנות – חברה – קהילה” השתתפו אמנים שפעילים בקהילה ונתתי במה רחבה לאמנים יוצרים וחוקרים שפעילים בדרום".

מי ממונה עליך?

"המוזיאון הוא חלק ממנהל התרבות בעירייה, ועל תיק התרבות ממונה בדרך כלל ראש העירייה או סגנו".

איך קהילת תושבי פתח תקוה מקבלת את המוזיאון? מה ממוצע המבקרים?

"יש לנו כ-140,000 מבקרים בשנה, אחד הגבוהים בארץ, מיד אחרי שני המוזיאונים הגדולים. אנחנו משקיעים מאמצים רבים בהבאת קבוצות, מכל הגילאים גם תלמידים וגם מבוגרים. אנחנו משתדלים לעשות תערוכות עם קול ייחודי שמייצרות חוויית צפייה מיוחדת ושמסתכלות על פני התרבות והחברה ומעמידות לא פעם מולנו מראה. התערוכות שלנו ביקורתיות ומעוררות מחשבה רבה".

מה מנעד הנושאים של התערוכות בעשור בו את בתפקיד?

"מסוגיות אוניברסליות המעסיקות את החברה והתרבות האנושית בעידן העכשווי, דרך סוגיות גיאופוליטיות, יחסי מרכז – פריפריה ועד לסוגיות מלב לבו של המרחב הישראלי. היו כאן מספר תערוכות חשובות מאד כמו טרילוגיית הסרטים העוסקת בהיסטוריה ותרבות של ז’וזף דדון, שהסרט “ציון” בכיכובה של רונית אלקבץ המרכזי בהם. הייתה זאת הפעם הראשונה שחללי מוזיאון הוסבו לאולמות קולנוע כקונספט וכמרכיב בתערוכה. בהמשך נתתי גם במה לקולנוענים מהדרום בתערוכה “בקצה העולם- כאן” שעסקה בהוויית החיים המורכבת בדרום הארץ. דור גז קבל הכרה במוזיאון פתח תקוה עם תערוכת היחיד הראשונה שלו “גיאורגופוליס”ב-2009/2010. זאת הייתה הזדמנות נדירה להפנות זרקור למיעוט הערבי – נוצרי בישראל. היו תערוכות שהתבוננו ועסקו במוזיאון כמעבדה שחוקרת את עצמה, כמו “מרחב ביניים” (2007) , תערוכה שבדקה את הגדרת חלל המוזיאון ובחנה מחדש את המתח בין המרחב הציבורי והפרטי. תערוכה אחרת “מוזיאון הטבע” (2009) הציגה מוזיאון טבע מדומה כאשר כל המוצגים נעשו על ידי אמנים עכשוויים. התערוכה הזאת הייתה דוגמא לשיתוף פעולה בינתחומי. התערוכה הנוכחית היא “התערוכה החקלאית” שבוחנת את אתוס החקלאות הישראלי-ציוני ובודקת את יחסה המשתנה של החברה אל החקלאות והעוסקים בה , פעם חלוצים ואנשי קיבוצים ומושבים, היום תאילנדים".

האם התערוכה החקלאית מושכת כיתות בתי ספר?

"כן, הרבה מאד תלמידי בתי ספר מגיעים בקבוצות לתערוכה. גם בתערוכה זו שיתפה האוצרת טלי תמיר מומחים מתחומים אחרים. זו תערוכה שפותחת את השיח גם לשדות אחרים. במהלך חודש מאי נקיים יום עיון מקיף במסגרתה".

כמה תערוכות אתם מציגים בשנה?

"שלוש תערוכות גדולות בחלל המרכזי ועוד ארבע קטנות בגלריית האוסף. בימים אלה מוצגת תערוכה חדשה בשם “אשת חיל” שמתבוננת בדמות החיילת לדורותיה. אנחנו מפרסמים קטלוג לכל תערוכה והלוואי ונוכל להמשיך בכך. הצגנו כשבעים תערוכות בעשור הראשון".

"כשקיבלתי את התפקיד בשנת 2000, המוזיאון כבר לא היה בשיאו ומצב חללי התצוגה דרש שיפור. היה לי חזון והכנתי פרוגרמה ולשמחתי זכיתי לשיתוף פעולה מראש העיר, שגם נתן משאבים. זה נס שקבלתי משאבים לשיקום מחסן האוסף. יכולתי להקים אותו מחדש כאחד המחסנים הטובים שעומד בכל תנאי השימור ונמצא בפיקוח משרד התרבות. בחזון שלי ראיתי מקום שהוא לא רק להצגת אמנות איכותית, אלא פלטפורמה משפיעה שמייצרת שיח, אירועים ופעילויות"

דרורית גור אריה. צילום: דוד עדיקא

האם יש באוסף עבודות של אמנים מפתח תקוה וסביבתה, ואולי גם עבודות מאוספים של בני המקום?

"בעיני הביטוי מוזיאון בפריפריה הוא לא נכון. אנחנו לא פריפריה, אנחנו לא הלב של המרכז ההגמוני שיש לו אוספים גדולים, אבל גם לנו יש אוסף והוא חשוב לנו ואנחנו מטפלים בו, משמרים ומטפחים אותו. בשנים הראשונות, בעת ראשיתו של בית יד לבנים ניתנה במה גם לאמנים מקומיים מקצועיים שחלקם השאיר עבודות לאוסף".

כיצד מגדילים את האוסף בהתחשב בכך שלמעשה אין תקציב לרכישות?

"בשנים האחרונות אני עושה מאמץ לעבות את האוסף, אם על ידי הזמנת אמנים לעשות כאן עבודות מיוחדות או בדרכים אחרות. אין לנו משאבים סדירים לרכישות. תורמים מעדיפים בדרך כלל את המוזיאונים הגדולים למרות שבמוזיאון כמו שלנו החשיפה של היצירות תהיה רבה. הגדלת האוסף ושיפור איכותו בעבודות עכשוויות חשובים לי כחוקרת אמנות ישראלית וכמנהלת מוזיאון לאמנות".

האם יש לכם תכנית תערוכות לכמה שנים קדימה?

"התכנית שלנו מתוכננת עד סוף 2017. הפקת תערוכה דורשת מחקר ועבודה רבה, בד”כ המחקר נמשך 2-3 שנים. התערוכות שלנו מאד מושקעות הן מבחינת מחקר והן מבחינת תפיסת החלל. חלק מהתערוכות אני אוצרת, חלק נאצרות ע”י אוצרות שעובדות במוזיאון, ויש תערוכות שנאצרות על ידי אוצרים אורחים. התכנית ברורה ומתגבשת בהתאם לקו האוצרותי ולאג’נדה של המוזיאון. חלקה מתייחס לאמנות ישראלית וחלקה מתייחס להיבטים תרבותיים בינלאומיים. אנחנו בהחלט מתמקדים באמנות ישראלית ומחויבים לקידום אמנים ישראלים כחלק מהקו האוצרותי".

האם יש לכם קשרים בינלאומיים?

"יש לנו שיתופי פעולה בינלאומיים. בימים אלה מוצגת תערוכה שלנו בקפריסין, Recurrence: Rituals, Place, and History ב-NIMAC, Nicosia Municipal Arts Centre. הגעתי לשם דרך האמן ז’וזף דדון שהציג שם במסגרת אחרת בפרויקט שהייתי קרובה אליו בעבר. הוזמנתי להרצות במקום ושגריר ישראל בקפריסין נכח בהרצאה. נוצר קשר ונתבקשתי לאצור תערוכה. אני חושבת שבמצב בו נמצאת ישראל במזרח התיכון, הצגת תערוכה בקפריסין חשובה ומשמעותית. בתערוכה מוצגות עבודות וידיאו של אמנים שהציגו במוזיאון ואמנים איכותיים אחרים".

האם היה כיסוי להוצאות או שזה היה מיזם משותף?

"התערוכה מצליחה מאד וכבר יש עניין ממקומות אחרים להצגתה. התערוכה היא שיתוף פעולה בין המוזיאונים, קבלנו תמיכה ממפעל הפיס. והשגריר מיקי הררי עמל כדי להשיג תמיכות נוספות בקפריסין".

ראיתי שיש לכם גם שיתוף פעולה עם פולין, ליתר דיוק עם העיר פוזנן.

אצרתי תערוכה במסגרת הביאנלה השלישית בפוזנן בשנת 2012, שהאוצר שלה הוא פילוסוף. לכל ביאנלה יש נושא, והביאנלה הזאת נסבה סביב נושא ה-Unknown. בחרתי לתקוף את הנושא בעזרת 4 אמנים – ז’וזף דדון, רן סלוין, שחר מרקוס, ואורית אדר בכר – שהתייחסו ל”בלתי נודע” דרך עבודותיהם. אחד החללים היה בריכת שחיה לשעבר בית כנסת. זה היה אתגר עצום. התערוכה הצליחה מאד ואוצר מהנובר הזמין את הפרויקט למרכז אמנות בהנובר. בשנה האחרונה היינו שותפים גם לביאנלה הרביעית של פוזנן שהפעם הוצגו במסגרתה 14 תערוכות ב-14 ערים ברחבי העולם: ניו יורק, הירושימה, פוזנן, הנובר, איסטנבול, סן דייגו, פתח תקוה ועוד. הנושא של הביאנלה עסק בערוצי תקשורת גלובלית ופוסט גלובליזם. התערוכה “מחשב מסלול מחדש” שהוצגה בפתח תקוה ב-2014/2015 היא חלק מהביאנלה הזאת. רוב האוצרים התייחסו לפוסט-גלובל כחזרה ללוקאלי ואני חשבתי שיש כאן קריאה לחיפוש כיוון לאו דווקא גיאוגרפי, אלא גם מנטאלי וטקסטואלי. בתערוכה הוצג הסרט גוליבר בגרסה סובייטית מ-1939. בתערוכה כזאת אי אפשר לחמוק מנושא ההגירה, וזה נושא שאני חוקרת כבר כמה שנים ולכן הצגתי בה גם סרט של סופי קאל “לראות את הים, האיש העמוק”, דיון מהגרים קשי יום מאיסטנבול שרואים לראשונה את הים למרות קרבתם אליו".

האם את חושבת שהאמנות הישראלית עומדת ברמה של האמנות הבינלאומית?

"האמנות הישראלית היא מצוינת. מרתקת, איכותית, נשכנית, ויש בה התעניינות בינלאומית רבה. באים לארץ קבוצות אוצרים ואמנים רבים מוזמנים להציג בחו”ל בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות. האמנות והאמנים הישראלים זוכים לא רק להצלחה בתערוכות אלא גם בעבודות מחקר שנעשות עליהם בחו”ל. חזרתי לפני זמן קצר מטולון בדרום צרפת, נתתי שם הרצאה וגיליתי שיש עניין באמנות ישראלית. משמח אותי שאמנים כמו ז’וזף דדון ודור גז שראשית הקריירה שלהם הייתה במוזיאון פתח תקוה, מוכרים ומציגים היום ברחבי העולם. לדעתי יש לנו יוצרים איכותיים ומוכשרים מאד ולא אני צריכה להעיד על כך, אלא העולם מעיד על כך".

"האמנות הישראלית מרתקת, איכותית, נשכנית, ויש בה התעניינות בינלאומית רבה. באים לארץ קבוצות אוצרים ואמנים רבים מוזמנים להציג בחו”ל בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות"

מה עמדתך על השפעת האספנים וגרסת “הון שלטון” בעולם האמנות?

"הקשר בין תרבות לבין פטרונות קיים כבר מאות שנים ואין ספק שזו סוגיה מורכבת בעולם האמנות העכשווי. אני לא חושבת שכל האמנות הישראלית קשורה להון, אך יחד עם זאת, ירידי אמנות הולכים וצומחים, ויחסי הגומלין הללו מתקיימים לפעמים על חשבון דברים אחרים".

בתערוכה “צעדים בוני אמון” (2014) הציג ארקדי זיידס עבודת וידיאו שהורכבה מתצלומים של “בצלם”. זמן קצר לפני נעילת התערוכה ביקשו נציגים של אמהות של חיילים נגד בצלם שהעבודה תורד.

"פנו לעירייה, לא אלי. זו תערוכה שאצרתי עם אבי פלדמן, ואשר יצרה את ההקשרים בין מחול, אמנות וחברה. ארקדי זיידס, שהוא כוריאוגרף, עובד עם ארכיון “בצלם”. הוא השתמש בחומר גלם המראים עימותים בין הצבא לבין מתנחלים. הפלסטינים אינם צד בעימות המצולם, הם הצלמים. זיידס יצר כוריאוגרפיה שמתייחסת למצב האנושי מנקודת מבט אוניברסאלית, ולמצוקה של אדם המצוי במרחב של קונפליקט מתמשך. העבודה כלל לא הופנתה נגד חיילים. בעיתון מקומי נכתב בטעות כאילו ההקרנה של העבודה הייתה על קיר סמוך לקיר עליו רשומים שמות הנופלים באולם ההנצחה. וזה לא נכון, העבודה של זיידס הוצגה בחלל הראשי של המוזיאון. במרחב הטעון והמורכב שבו אנחנו חיים, חשוב להיות קשובים ורגישים לקהלים. עם זאת, כיאה לחברה דמוקרטית, חשוב לנו להציג מגוון קולות ולקיים דיון פתוח ופלורליסטי. אלפי בני נוער צפו בתערוכה הזאת וניהלו שיחות ודיונים מרתקים סביבה. התערוכה “צעדים בוני אמון” הוקדשה להקשרים שבין מחול לבין אמנות עכשווית. המחול הישראלי עוסק בעיקר בעצמו ומתבונן פנימה. כוריאוגרפים בעולם מסתכלים גם החוצה. מרינלה סנטורה, שהייתה אמורה להגיע לכאן בזמן התערוכה, ולא הגיעה בגלל המלחמה, עושה פרויקטים של מחול בקהילות ומשתמשת במחול ככלי חברתי. יסמין גודר עשתה כאן עבודה שעסקה בתרבות הישראלית דרך המחול, נגעה במיתוסים בהיבטים תרבותיים שונים".

היו עוד מקרים שבהם ביקשו הורדת עבודות בגין פגיעה בקודשי הדת או בנופלים, למשל במכללת ספיר בתערוכה “כוחה של המלה” בשנה שעברה. ב-2004 בתערוכה שהתקיימה במוזיאון חיפה לאמנות כוסתה עבודה של דגנית ברסט “זהו המחבל מדיזנגוף-סנטר: סטודנט לאמנות מחאן יונס”.

"אני חושבת שמיתרי הרגישות מתוחים כיום במיוחד, אך חובתה של אמנות לטפל בנושאים כאלה ולפעמים להרגיז ולפעמים להציב מראה. חשוב שתהיה קשת של דעות. אחד האמנים הבינלאומיים שביטל את השתתפותו בתערוכה “מחשב מסלול מחדש”, החרים אותנו בלי להבין מה באמת קורה כאן. כתבתי לו שהמציאות מורכבת יותר ממה שרואים מרחוק, ושהוא מוזמן לבוא לישראל, להתרשם, להקשיב ולהביע את דעתו. אנחנו במה פלורליסטית ופתוחה".

אנחנו עוסקות באמנות עכשווית. ועדיין נתקלים באנשים שקשה להם להבין אותה ומדוע היא אמנות. הייתי בתערוכה החקלאית, אנשים עמדו לידי צפו בסרטים ואמרו זה לזה “זה סרטים, זה קולנוע, למה זה במוזיאון”. האם יש לנו אמצעים לקרב את הקהל לאמנות העכשווית?

"התרבות העכשווית היא מאתגרת. את השאלה הזאת שואלים גם לגבי מחול עכשווי, מיצגים ותיאטרון עכשווי. האמנות החדשה מצריכה מקדמי תרבות רחבים ומפתחות שיעזרו לפענח אותה. אך גם בימי הביניים האדם שראה איקונה או תבליט היה צריך להכיר את האטריבוטים והסמלים, ולדעת מה מבטא המפתח ומה מבטאת תנועת האצבע. העולם היום הרבה יותר מורכב ולכן גם מקדמי התרבות והמפתחות שאנו זקוקים להם הם יותר מורכבים. אין ספק שהאמנות העכשווית היא מתריסה יותר, היא אחרת. הכל מתחיל ונגמר בחינוך. כשאני מסתובבת במוזיאונים בחו”ל אני רואה את ילדי הגן מבקרים במוזיאונים ולומדים. ילדים שמבקרים בפומפידו לומדים תולדות האמנות הלאומית שלהם. כשהציגו פרויקטים ממושכים בזמן אנשים שאלו “למה זה כל כך ארוך?”. אני בטוחה שבפריז אף אחד לא שאל “למה 3 שעות”. התפיסה הישראלית של “גומרים והולכים”, היא משהו שצריך לעבוד עליו ולשנות אותו. אני חושבת שלמוזיאונים יש תפקיד חשוב בתיווך ובחינוך. בבתי ספר כמעט ולא לומדים אמנות ושמעתי שגם לומדים כיום פחות ספרות. אם כך, מאיפה יקבלו כלים להתמודד עם אמנות עכשווית. אגב, לפעמים לא צריך מיד להבין, צריך להתבונן, להרגיש לחשוב".

לאנשים קשה להתמודד עם אמנות שאינה “תלויה על הקירות” ועם המדיומים החדשים.

"האמנות היום היא לא רק ציור ופיסול. ויש זליגה של מדיומים. אנחנו רואים זאת לא רק באמנות. הולכים לראות מחול והצגה והנה יש הקרנות ווידיאו. אותי פחות מעסיקה סוגיית המדיום, אם זה ווידיאו או קולנוע או משהו אחר. מה שמעניין אותי זה איכות העבודה ומה היא אומרת. באחת הביאנלות בוונציה הוקרן סרט של 6 שעות. כשאצרתי כאן את “בקצה העולם- כאן : מבט קולנועי על דרום”, כל סרט היה באורך של כשעה, מה שהצריך שהות של כמה שעות במוזיאון לנוע בין העבודות ולייצר אמירה. זו חוויה אחרת, חוויה של רשת כמו שמישל פוקו הגדיר. לעיתים יש צורך לחזור לביקור נוסף. כמו שנכנסים ויוצאים ושוב נכנסים לחנות ספרים משובחת".

איך תגדירי את מקצוע האוצרות?

"שאלה קשה. אני חושבת שאוצר צריך להיות קוסם. הוא עוסק בהרבה פונקציות שהוא צריך למלא. צריך יכולת מיוחדת וידע נרחב באמנות, פילוסופיה ובתרבות בכלל. צריך להיות בשטח – לבקר בתערוכות ובסטודיו של אמנים ולהיות עדכני. צריך שתהיה לו היכולת לייצר תערוכה ולתווך אותה לקהל. לי באופן אישי, חשוב להיות קשובה לתרבות העכשווית ואני שואפת לייצר חוויות צפייה חדשות ומאתגרות שמשלבות בין האינטלקט לרגש. תערוכה היא הרבה מעבר לאוסף עבודות משובחות ככל שתהיינה. צריך חוש לחלל והבנה של החלל והחיבור אל העבודות. כמובן שנחוצה היכולת לכתוב וגם לדעת לגייס משאבים. כל זה לא מובן מאליו. יותר מכל, אני חושבת שאוצרות היא תשוקה, כמו שכתב גדעון עפרת באחד ממאמריו. תשוקה לאמנות ונכונות לעבוד ולהיות חשופים לתדרים של אמנים. ואני מאמינה שזו עבודה מרתקת שיש בה ניצוצות. זו עבודה שדורשת תשוקה ואהבה, ואת היכולת לרדת לנבכי נשמתם של האמנים כדי לעשות תערוכה טובה".

"אוצר צריך להיות קוסם. צריך יכולת מיוחדת וידע נרחב באמנות, פילוסופיה ובתרבות בכלל. צריך להיות בשטח – לבקר בתערוכות ובסטודיו של אמנים. לי באופן אישי, חשוב להיות קשובה לתרבות העכשווית ואני שואפת לייצר חוויות צפייה שמשלבות בין האינטלקט לרגש".

יש פריחה של מוזיאונים בפריפריה. פתח תקוה, הרצליה ואולי נוספים. במה אתם יכולים לבדל את עצמכם עד כדי שחובב האמנות יאמר לעצמו "אני חייב לנסוע לפתח תקוה"?

"אנחנו מנסים לייצר בידול בתערוכות עומק ומחקר להפנות מבט לנושאים שלא טופלו במוזיאונים הגדולים. לפעמים באים אלי חוקרים ואוצרים ואומרים "אמרו לנו שרק את והמוזיאון יכולים להרים את הפרויקט הזה". כשאצרתי את התערוכה של דור גז, אמרו לי "את מלכת האזוטריה, ואיזה אומץ לב יש לך". דור גז הוא היום אחד האמנים המצליחים שנמצא בלב ההגמוניה הישראלית. אנחנו מציגים תערוכות ייחודיות עם סדר יום שמתקשר עם העולם העכשווי, עם החברה והקהילה ועם המרחב הישראלי".

מה התכניות שלך לעשור הקרוב?

"אנחנו מנסים לקדם תכנית לבית קפה, בתכנון צבי אפרת ומאירה קובלסקי. תכנית התערוכות סגורה עד סוף 2017. אני מקווה שנגיע לתוכנית פיתוח של אזור סמוך למוזיאון הקרוי “חדר האוכל של קיבוץ גבעת השלושה”. שם נוכל להקים את אגף הנוער ולהרחיב את הפעילות. היום ההדרכות ניתנות בחללים קטנים ואני מקווה שבהמשך נוכל להקצות חללים נוספים שיהוו בסיס לפעילות חינוכית עשירה לטיפוח דורות חדשים של שוחרי אמנות".

כמה אנשים עובדים במוזיאון פתח תקווה?

"יש כאן צוות גדול – מחלקת אוצרות, מחלקת חינוך, ארכיון, מחלקת רשמות. המוזיאון מוכר על ידי משרד התרבות. האוסף כולו רשום ומקוטלג. הוא עומד לרשות חוקרים גם מהארץ וגם מחו”ל".

מה את אומרת על תקציב התרבות של מדינת ישראל?

"שתיקה יכולה להביע את הכל. ברגע שהתרבות הופרדה מהחינוך היא ניזוקה. רוב התקציב נמצא במשרד החינוך. אני לא מבינה את ההפרדה. חינוך ותרבות זה אחד. התמיכות הממשלתיות כל כך זעומות, ואין תמיכה מסיבית מגופים אחרים כמו שיש בעולם. איגודי האמנים מנהלים דיאלוג עם המוזיאונים על תשלום (לאמנים, כ.ט.), אבל שנינו נמצאים באותו צד של המתרס. צריך הרבה יותר משאבים. מוזיאון לאמנות עכשווית שרוצה להזמין אמנים ליצור עבודות צריך תקציבים".

מה התקציב של מוזיאון פתח תקוה לאמנות?

"התקציב הוא כללי לכל קריית המוזיאונים וקשה להפריד. העירייה נותנת תקציב לכל המתחם ואנחנו צריכים לחלק אותו לפי הצרכים. אנחנו משתדלים להשקיע גם בחינוך וגם בשימור, בארגון כנסים ובהוצאה לאור של מחקרים ופרסומים. מפעל הפיס נותן מענקים לפרויקטים נקודתיים. חוק הקולנוע וחוק הספריות הציבוריות הצליחו הרבה יותר מחוק המוזיאונים, שלא הביא לפי שעה ישועה למוזיאונים בארץ".

מה את חושבת על “הבית לאמנות ישראלית”?

"מההתרשמות שלי, והייתי שותפה ליום עיון אחד, אני רואה שיש עניין ויש תלמידים רבים. אנשים מעוניינים להרחיב את הדעת ולא תמיד מוצאים מקום באוניברסיטה או שהאוניברסיטה אינה מספקת די קורסים בנושאי אמנות ישראלית. צריך להרחיב ולהעשיר את הידע. ובאופן כללי, אני מברכת על כל יוזמה שמרחיבה ומבססת את המקצועות ההומניסטיים".

אצרת הרבה תערוכות. האם ישנה תערוכה אחת ששמחת להציגה במיוחד?

"את תערוכתו של מיכאל גיטלין, שהוצגה ב 2014. הייתה שיא של התמודדות עם אמן ותיק שלא הרבה להציג בישראל. התערוכה שכללה הצבה מיוחדת הייתה מבחינתי שירה צרופה. מזוקקת ומדויקת בתוכן ובחלל והייתה חוויה גדולה לעבוד עימו".

אולי כי הוא לא הציג בארץ, והוא חי הרבה שנים בחו”ל.

"זו הייתה אחת התערוכות המרגשות שעשיתי. מהדור של גיטלין נעשו תערוכות יחיד לגכטמן, לנחום טבת, ליהושע נוישטיין ועוד. היה לי חשוב להביא את הפיסול של מיכאל גיטלין".

ב-2010 הכתיר אותך המגזין Monocle כאוצרת אשר התערוכות שלה מאתגרות את הנרטיבים הישראלים, והציג את המוזיאון כאחד הטובים והמובילים בעולם.

"אלה מחמאות גדולות והכרה בעשייה שלנו. החזון הוא להמשיך ולייצר תערוכות שיאתגרו את חווית הצפייה ולהציע נקודות מבט חדשות על סוגיות אוניברסליות ומקומיות, להוות סמן תרבותי-חברתי משפיע ומוביל".

איזה ספרים את קוראת שאינם קשורים לאמנות?

"אהבתי הראשונה היא ספרות. קניתי עכשיו את כל הספרונים של בלזק בתרגום חדש. צללתי לתוכם. כמו כן אני קוראת את ספרה החדש והנפלא של חביבה פדיה “חותמות”, יוצא דופן בתוכנו ובלשונו".

השיחה התקיימה במשרדה של דרורית גור אריה במוזיאון פתח תקוה לאמנות, באפריל 2015.

1) מוזיאון: ערך שימוש. עורכת ראשית: דרורית גור אריה. הוצאת מוזיאון פתח תקוה לאמנות והוצאת רסלינג, 2014, עמ’ 24

 

לקריאת כתבות נוספות במגזין של הבית >

Facebook