מאת: כרמלה טייכמן
דימוי: בני אפרת, פרט מתוך "נתיב האבדון, חורף 2065"
הסטודיו של בני אפרת נמצא באזור, ישוב קרוב לתל אביב וסמוך לחולון. אזור היא מועצה מקומית שנוסדה ב-1951. השם אזור הופיע בכתובת אשורית מהמאה ה-8 לפנה”ס, ושמו הערבי של היישוב “יאזור”, מוכר מהמאה ה-13 לספירה. בסביבה התגלו שרידים מלפני 1800 שנה, עצי שקמה עתיקים ושרידי מבנה מהתקופה הביזנטית, המשמש היום בית כנסת. הצלבנים הקימו על ראש הגבעה מבצר צלבני שנהרס על ידי צלאח א-דין, אך כעבור כמה שנים נבנה מחדש על ידי רי’צרד לב הארי. עם כיבוש ארץ ישראל בידי הממלוכים המבצר נהרס סופית, ונותרו ממנו שרידים במרכזו של גן.*
בני אפרת, אפתח בשאלה המתייחסת לאמירה שלך שהתפרסמה בעיתון כלכליסט ב-2014. אמרת “בארץ אני לא מעניין אף אחד. אין עבודות שלי במוזיאון ישראל או במוזיאון תל אביב”. אלא שאני מצאתי שיש באוסף מוזיאון ישראל עבודות שלך, בגן הפסלים במוזיאון תל אביב לאמנות יש עבודה שלך – “כתם על חזון” (קיץ 2048) , ואני רואה שמאז שעזבת את הארץ הרבית להציג בתערוכות בישראל. אז מדוע אמרת שבארץ אתה לא מעניין אף אחד?
"את מתייחסת לעבודות ישנות, אני התכוונתי שאין באוספי המוזיאונים עבודות חדשות שלי, הם לא מתעניינים ביצירות שלי מהעשורים האחרונים שהן כה שונות ממה שעשיתי בעבר. היצירה שלי משתנה בצורה קיצונית, אצלי יש מעברים מדבר לדבר, מנושא לנושא, דבר לא דומה לדבר אחר. זה מה שמעניין אותי באמנות, ליצור ולא לחקות את עצמי שוב ושוב".
ספר לי על הילדות, על הדרך שעשו הוריך לישראל ובישראל.
"נולדתי ב-1936 בביירות, לבנון, עליתי לארץ עם משפחתי בסוף 1947. אחי המבוגר כבר היה בארץ, הוא הגיע לפני מלחמת השחרור, חי בקיבוץ והתגייס לפלמ”ח. ההורים גרו בשכונת התקווה. אבא שבביירות היה סיטונאי גלנטריה קיווה להקים כאן עסק דומה, והם יכלו להרשות לעצמם לעשות זאת, אלא שאחרי כמה שנים העסק קרס. התחנכתי בחברת נוער בקיבוץ יגור, הייתי בצבא, שרתתי בנח”ל ועם השחרור השלמנו את קיבוץ נחשולים".
אני לא רואה בית או דרך שיובילו אותך לעולם האמנות.
"לגמרי במקרה הגעתי לאמנות. רציתי ללמוד פיזיקה. במשך 4 שנים עשיתי בגרויות מהבית דרך לימודי ערב ונרשמתי לפיזיקה באוניברסיטה תל אביב. עשיתי מספר פעמים את מבחני הכניסה עד שהצלחתי להתקבל. באותה תקופה עבדתי על בולדוזר כדי לעזור להורי היות ואבי לא הצליח בעבודתו. שעות העבודה היו כאלה שיכולתי ללכת ללמוד רק בערבים וזה לא התאים לשיעורי פיזיקה. הסתובבתי בעיר תל אביב, הייתי די בודד ולא הכרתי אף אחד, שהרי נעורי והתקופה אחרי השירות הצבאי עברו בקיבוצים. וככה מצאתי עצמי משוטט ברחובות דיזינגוף ואלנבי, בחור צעיר ביישן וחסר בטחון. יום אחד פגשתי ידיד משירות המילואים הראשון שהיה כמה חודשים לפני כן. התחלנו לשוחח והתלוננתי שאין לי חברים ומשעמם לי. הוא אמר לי שיש בית ספר לאמנות בשם מכון אבני ושם אמצא גם בחורות וחברה וגם אלמד. כשהגעתי למכון אבני התחלתי ללמוד ציור והתאמצתי להצליח כי רציתי שיכירו אותי. המורים היו שטרייכמן, מוקדי וסטמצקי. לקחתי את הלימודים ברצינות, ציירתי וניסיתי להיות טוב, הטוב ביותר".
מפיזיקה ובולדוזר, הגעת למקום שעזר לך לגלות כשרון שלא ידעת על קיומו.
"נכון, אבל המשכתי לעבוד על הבולדוזר. כמו שאמרתי רציתי להצטיין ולבלוט בכיתה והצלחתי. למדו אתי כ-20 תלמידים ואני לא זוכר שמישהו מהם הפך לאמן. למדתי באבני בשנים 1959-1961. יום אחד ראיתי גיליון של כתב העת Artforum ועל העטיפה היה ציור של רותקו, ציור אבסטרקטי מינימליסטי. התחלתי לצייר ציור פיגורטיבי אבל מינימליסטי, בלי פרטים. ואז הגשתי בקשה למלגה מקרן התרבות אמריקה ישראל ולא קבלתי. המשכתי לעבוד על הבולדוזר וכבר הייתי אחראי על הציוד הכבד של אותה חברת בנייה. ב-1965 הייתה לי תערוכת יחיד ראשונה בגלריה צ’מרינסקי בתל אביב. יום אחד בקרתי בגלריה והבעלים אמרו לי “סנדברג היה פה”. לא ידעתי מי זה סנדברג¹. לבקשתו צלצלתי אליו ונפגשנו. הוא שאל איפה למדתי וכשאמרתי “במכון אבני”, הוא אמר “באבני לא עושים דברים כאלה. אף אחד לא צייר כך בארץ, מינימליסטי ושטוח לגמרי”. אני התפלאתי שהוא אהב את העבודות שלי בעוד קרן התרבות אמריקה ישראל לא העריכה אותן".
בכל זאת הקרן נתנה לך מלגה.
"בזכות סנדברג. למחרת הפגישה הוא צלצל אליהם, המליץ עלי וב-1965 קבלתי מלגת קרן תרבות אמריקה-ישראל ע”ש שרת לאמנים צעירים. התכוונתי לנסוע לפריז אבל סנדברג סידר שאתקבל ל-Martin’s School of Art St. בלונדון וגם אקבל מלגה נוספת. עברתי להתגורר בלונדון ובשנים 1965-1967 למדתי בבית הספר הנ”ל".
באותה תקופה, כשאתה עדיין בארץ, במחצית שנות ה-60 אתה שותף להקמת קבוצת “עשר +”, יחד עם רפי לביא, טוביה בארי, ואחרים. הצגתם, בין השאר, בבית האמנים בתל אביב, בראשית 1971. יגאל צלמונה בספרו על 100 שנות אמנות ישראל² כתב “חשיבותה של “10+” נבעה פחות מאיכות היצירות שהוצגו בתערוכותיה ויותר מכך שנתנה במה לדור הצעיר..הציגו בה כמעט כל השמות החשובים במודרניזם הישראלי..”.
"צלמונה צודק. היו צעירים שלא הציגו והם התקבצו סביב רפי לביא. זו לא הייתה קבוצה עם אידיאולוגיה אלא קבוצת אמנים שרצתה להציג. לא היה להם סדר יום פוליטי ו/או חברתי".
נחזור לתקופת לונדון. בלונדון נחשפת לאמנות המושגית הבינלאומית.
"כשנסעתי ללונדון כבר היו לי דברים שניתן להגדירם קונספטואליים הן בציור והן בפיסול. אבל ללא ספק בלונדון נחשפתי לאמנות עכשווית בכלל ולאמנות מושגית בפרט בקנה מידה שלא הכרתי קודם".
"בלונדון נחשפתי לאמנות עכשווית בכלל ולאמנות מושגית בפרט בקנה מידה שלא הכרתי קודם. הנסיעה ללונדון הייתה המזל הגדול שלי"
לונדון פתחה בפניך את הדרך לניו יורק. ספר על המפגש שלך עם ברטה אורדנג.
"הנסיעה שלי ללונדון הייתה המזל הגדול שלי. בתערוכת הסיום ביקרה ברטה אורדנג, גלריסטית ירושלמית שפתחה גלריה בניו יורק. היא הייתה מיודדת עם מי שהיה אחד המורים הבכירים במחלקת הפיסול בבית הספר סט. מרטין – הפסל אנתוני קארו. היא אהבה את העבודה שלי ולמדה מקארו שאני ישראלי. היא אמרה לי במילים ברורות “אני אוהבת את הציורים שלך ואני רוצה לקנות אחד מהם לגלריה שלי”. שתקתי כי אף פעם לא מכרתי ציור. אנתוני קארו התערב ואמר לי שהוא יתעסק עם המכירה. ברטה אורדנג שאלה כמה ארצה עבור הציור ועניתי “100 פאונד”, שזה היה כמו משכורת של חודשיים. אז היא רצתה עוד ציורים. למחרת קניתי מכונית ב-70 פאונד. כעבור שבועיים ברטה צלצלה ואמרה לי “תאמר תודה, ואתה רוצה לדעת למה? המוזיאון לאמנות מודרנית רכש אחת מהעבודות ומוזיאון גוגנהיים רכש את העבודה השנייה”.
אתה אמן מתחיל, לא מוכר והנה שני מוזיאונים נכבדים ונחשבים בניו יורק ובעולם רוכשים שתי עבודות שלך, תודות לקשר שלך עם ברטה אורדנג.
"זה מדהים והכל התחיל מברטה אורדנג שלא הכירה אותי. כל זה התרחש בסוף שנות ה-60 וב-1969 הצגתי בביאנלה של הצעירים בפריז, האוצר היה יונה פישר, וכן הצגתי בגלריות פרטיות בלונדון. אבל הפריצה הגדולה קשורה לברטה אורדנג שביקשה ממני לעבור לניו יורק ועשיתי זאת ב-1975 ונשארתי בה עד 1981".
נחזור ארצה. בסוף 1971 יונה פישר אצר במוזיאון ישראל את התערוכה “מושג + אינפורמציה”, בה השתתפת. בשיחה שהייתה לי עם יונה פישר (ספטמבר 2015) הוא אמר “מושג + אינפורמציה” הייתה תערוכה שונה בגלל הדרך בה היא הציגה מספר רעיונות שלבשו צורה וביטוי שהיו חדשנים לתקופה”. האמנים שהשתתפו בה נחשבו אוונגארדיים, וביניהם אביטל גבע, יצחק דנציגר, מיכאל דרוקס, יהושע נוישטיין, ג’ורג’ט בלייה, ז’ראר מרקס, משה גרשוני ויוחנן זכאי ואתה. בנוסף, ב-1972 יונה פישר אצר תערוכת יחיד שלך במוזיאון ישראל. ספר על העבודה “תנאים” שהצגת בתערוכה “מושג + אינפורמציה”. העבודה כללה שתי מסגרות עץ מרובעות ולבנים לבנות המחוברות בחט ברזל. המסגרות תלויות כ-10 ס”מ מן הקיר עליו כתובות המילים “פנים”, “חוץ”, “מעל” ו”מתחת” בכתב יד בפסטל שחור, כולן מילות יחס.
"עשיתי עבודה עבור “מושג + אינפורמציה” באמצעות חומרים ומילים, שבנו מערכת קשרים של פנים וחוץ. ובאשר לתערוכת היחיד במוזיאון ישראל, הצטערתי מאד שלא הוציאו קטלוג כי נגמר להם הכסף. דגם של אחת העבודות שהוצגה בתערוכה זו נמצא היום בפארק בדאלאס, טקסס".
מבחינתך הפגישה עם סנדברג הייתה ה”מפץ הגדול” והפגישה עם ברטה אורדנג – ממש זכייה בלוטו.
"אין מה לומר, בדיוק. שתי פגישות האלו התוו את מסלול חיי והקריירה שלי".
לפני שעברת לניו יורק הצגת שתי תערוכות בגלריה גורדון בתל אביב, בשנים 1973 ו-1975.
"הצגתי עבודות עם דהיות של צבע. לקחתי גיליונות נייר צבעוני ושטחתי אותם על גג הדירה ששכרתי בתל אביב. כל נייר כוסה על ידי 25 פלטות, כל שעה סולקה פלטה לטובת פלטה אחרת, עד הפלטה האחרונה. תאמרי לי כמה אמנים עשו עבודה כזאת?"
בשנת 1975 עברת לניו יורק. הצגת תערוכות יחיד והשתתפת בתערוכות קבוצתיות ועשית סרטים ומיצבי ווידיאו, שהוצגו, בין השאר, במוזיאון וויטני. בו בזמן הצגת גם בארץ. נזכיר את הפרויקט “בני אפרת סרטים ניסיוניים משנות ה-70” שהוא אחד בסדרה של מחקרים ופרסומים מיוזמתה של עמותת מרסל – "יצירות מופת באמנות מודרנית ישראלית". עדי אנגלמן, אוצרת הפרויקט, כתבה בקטלוג המלווה את התערוכה “בלב הפרויקט אסופה הכוללת שישה מסרטי האמנות שיצר אפרת בין השנים 1968-1976, עבודות ניסיוניות במדיום הקולנועי המיטיבות לייצג את הליכי המחשבה והיצירה שלו באותם הימים”.³ ספר על הפרויקטים הקולנועיים שלך.
"את הסרט הראשון צילמתי עוד בלונדון ב-1968 והייתי לחלוטין חסר ידע טכני בתחום. מ-1975 ועד 1981 גרתי בניו יורק והרבתי להציג. בראש וראשונה הצגתי אצל ברטה אורדנג. בנוסף הצגתי בגלריות ובמוזיאונים ברחבי ארה”ב, בין השאר ב-P.S.1 בניו יורק, ב-Wadsworth Atheneum, Hartford, CT. במוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית הצגתי מיצבים וסרטים שבהם האור והצל, ההוספה והגריעה הם החומרים המושגיים אשר בהם השתלבה דמותי המוקרנת בזמן פעולה. ג’ון הנהרדט, אוצר במוזיאון ראה את העבודות והסרטים הניסיוניים והתלהב מאד ומיד הציע לי תערוכה. אני לא אמריקאי ולא אמור להציג בויטני לכן זה כמעט עלה לו במשרתו. ובכל זאת, הוא הציג את הסרטים בתערוכת יחיד ב-1977. הרעיון מאחורי הסרטים הוא להראות את העיוות שנוצר בין הסרט הדו-מימדי לבין המציאות התלת-ממדית, בין מה שמתרחש עכשיו לבין התרחשות בעבר. בשנים אלה הצגתי גם באירופה ובישראל. ב-1979 הצגתי תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב לאמנות בשם “השלכות” שאצרה שרה בריטברג-סמל. בניו יורק המשכתי לעשות את סרטי הווידיאו, תחום שמאד משך אותי. למשל הסרט שרואים בו אותי מותח סרט גומי ומושך אותו בפעולה שנמשכת 3 דקות. פעולה כביכול פשוטה שיוצרת מתח אצל הצופה. היפה פה הוא הרעיון הראשוני ובעיני זו אמנות קונספטואלית. כל סנט שהיה לי הוצאתי על קולנוע. אהבתי לקחת את הקולנוע למקומות שלא מכירים, להרחיב את תחומי הקולנוע".
"כל סנט שהיה לי הוצאתי על קולנוע. אהבתי לקחת את הקולנוע למקומות שלא מכירים, להרחיב את תחומי הקולנוע"
ב-1981 לקחת את מקל הנדודים ועברת לפריז, בה נשארת שנתיים. כאן התחלת ליצור עבודות הקשורות באידיאולוגיה אקולוגית ובהרס הציביליזציה . בנוסף התחלת לתארך את היצירות שלך לפי לוח הזמנים של מותך הצפוי בגיל 94, כששנת 1982 היא 2030 . מה עניין התאריכים ואיך הגעת לאידיאולוגיה האקולוגית?
“הספירה התחילה ב-1982 כשאני נוקב בשנה 2030 ומחשב קדימה לפי הגיל המשוער בו אמות 94, כלומר עכשיו אני בן 82 והשנה לספירתי היא 2065. הרס הציביליזציה הוא הנושא המרכזי בעבודתי עד היום. התחלתי להתעניין בנושא עוד לפני שעברתי לפריז בעקבות פגישה עם המדענים קרל סגאן ופיליפ מוריסון שעסקו וחקרו, בין השאר, את גורל כדור הארץ, הגלקסיות ועוד, ושאלו את השאלה “מה יקרה – אם?”. ברור לכולנו שהתחממות כדור הארץ היא עבודה עצמית שלנו, תושבי הכדור. גידול האוכלוסייה על פני הכדור שהיום היא כ-7 מיליארד נפש ל-11 מיליארד נפש תוך כמה שנים, וכולם צריכים לאכול אז ייווצר מחסור במזון, כולם צריכים מקום לגור ולא ימצאו. מלחמות תפרוצנה על רקע זה. זיהום האוויר שנגרם על ידי התעשייה, החקלאות המתועשת, כלי התחבורה השונים, הרס היערות שגורם להיעלמות בעלי החיים – כולם תורמים להרס איטי של הציביליזציה”.
איך השפיעה ההתמקדות שלך בנושא האקולוגי על העבודה שלך ועל התערוכות העתידיות?
"שלמתי מחיר על הדבקות בנושא האקולוגי. למשל הייתה אמורה להיות לי תערוכה במוזיאון פומפידו בפריז אלא שהאוצר דרש שאכניס גם עבודות מוקדמות, סירבתי ואמרתי לו שאני רוצה להציג רק עבודות שנוגעות בנושא שמעסיק אותי – האקולוגיה וכדור הארץ. לא הייתה תערוכה. התחלתי עם עבודות בהן נתתי לצבע תכונות נגטיביות. שפכתי על כל מיני פריטים צבע אקריליק עד כדי כך שאי אפשר היה לזהות מה היה מתחתיו. הצבע הנשפך יצר תחושת לכלוך ולמעשה הרס את מה שמתחתיו. וזה לא דומה למה שתראי כ-30 שנה מאוחר יותר בתערוכה במוזיאון פתח תקוה לאמנות.
ב-1983 עברת לאמסטרדם בה גרת עד 1992, ואז עברת לבלגיה בה חיית עד 2007 , השנה בה את חוזר לארץ. הנדודים לא מפריעים לך ואתה ממשיך להציג באירופה, ארה”ב וישראל.
"אהבתי לעבור ממקום למקום. בשנים בהן חייתי באמסטרדם ובאנטוורפן הצגתי תערוכות יחיד רבות בגלריות ובמוזיאונים כמו Stedeljik Museum, Amsterdam Palais des Beaux Arts, בבריסל, MUHKA, Museum of Contemporary Art, Antwerp. בארץ הצגתי ב-1999 תערוכת יחיד בשם “חופן ממתקים, סתיו 2048” במוזיאון תל אביב לאמנות. התערוכה “לאן נעלמו הדבורים, אביב 2052” הוצגה בגלריה של אוניברסיטת חיפה ב-2004. המיצב נבנה במיוחד לגלריה והתייחס לעובדה שכבר לפני שנים נאמר שעתיד האנושות תלוי בהישרדות דבורי הדבש".
ב-1995 הצטרפת למשלחת של הצלב האדום שיצאה לסיור ברואנדה וסומליה ומאוחר יותר נסעת לקמבודיה. האם מראות הזוועה של ילדים פגועים, קטועי אברים, מקבצי נדבות – מצאו ביטוי באמנות שלך?
"בוודאי, למשל התערוכה “משחק מחבואים בשדה מוקשים 2042” שהוצגה בגלריה שלוש בתל אביב ב-1997. וכן בתערוכה “חופן ממתקים, סתיו 2048”, שנאצרה על ידי מוטי עומר והוצגה במוזיאון תל אביב לאמנות -1999. בתערוכה הוצגה סדרת בולים שכביכול יצאו במדינות שונות והדימויים התמקדו בילדים האומללים שפגשנו ובאברים שנקטעו – רגליים וידיים".
מתי חזרת לארץ ומדוע?
"חזרתי ב-2007 מאנטוורפן, תחנתי האחרונה בחו”ל. אני מודה שטעיתי".
עברת ממקום למקום ולא נטעת שורשים באף אחד מהם, מדוע?
"לא אהבתי להיות במקום אחד. הטעות הייתה שחשבתי שזה נכון לחזור. ההחלטה התקבלה בשעתו בגלל שהובטחה לי תערוכת רטרוספקטיבה במוזיאון תל אביב לאמנות. הבאתי 4 קונטיינרים עם יצירות. התברר שאין תקציב לתערוכה. לא הייתה לי כבר אפשרות לחזור הן בגלל המטען הגדול והן בגלל הגיל. שכרתי את הסטודיו באזור ובעל הבית אמר לי שבמקום לעבור ממקום למקום עם כל היצירות שלי, אביא הכל לארץ וזה יהיה מרוכז במקום אחד. עשיתי זאת. שיפצתי את המקום והוא נוח לי. אבל אי אפשר להתפרנס בארץ. הזמנות להשתתף בתערוכות בחו”ל נתקלות בקשיים של מחירי אריזה, הובלה וביטוח. אני מצטער שחזרתי".
בשנת 2008, כשאתה כבר חי בארץ, הוצגו במוזיאונים ברחבי הארץ 6 תערוכות העשורים במסגרת הפרויקט “שישים בשש”. מוזיאון תל אביב התרכז בעשור של שנות ה-70, מ-1968 ועד 1978. התערוכה נקראה “גופי עצמי”. האוצר פרופ’ מרדכי עומר בחר להתמקד מצד אחד בדיוקנאות עצמיים ומצד שני בגוף האמן, ובחלק זה גם אתה השתתפת (עם יצחק דנציגר, אביטל גבע, פנחס כהן גן). בין העבודות שלך שהוצגו בתערוכה היו שני סרטי ווידיאו, האחד נקרא “זהות” והשני “מרוץ שליחים”. כמו כן, הוצגו עוד עבודות כשבאחת מהן אתה מצולם עם הגב למצלמה כשמבטך לכיוון מוזיאון ישראל.
"העבודה בה אני מצולם מהגב מביט לכיוון מוזיאון ישראל, שנעשתה על ידי ראובן מילון, נמצאת אצלי ואין לי עותקים ממנה. הלכנו לבית שמשקיף לכיוון המוזיאון ועשינו כאן את הצילומים. אין לי תשובה לשאלה מדוע מוזיאון ישראל לא קנה את העבודה לאוסף שלו. עבודות אחרות שמופיעות בספר אולי נמצאות באיזה שהוא אוסף פרטי".
במסגרת הביאנלה של הרצליה באוקטובר 2009 הצגת את המיצג “אררט אקספרס-סתיו 2034” ונתקלת בדרישה לבטלו. במיצג העמסתם על גבי הסוסים מכשירי טלוויזיה וידיאו שהקרינו סרטים על בעלי חיים ואנשים בבריחה מאסון כלשהו וסוס אחד נשא גנראטור. ראש העיר יעל גרמן הורתה, בעקבות דרישת פעילים בארגון צער בעלי חיים, להפסיק את המיצג. המיצג הוצג לראשונה ב-1985 בביאנלה הראשונה בעיר ליון, צרפת. האם גם שם נתקלת בעוינות מצד גופים מסוימים?
“אררט אקספרס” הייתה העבודה החשובה הראשונה שעסקה בנושא האקולוגי ותיעדה מסע של סוסים הנושאים על גבם מקלטי טלוויזיה. רק בישראל נתקלנו בבעיות בהצגת המיצג “אררט אקספרס” ואכן לדרישת ראש העיר הרצליה, המיצג פעל רק יום אחד. לא הבנתי מדוע, הרי טלוויזיות לא שוקלות אפילו כמשקלו של אדם שרוכב על סוס. הפריט היחיד היותר כבד הוא הגנרטור. הצגנו את המיצג בליון בצרפת ב-1986, וגם ב-1995 בביאנלה הראשונה לאמנות ביוהנסבורג, דרום אפריקה".
"'אררט אקספרס' הייתה העבודה החשובה הראשונה שעסקה בנושא האקולוגי ותיעדה מסע של סוסים הנושאים על גבם מקלטי טלוויזיה. רק בישראל נתקלנו בבעיות בהצגת המיצג"
ב- 2011 הצגת בגלריה קונטמפוררי את התערוכה “בני אפרת – ריח בראשית” ונעמי אביב כתבה את המאמר המלווה תחת הכותרת “מר X: בני אפרת וריח בראשית”.
"כבר בתערוכה הזאת אני משתמש באדום ובירוק ובריח עשב טרי, שיחזרו ב-2014 בצורה מסוימת בתצוגה שלי במסגרת התערוכה הקבוצתית “יומנו של חמור” שהוצגה במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים".
בקיץ 2012 השתתפת בתערוכה “Galicia, mon amour-גליציה, אהובתי”, שהתקיימה ב-BWA-Sokol Gallery of contemporary Art, Nowy Sacz, Poland, תערוכה שעוסקת במיתוס של גליציה. ספר לי בבקשה על התערוכה והעבודה שהצגת בה, הרי לך אין שורשים בגליציה.
"התערוכה נאצרה על ידי דנה הלר, הייתה חלק מפרויקט תערוכות שחנך חלל חדש ועסק במיתוס של גליציה, בו נמצאות הערים נובי סאץ’ וקרקוב. בתערוכה השתתפו מספר אמנים, לא כולם ישראלים ו/או יהודים. התערוכה עסקה בזהויות ובמיתוסים הקשורים לגליציה, שהייתה בית לא רק לפולנים ויהודים אלא לקהילות אתניות נוספות".
הצגת כמה תערוכות בגלריה קונטמפוררי בתל אביב, אחת מהן “היונה, קיץ 2062” הוצגה בספטמבר 2014. בגלריה הוצב מיצב מגושי קרח שמציג את המילה “שלום”, והקרח , נמס לעיני המבקרים. לצד המיצב הזה הוצב מטוס קרב מעופרת שבחרטומו ענף זית, מעליו אותיות עופרת שמזהות את היונה שראה נוח כניצולה משואה כלשהי. האם זו עבודה פוליטית?
"זה לא פוליטי, המסר הוא שגם שלום הוא מצב זמני ההולך ונמוג".
בספטמבר 2014 השתתפת בתערוכה קבוצתית בשם “יומנו של חמור” במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים. בתערוכה זו נתת כבוד לבעל החיים שנחשב נחות לעומת הסוס, החמור.
"קראתי לעבודה “חדר מרעה, חורף 2053, 2005”. ציירתי את החמורים בחלל אדום, כי בטבע עולם הצומח משלים את עולם החי, והצבע האדום שמשלים את הצבע הירוק הוא צבע העשב אותו אוכלים בעלי החיים. ריח עשב ליווה את התצוגה".
במחצית השנייה של שנת 2016 הצגת תערוכה בשם “ריח ראשוני 2056” במוזיאון חיפה לאמנות. מה היה לב התערוכה?
"בתערוכה הזו רציתי ליצור מחדש את מלאכת הבריאה. באחד מחללי המוזיאון הוצגו ציורי ענק של עדרי בעלי חיים, צבועים בלבן עם כתמי צבע, כשטפטפות מזרימות ריח חזק שהופק במיוחד עבורי – מעין ריח ראשוני המאותת לבעלי החיים ממרחק על זמינות של מזון ומים, ודרך להתחדשות".
ב- 2018 מוזיאון פתח תקוה לאמנות הציג את תערוכת היחיד שלך “נתיב האבדון, חורף 2065”. התערוכה נפתחה עם שירו של המשורר רוני סומק “רקוויאם לנמר האחרון בעולם”, ואתה העמדת לרשותו כדי חרס עם הצבעים שחור וצהוב ושחר בן-חור צילם את פעולת התזת הצבע ורישום מילות השיר על הקיר. ספר לי על הקשר שלך עם המשורר רוני סומק.
"ב-1995 הייתי בביאנלה של דרום אפריקה והצגתי שם את “אררט אקספרס” ורוני בא כמשורר לערב קריאה. נפגשנו לראשונה במסעדה וכל אחד הציג את עצמו, ורוני אמר “בני אולי נעשה משהו ביחד”. ואני חשבתי שאנחנו כטיפוסים “כמו אש ומים”. יום חורפי אחד החניתי את מכוניתי, נדמה לי באמסטרדם, וראיתי עמוד של אדים עולה מהמנוע, ואמרתי לעצמי “מים ואש, אש ומים”. צילמתי את המראה, שלחתי לרוני עם המילים “יש תערוכה”. הוא שמח ועשינו את התערוכה “בית חרושת של הטבע” ב-1998. התערוכה הייתה הראשונה שמוזיאון ישראל הציג לא בירושלים, אלא בגלריית המומחה, ברח’ שבזי 40, נווה צדק, תל אביב".
איך נולד הרעיון לבצע את העבודה “רקוויאם לנמר האחרון” במוזיאון פתח תקוה לאמנות?
"דרורית גור אריה, מנהלת מוזיאון פתח תקוה לאמנות, הכירה את שיתוף הפעולה שלי עם רוני ואהבה אותו. היא ביקשה שנעשה עבודה משותפת לתערוכה “נתיב האבדון”. מה שרוני עשה כלל לא דומה לתערוכה ב-1998. בפתח תקוה רוני בחר את המילים ואני טיפלתי בהן ויזואלית, וכל צעד שהוא עשה עם הצבע הוא עשה בהתאם להנחיות שלי. תהליך העבודה צולם על ידי שחר בן חור והוצג על מסך טלוויזיה. העבודה הזאת פתחה את התערוכה וממנה עברו לחלל הגדול בו הצופים נמצאו תחת מתקפה של 6 ערוצי סרטי ווידיאו שהוקרנו על 4 קירות + שעון ענק, והראו לנו איך אנחנו הורסים את כדור הארץ. איסוף קטעי הסרטים נמשך 3 שנים והם נשלחו אלי מכל העולם. חיתוך וחיבור הקטעים היה עבודה קשה וממושכת. הערוצים השונים מקרינים קטעים על זיהום הים והנהרות, זיהום אוויר כתוצאה מפעילות כלי תחבורה שונים, מצבורי אשפה ופסולת, זיהום תעשייתי, הרס היערות וציידי החיות, ועוד. הראיתי לך במחשב לאן הגיעה כרגע האמנות שלי, זו שהתחילה להתפתח בשנות ה-80 בפריז והוצגה במוזיאון פתח תקוה לאמנות. הנושא שטמון בשם הסדרה “We were here before you and we will be here after you” , משך מומחים להתייחס ולהגיב אליו. הסדרה עוסקת בכך שאנו מחסלים את הטבע כמעט לגמרי, אבל בסופו של תהליך הטבע ישרוד ואנחנו נעלם. הפרויקט האחרון שאני עוסק בו התחיל עם העבודה הזאת שבה אנחנו אינם אבל הזברות קיימות. פרויקט עם זברות הוצג בשעתו במוזיאון רובנס באנטוורפן בבלגיה, ובמוזיאון ינקו דאדא בעין הוד – מלאו גמלים את מקום הזברות. הצילום של הזברות בסמוך לשדה הצמיגים מראה צמיגים אמיתיים והזברות צולמו בזמן שהייתי בדרום אפריקה בשביל הביאנלה הראשונה לאמנות ביוהנסבורג, 1995. אז פגשתי את נלסון מנדלה בתערוכה שהצגתי “אררט אקספרס”, הוא התלהב וחיבק אותי, וכתוצאה מהפגישה הזאת סידר לי אפשרות לטוס בכדור פורח מעל הסוואנה ולצלם את בעלי החיים. אח”כ נתנו לי גם ג’יפים עם נהגים והסתובבנו בשמורה כמעט שבוע וצלמנו בעלי חיים מכל הכיוונים ובמצבים שונים. תלמידים שהיו לי בבלגיה טפלו בצילומים של כל בעל חיים.
ומה באשר לסרטי הווידיאו שמוקרנים במסדרון הצדדי?
"התערוכה כללה קבוצה של 6 מתוך כ-140 סרטים ניסיוניים שיצרתי בשנות ה-70 ובשנות ה-80 של המאה ה-20. לא היה לי ניסיון מקצועי בתחום הסרטים. שחזרתי מיצבי עץ צבעונים, בהן מוצב המקרן שמקרין סרטונים סופר 8 מ”מ משנות ה-80 שהוצגו בשעתו גם במוזיאון טייט בלונדון. בשניים ממיצבי העץ הצבועים הוקרנה דמותי בסטודיו, כשאני עובד במהירות כדי להספיק למלא את המשטח לפני שייגמר אורכו של הפילם שבו הוא צולם.
אצטט מילים מהטקסט של עדי אנגלמן שהתפרסם בקטלוג התערוכה “נתיב האבדון”: “אני רואה בסרטים אלה מעין שירי הייקו במדיום הקולנוע. בשפתם המינימליסטית והתמציתית הם מהווים תזכורת ליפי הטבע וליופיים של הדברים בעולם, ליחסים, מידות ומצבים, וכן לכוחו האמוטיבי של הקולנוע”.4
"במבט על העבודות שלך אני רואה שמאז ראשית שנות ה-80 אתה עסוק בשלום ומלחמה, בדו קיום, באיזון אקולוגי בעולם ובסוף האפוקליפטי שלנו, תושבי כדור הארץ. האם אין עתיד בכלל ואולי צפוי לנו עתיד אפוקליפטי כפי שמתואר בספר “הדרך” של קורמאק מקארתי. אגב – נקבע יום כדור הארץ, 22 באפריל. האם אלו הנושאים שמעסיקים אותך גם היום?
"אני עוסק רק בנושא האקולוגי ובהרס הציביליזציה וכדור הארץ, דברים אחרים לא מעניינים אותי. למשל יש לי צילומים של הנעשה בקוטב הצפוני ובקוטב הדרומי, עם טבלאות ייאוש לקראת החורבן. עשיתי עבודה עם שקים וכתב מורס, שמציין שמות הכימיקלים שמרעילים את האוויר. הכותנה של השק מסמלת עננים והאותיות בצהוב – רעל. דברים אחרים לא מעניינים אותי. אם תפקידה של האמנות, בין השאר ובעיקר, הוא ליצור קשר לחיים אז אני יוצר קשר לחיים ומראה את החיים היום ובעתיד. מעניין אותי לעסוק בחיים ובסיפור הנוכחי “איך החיים הולכים לאבדון”.
"אני עוסק רק בנושא האקולוגי ובהרס הציביליזציה וכדור הארץ, דברים אחרים לא מעניינים אותי. מעניין אותי לעסוק בחיים ובסיפור הנוכחי – איך החיים הולכים לאבדון"
באיזה אוספים ציבוריים ופרטיים נמצאות עבודות שלך?
"עבודות שלי נמצאות באוספים של מוזיאונים, מוצבות בפארקים ובמרחבים ציבוריים בחו”ל ובישראל, ואצל אספנים בארץ ובעולם. לצערי אינני מכיר את דור האספנים החדש. עבודות שלי נמצאות במוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון חיפה, מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, מוזיאון אשדוד לאמנות, אוסף בנק דיסקונט, אוסף דורון סבג, מוזיאון לאמנות מודרנית ובמוזיאון גוגנהיים בניו יורק. מיצבים ופסלים שלי מוצבים במקומות ציבוריים כמו אוניברסיטה תל אביב, בחולון, שם אגב דיירי השיכונים הסמוכים לא אהבו את העבודה וכעסו שלא שאלו אותם, בפארקים בארה”ב, באדינבורו, בבריסל ועוד מקומות".
מה דעתך על עולם האמנות הישראלי?
"מה יש באמנות ישראלית שאין באמנות עולמית. אני לא חושב על זה, אני חושב אמנות ולאו דווקא אמנות ישראלית".
אבל אתה חי פה וישנם אמנים ואמניות שעוסקים בהוויה ישראלית, כמו נושאים פוליטיים וחברתיים, הכיבוש, פליטות והגירה.
"לא מעניין אותי, הראש שלי במקום אחר. מעניין אותי – אמנות, יצירתיות וכדור הארץ. אי אפשר להתעסק במקום עצמו אלא אם מגבילים את הדיון לתרבות של דת וגזע, ואותי זה לא מעניין".
ראיתי שזכית בפרסים רבים וחשובים.
"הפרס הראשון שקבלתי ב-1966 פתח לי את הדלת לעולם אחר: פרס קרן התרבות אמריקה-ישראל. בהמשך קבלתי ב-1969 פרס הביאנלה של פריז לציירים צעירים. פרס חשוב הוא פרס סנדברג לאמנות ישראלית מטעם מוזיאון ישראל שקבלתי ב-1972. בהמשך קבלתי את פרס הרכישה ממוזיאון תל אביב ב-2001 יחד עם משה קופפרמן, שזכה בפרס אחר. ב-2017 קבלתי את פרס משרד התרבות למפעל חיים בתחומי האמנות הפלסטית עבור עשייה אמנותית של 25 שנה לפחות, אשר השאירה את חותמה בשדה התרבות והאמנות בארץ והשפיעה על אמנים. הפרס הוענק לי ולנורית דוד".
האם אתה הולך לראות תערוכות במוזיאונים ובגלריות
"לצערי הפסקתי ללכת לתערוכות בעיקר בגלריות. החנייה מציקה לי, קבלתי המון דוחות תנועה. חבל כי ישנם אמנים ישראלים נהדרים. אישית מעניין אותי להציג וגם למכור. קשה למכור עבודות ווידיאו ומיצבים. אני כבר לא צעיר אבל אני מרגיש שביצירתי אני הכי עכשווי".
“רגע לפני מותו חרט בצפרניו הנמר האחרון בעולם
חצי אהבה על גזעי עצים
שגרזן חסר מוח
חלם אותם כרותים.
ערב ערב מציירת השמש לזכרו
חברבורות בענני הנוף שהוא
ממשיך לטרוף”
רקוויאם לנמר האחרון בעולם מאת רוני סומק, השיר נכתב על הקיר בתערוכה במוזיאון פתח תקוה לאמנות , 2018
השיחה התקיימה ביום רביעי, 28 במרץ 2018, בסטודיו של בני אפרת הממוקם באזור.
1) וילם סנדברג, היועץ האמנותי של מוזיאון ישראל בתקופת הקמת המוזיאון ובראשית פעילותו
2) יגאל צלמונה, 100 שנות אמנות ישראל. ירושלים, מוזיאון ישראל, 2010. ע’ 251
3) עדי אנגלמן, על הפרויקט, בתוך “בני אפרת סרטים ניסיוניים משנות ה-70″, תצוגה במוזיאון פתח תקוה לאמנות, 2018, ע’ 6
4) עדי אנגלמן, בני אפרת: סרטים נסיוניים משנות ה-70” בתוך “בני אפרת: נתיב האבדון, חורף 2065”, קטלוג התערוכה במוזיאון פתח תקוה לאמנות, 2018, עורכים: דרורית גור אריה ואבשלום סולימן, ע’ 27
הקליקו לכתבות נוספות במגזין של הבית >
by GemPlan