אמיר נוימן אהוביה: "קרה שמישהו נכנס אלינו ואמר "תורידו את הציורים מהקיר"

כרמלה טייכמן בשיחה עם אמיר נוימן אהוביה, תלמיד המחזור הראשון ב”בית לאמנות ישראלית” ושותף בסלון יפו לאמנות

“לא היה שיעור שלא התעשרתי ממנו…”

כ: בבקשה הצג עצמך

א: נולדתי בתל אביב, בן 63 ותושב נס ציונה. עם סיום לימודי וצבא, עליתי לירושלים ולמדתי בחוגים שונים אם כי לא סיימתי אף אחד מהם.

כ: במה עסקת לפני שחברת לסלון יפו לאמנות?

א: הייתי כתב פוליטי בעיתון “דבר” ועורך מקומונים של ידיעות תקשורת. כשהחלטתי לעזוב את העיתונות התחלתי לעבוד בארגונים חברתיים, ולמדתי לימודי תעודה במכללת תל אביב יפו בנושא. התנדבתי פעם בשבוע במסגרת “סינגור קהילתי” בעיר לוד ושם הכרתי שכונות מצוקה ובהן אוכלוסייה ערבית. סייעתי להם במגע עם הרשויות והממסד, מה שקרב אותי מאד אליהם. עכשיו אני מתנדב חצי יום בשבוע במרפאה של הפליטים של ארגון רופאים לזכויות אדם . מבלי שהתכוונתי לכך, ההתחלה הזדמנה לדרכי על ידי חבר, יאיר רוטמן, שהיה כבר מעורב באמנות פלסטינית, בנוסף לעיסוקיו האחרים, שהציע לי שנארגן יחדיו תערוכה של אמנים פלסטינים שתוצג במשך מספר שבועות. היה לו חלום ואני הצטרפתי לחלום שלו. אמנות פלסטינית לא הייתה מושג שבשגרה. לא השתמשו בביטוי הזה, כבר אז היו אנשים שזה הוציא אותם מדעתם. היה חידוש בכך שהבאנו אמנים שאז עדיין לא הוצגו בשום מקום אחר במרכז, כמו סולימן מנסור ומחמוד קייס, אמנים מעזה, הגדה המערבית ואפילו מירדן. התערוכה, שהשתתפו בה כ-40 אמנים, הייתה המהלך הראשון שלנו והשלב של סלון יפו לאמנות הוא המהלך השני.

כ: איפה הוצגה התערוכה?

א: כאן, בנמל, ביפו, שהיא עיר מעורבת. הבאנו את אחמד כנעאן בתור אוצר התערוכה, שהוא אמן, אוצר ובעל גלריה בישוב תמרה. הוא אצר את התערוכה, שהוצגה ב-2009, שהייתה מוצלחת. לפני התערוכה הזאת היו תערוכות של אמנים פלסטינים במרכז בגלריה הגר ביפו (בשנים 2001-2003, אוצרת טל בן צבי). אלפים באו לתערוכה, במיוחד בסוף השבוע, והאופוריה הייתה גדולה. הורגש הצורך בהצגת אמנות פלסטינית והצורך במקום שיקדיש עצמו לכך.

כ: האם בתערוכה הראשונה קנו עבודות ומי?

א: קנו, בעיקר יהודים, חלקם אספנים. ערבים כמעט ולא קנו.

כ: מדוע?

א: אני חושב שהם אינם מורגלים בקניית אמנות, זה עניין תרבותי משתנה . אבל שומעים שבמדינות המפרץ משקיעים מיליארדים במוזיאונים וברכישת אמנות. ידוע ששייחים וגם אזרחים אחרים שחיים שם קונים עבודות גם לביתם.

כ: איך המשיכה הפעילות שלכם?

א: בהתחלה הייתה אופוריה, מכרנו בתקופת התערוכה, כולם ברכו אותנו. ההמשך היה קשה. ימי האופוריה פגו, במקומם הגיעו ימים אפורים ועמדנו מול שוקת שבורה. בסוף השנה הבנו שאו שסוגרים או שמשנים מתכונת. אחמד כנעאן אבד סבלנות ופרש מהפרויקט. פרויקט כזה לא יכול לעמוד על הרגליים תוך שנה וצריך סבלנות וגם כסף. היינו חסרי ניסיון בניהול מסחרי. למדנו על בשרנו מכישלוננו. והמתכונת שאת רואה פה נולדה מתוך הניסיון והכישלון של השנה הראשונה.

כ: הקהל של סוף שבוע הוא קהל שבא לקנות נעליים ולאכול דגים על החוף. זה לא קהל של גלריות ואפילו לא של “צבע טרי”. איך מושכים אותו ל”סלון”?

א: נכון, ולמדנו במשך הזמן להכיר את הקהל ומה מעניין אותו. וכאן ראית בכניסתך – שולחן ועליו יינות, דבש ומוצרים אחרים, ובחלק מהסלון מוצגים מוצרי עיצוב שונים. יש כאן סוג של חנות גלריה. אנשים אוהבים את זה. הם לא מתחברים לאמנות וכן מתחברים לדברים אחרים שמוצעים בחנות. המדיניות שלנו היא להביא אמנות נגישה לקהל הן מבחינת העניין והן מבחינת המחירים, שהם “שפויים”. הקהל שלנו איננו הקהל של מוזיאונים והגלריות בבן יהודה ובגורדון אלא הקהל שבא לאזור הנמל בעיקר בסוף שבוע.

כ: האם לאמנים הפלסטינים, מישראל או מהשטחים, הייתה בעיה להציג בישראל?

א: הצגנו אמנים פלסטינים מישראל וגם מהגדה המערבית, רצועת עזה ואפילו מירדן. לא היינו מגיעים לאמנים שמחוץ לישראל בלי אחמד כנעאן. לחלקם הייתה בעיה להציג בישראל. כשנפרדנו מאחמד, נפרדנו מכל אותם אמנים. נשארנו עם קבוצה של אמנים פלסטינים ישראלים שממשיכים להציג אצלנו, יחד עם אמנים ישראלים אחרים. השוני במתכונת היה צורך קיומי.

כ: איזה תערוכות אתם מציגים מאז נפרדתם מאחמד כנעאן?

א: אנחנו עדיין מקפידים להציג אמנים פלסטינים, אבל לא מתמקדים בתערוכות יחיד, מלבד כארים אבו שקרה ורובא סלאמה שעשינו להם תערוכות יחיד. עכשיו מוצגת תערוכת יחיד של אלכס טוביס, אמן ישראלי צעיר, בוגר בצלאל. אנחנו מביאים אמנים צעירים ומקפידים לרענן ולחדש.

כ: מי ממלא את תפקיד האוצר מאז שאחמד פרש?

א: אני ובשנה האחרונה יחד עם יאיר רוטמן, ובמקרה מסוים נעזרנו באוצרת, אבל עיקר העבודה נעשית על ידינו.

כ: בשיחה שלי עם אניסה אשקר העליתי שאלה לגבי הזהות שלה לא רק כערביה אלא גם כאישה , פמיניסטית, מוסלמית, פלסטינית וישראלית. היא ביקשה להשיל מעליה את כל הזהויות.

א: עניין הזהות מורכב. בפתיחת התערוכה של כרים אבו שקרה נכח חותנו, שהוא השייח’ ראאד סלאח אבו שקרה, ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. הוא נהנה מאד בפתיחה. התברר ששנים קודם, בצעירותו, הוא בעצמו היה צייר עד שהעדיף את המסלול הדתי. לפי מסורת המשפחה המכחולים והצבעים של השייח ראאד סלאח נתנו לעאסם אבו שקרה (1961-1990) שהיה “כוכב” בתל אביב.

כ: מלבד ספרה של טל בן צבי “סברה, ייצוגי הנכבה באמנות הפלסטינית בישראל” (רסלינג, 2014) איזה ספרות בנושא אתה מכיר?

א: יצאו קטלוגים שליוו תערוכות בגלריה הגר ביפו. המוזיאון באום אל פאחם מפרסם קטלוגים. כמו כן התפרסמו כבר ספרים באנגלית, כמו ספרה של גנית אנקורי, על אמנות ואמנים פלסטינים.

כ: הגלריה באום אל פאחם הוקמה ב-1996, ועדיין מנהלה סעיד אבו שקרה מנסה להשיג סכומים נכבדים כדי לבנות בניין חדש לגלריה ולקבל הכרה כמוזיאון לאמנות עכשווית. והנה מופיעה ידיעה על פתיחת המוזיאון הערבי לאמנות עכשווית ומורשת בעיר סכנין. טרם התבסס אחד והנה קם השני. האם התחרות בין שני המוסדות, גם על תקציבים, טובה או מזיקה?

א: שיפרחו 1000 פרחים. זה באמת עניין של תחרות. אני לא חושב שאחד יבוא על חשבון השני, לעת עתה אחד נאבק על קיומו והשני עומד להיפתח. אני יודע שגם בירושלים רוצים להקים מוזיאון לאמנות פלסטינית, יוזמה של Palestinian Art Court – Al Hoash Gallery. אני חושב שאיש פרטי לא יכול לגייס כספים לפרויקט כזה. בסופו של דבר יהיה מוזיאון אחד או שניים . צריך גוף ציבורי שירכז את הנושא. זו צריכה להיות יוזמה של המדינה של משרד התרבות. אבל זה לא יקרה ב”משמרת” שלנו.