תמרה ריקמן: “דור האמנים שלנו לא התעסק בפסיכולוגיה כמו הצעירים”

כשאני מלמדת אני אומרת לתלמידים “תפתחו מחסן ותאחסנו כל דבר שאתם אוהבים, כי בלי מחסן אתם לא תוכלו לעבוד”. מחסן יכול להיות מקום פיזי וגם מנטאלי. תמרה ריקמן בשיחה עם כרמלה טייכמן
תמרה ריקמן
כרמלה טייכמן

כרמלה טייכמן

2015 I תמרה ריקמן, צילום: נועם עזרן

“הנערה שקוראים לה עברית

היא בת זקונים למשפחה טובה מאד,

רק מה? היא מתפרפרת, כל יום דבר אחר.

אי אפשר לסמוך עליה, מלה שלה היא לא מלה”

(קטע מ”בעיה לשונית” מתוך “שירים אחרונים” של דן פגיס, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1987, ע’ 66)

כ: בשיחת הטלפון שקדמה לפגישתנו, בה הצגתי בפניך את “הבית לאמנות ישראלית”, את אמרת לי “אני לא אמנית ישראלית ואת תביני”. הבה ונחזור לבית הוריך ונעוריך הישראלים והתל אביבים ואולי בסוף השיחה אני אבין.

ת: נולדתי בתל אביב ב-1934 וגדלתי ברחוב חיסין. הייתי בת יחידה. אבא בא לארץ לבד בתור חלוץ, חבר בגורדוניה ובקיבוץ עין חרוד, הוא היה פעיל בגדוד העבודה. בשלב מסוים הוא חזר לרוסיה כדי להביא את אימא. הם נסעו לשנה לוורשה ושם אימא, שלא ידעה עברית, הייתה למורה. הם באו ארצה עם סבתא, אימא של אבא, שגרה אתנו והיא גידלה אותי. אימא באה מרקע אחר מאשר אבא, היא הייתה אישה אופנתית שאהבה לשבת בבתי קפה וללכת לקונצרטים. סבתא הייתה הולכת אתי לגינה ולמדה אותי דברים שונים כמו סריגה. אין לי זיכרון ארוך מהילדות. יש לי תחושות אבל לא אירועים. בגיל צעיר, אולי בזכות סבתא, התחלתי לקשקש ולצייר ועשיתי דברים בידיים. אבל אף פעם לא אמרו לי שאני מציירת יפה. בכיתה א’ ו-ב’ כתבתי שירים ומשה מוסנזון, שערך את עיתון הנוער העובד “במעלה” העריך אותם והדפיסם בעיתון. הייתי בת 8 או 9. השירים הראשונים שלי היו באמת מעניינים. אבל בגלל תשומת הלב שנתנו לי השירים הפכו להיות מאולצים ולא טובים והפסקתי לכתוב. חזרתי לצייר, תמיד ציירתי ותמיד הייתי ילדה שיודעת לצייר אם כי לא מדויק.

כ: המעבר משירה לציור לא פגע באהבה הגדולה שלך לשירה.

ת: שירה תלווה אותי כל החיים מסיבות שונו שנגיע אליהן בהמשך. בינתיים בגיל 10 אבא, שהיה רק בן 44, נפטר, והעולם סביבי התפרק. אימא יצאה לעבודה ולא היה לה זמן בשבילי. סבתא הייתה בשבילי הכל וכל הזמן. אבל לא קבלתי את תשומת הלב שילד צריך לקבל. מי שהייתה קשובה אלי הייתה אחות בית הספר לאה ציפקין. היא לקחה אותי תחת חסותה. ככה הגעתי לבית ספר התיכון עירוני א, ברחוב מזא”ה, שהיה משאת נפשם של כל המוכשרים. הייתי שם שנה בלבד ואתי למדו אורי ברנשטיין, דן מירון ועוד כמה גאונים. בתום השנה יצאתי משם עם 9 מבחני מעבר.

כ: בלשון המעטה, לא השתלבת בבית ספר של “המוכשרים הגאונים”.

ת: בית הספר הזה לא התאים לי. הייתי בצופים, היו לי הרבה חברים, וחלק מהמבוגרים יותר עלו על הקרקע בקיבוץ תל קציר. אז אני נסעתי לתל קציר והיה לי שם סוס, שהיה כל עולמי. היינו צריכים לשמור על הגבול, ואני הייתי ילדה בת 14-15 עם נשק שלא יודעת להפעיל, והרגשתי גיבורה. כעבור זמן הגיע חבר של אבא בג’יפ ואמר לי “תמי תעלי לג’יפ”, עליתי וחזרנו לתל אביב. כנראה הייתי צריכה מישהו שיאמר לי מה לעשות. הייתי בתל קציר 6 חודשים ואימא לא באה לבקר אותי.

כ: חזרת לתל אביב וברור שאת צריכה למצוא מסגרת לימודית אחרת מהתיכון של המוכשרים.

ת: החבר של אבא רשם אותי לגימנסיה “גאולה”, גימנסיה ידועה לתלמידים שהיו בסדר אבל לא גאונים. הם בטלו לי את כל הבחינות, התחלתי מההתחלה וסיימתי את הגימנסיה בהצטיינות. בתקופה זו הייתי עסוקה בספרות ובקריאה כמעט אובססיבית. ציירתי מעט והלכתי לתערוכות אבל לא בגלל שהייתי זקוקה לכך. בצבא, למדתי בטכניון, רציתי להיות אדריכלית, ואפשרו לי ללמוד בלימודי ערב. טכניון ערב היה מבוסס על תלמידים שבאו מחיל האוויר ומחיל הים. הייתי שרטטת בחיל האוויר ולמדתי בטכניון שנה. ואז נפצעתי בצבא ולא חזרתי ללימודים.

כ: לא חזרת ללימודים בטכניון אבל התאונה שהיא אחת ההתפרקויות בחיים שלך הביאה אותך למיטב בתי הספר לאמנות בחו”ל.

ת: נכון, ובמקום ללכת לבית הבראה בחרתי ללכת לסמינר הקיבוצים אורנים ולמדתי במשך שנה הוראה. אני שמחה שעשיתי זאת מבחינת ההוראה וגם מבחינת המפגש עם אנשים שהיו לחברים טובים. באורנים היו מורים טובים כמו הפסל דב פייגין ופרלי פלציג, אמן ומומחה למוזאיקות, שהגיע מוינה. כעבור זמן קצר הייתי צריכה לעבור עוד ניתוח והוחלט לשלוח אותי לניו יורק. אחרי הניתוח בעודי שוכבת בחדר ורופאים מסתובבים סביבי, אני רואה את פרלי פלציג לבוש בחלוק של רופא ניגש אלי ואומר “אל תדאגי תמי, אני רשמתי אותך לבית ספר לאמנות בניו יורק, New School for Social Research”. בבית הספר הזה למדו מורים מצוינים רבים מהם שהצליחו לברוח מאירופה, והביאו לניו יורק תרבות אירופאית. בין התלמידים היו אמנים ששמם כבר הלך לפניהם. בקיץ האמן אברהם רטנר עשה קורס קיץ לתלמידים זרים והוזמנתי לשם. בכל מקום פגשתי אנשים מעניינים. בניו יורק הכרתי את ג’קסון פולוק וכמעט נהרגתי אתו. אהובתו, רות, חלקה עמי חדר בדירה. הוא היה בא הרבה ותמיד היה שיכור. רות ביקשה ממני לבוא אתה לסוף שבוע בבית שלו ב-Springfield, MA .

כ: מדוע הצטרפת לנסיעה?

ת: הוא היה אלכוהוליסט כבד ולא תמיד היה בטוח לשהות בחברתו. אני הסכמתי לנסוע וזכיתי לתמורה נפלאה. יום אחד, פולוק קם בבוקר, לשם שינוי היה פיכח, ואמר לי “אני אשמח מאד אם תסכימי לשבת אצלי בסטודיו ואני אראה לך עבודות שלי”. זה היה יום שלא אשכח כל חיי. לא יודעת למה היה לו הצורך לעשות זאת, אבל הוא פתח מגירות והוציא רישומים אחד אחרי השני. ולבסוף הגיע לבדים הגדולים וגלגל אותם. יום שלם ישבנו והוא דיבר ודיבר. אני חושבת שהוא היה זקוק למישהו בלי שיפוט ידוע מראש. בשבילי היום הזה היה מתנה גדולה ואולי היום המשמעותי ביותר בחיי המקצועיים. בבית הגדול גרתי בחדרה של רעייתו לי קרסנר, שהייתה באירופה. שבוע לאחר מכן שוב הייתי צריכה להתלוות לרות לביתו של פולוק. ואז באה אדית, חברה של רות והיא נסעה במקומי . פולוק נהג שיכור – הוא ואדית נהרגו ורות יצאה ללא פגע. ואז הכל התפרק.

כ: אני שמה לב שבפרק החיים הקצר אליו הגענו היו לך כמה נקודות שהמונח “התפרקות” מתאים להן – והנה את מוכיחה שמכל התפרקות צמחת והתפתחת.

ת: כבר אמרתי שלא צריך להתגעגע לעבר. נסעתי עם כמה ישראלים לחצות את אמריקה. ובנסיעה הזו פגשתי ישראלי בשם יורם גורן ונסענו יחדיו לבוסטון. הוא למד אדריכלות ימית ב-MIT ואני נרשמתי ללימודים ב-Boston School of the Museum of Fine Arts, זה היה בית ספר נפלא עם מורים מצוינים לפיסול ולרישום. אחד המורים לפיסול Harold Tovish , שהיה מוקד שמשך תלמידים שהגיעו רק על מנת ללמוד אצלו: הוא היה מורה לפיסול ושם דגש על לימוד רישום. השפעתו עלי הייתה רבה. הנושא העיקרי שלי היה פיסול. למדתי פיסול עוד לפני שנפצעתי. בנווה שאנן היה מורה לפיסול בשם כפרי ולמדתי הרבה ממנו. התקופה בבוסטון הייתה מעניינת מכמה בחינות. עבדתי כעוזרת לספרנית במוזיאון ופגשתי בעיר פסל אמריקאי, ושנינו קבלנו Traveling scholarship ונסענו לרומא. הוא היה פסל מצוין, מאד אקדמי, ואני עשיתי דברים שלא ייעשו. לא הייתה בינינו התאמה כי הוא ניסה ללמד אותי לעבוד “נכון”. ואף על פי כן, הייתה לנו תקופה נהדרת בה נדדנו באיטליה ממקום למקום במטרה למצוא את דונטלו. מצאנו ועבדנו בבית יציקה לברונזה שהיה בלב רומא ממש באזור מגורים. למדנו את תהליכי העבודה עם שעווה. במקום לשלם הם הרשו לנו לצקת. אני לא יכולה להתפאר עם מה שעשיתי שם. קנינו מכונית קטנה טופולינו ונסענו לפריז. נרדמנו במכונית ובבוקר ראינו שאנחנו לרגלי מגדל אייפל. כל החיים רציתי ללמוד ב-École des Beaux-Arts, זה היה האלדוראדו שלי. לא יודעת למה, אולי רעיון רומנטי. למדתי שם וזה היה קטסטרופה. הסטודנטים הצרפתים עשו הכל מלבד ללמוד: ישבו ופטפטו, שתו קפה, עישנו והמודליסטית המסכנה קפאה מקור. מאד התאכזבתי ואמרתי למורה Robert Couturier, שהיה פסל ידוע ודמות חשובה בעולם האמנות הצרפתי, שבאנו ללמוד ולעבוד. הוא אמר לשנינו שייתן לנו מפתח לסטודיו ב-École des Arts Décoratifs והוא יבוא לעשות ביקורות. שם היה הרבה חומר ומעט תלמידים אז עשיתי עבודות גדולות, אבל הם לא היו פסלים טובים. בפריז למדתי הדפס וזה כבש את ליבי. נשארנו שם שנה וחצי, נשאנו, חזרנו לרומא וכעבור זמן הגענו לארץ.

כ: אחרי שנים בחו”ל את חוזרת לארץ ומביאה אתך בן זוג אמריקאי, לו כהן.

ת: החלטנו לבוא לארץ ואם כעבור שנה הוא לא יסתדר, נחזור לארה”ב. הוא לא הסתדר למרות שקיבלו אותו יפה. הוא אפילו לא רצה לנסוע לירושלים. תל אביב הספיקה לו. הוא קיבל עבודה ביהלומים וזה לא היה לרוחו, זה לא מה שהוא רצה לעשות. הוא חזר לארה”ב ואני הייתי אמורה לחזור אחריו. אבל הייתה לי בעיה עם הוויזה. למרות שהוא היה אמריקאי, הייתה לי ויזה של סטודנט, וכדי לקבל גרין קארד הייתי צריכה לשהות 4-5 שנים מחוץ לארה”ב. ואז הופיע כרמי (המשורר ט. כרמי) הגואל והמשיח, ואני עדיין נשואה ללו כהן.

כ: גם כרמי היה אמריקאי.

ת: אמריקאי במוצא אבל שירה כתב בעברית. כרמי הכיר את כולם, גם את שגריר ארה”ב, והוא ביקש עזרה בענייני הוויזה שלי ונסעתי לארה”ב להתגרש.

כ: את חוזרת מארה”ב ואתם ממשיכים לגור בתל אביב כרמי הכיר את כולם, אני משערת שגם בזכות אשתו הראשונה האמנית שושנה היימן ז”ל, וירושלים עדיין לא בתכנית שלכם.

ת: כרמי ואני עברנו לחיות ביחד והתחלתי לעבוד. מי שנתן לי את המכבש הראשון היה נחום גוטמן. הוא הכיר את כרמי ואותי והוא נתן לי מכבש קטן עתיק ויפה. הוא אמר לי “אני לא עושה תחריטים, את יכולה לקחת..,”. אז גרנו ברחוב הירקון, ואני לקחתי את המכבש הקטן והעמדתי אותו בחדר קטן על גג הבניין שהיה חדר העבודה שלי. שושנה היימן ז”ל הייתה בלב ההתרחשויות בתקופה ההיא וכרמי הכיר אז הרבה אמנים, סופרים ומשוררים. המשכנו לגור בתל אביב. יום אחד הוא לקח אותי לטיול בירושלים והאדם הראשון שפגשנו הייתה לאה גולדברג וממנה המשכנו לד”ר משה שפיצר. הכרתי שני אנשים מופלאים שהיחסים אתם היו מצוינים.

כ: מדוע עברתם לירושלים?

ת: החברים הכי טובים של כרמי היו חיים וג’ודי בלנק. חיים, שהיה עיוור, היה פרופסור לבלשנות. אחרי שהכרתי אותם החלטנו שאנחנו רוצים לחיות באותה עיר שהם חיים בה. הבן דניאל נולד כבר בירושלים (1966). החיים בירושלים היו מענינים, אז אנשים רצו לגור בירושלים. היו לנו חיים יפים בירושלים. האנשים שהקיפו אותנו היו עולם קסום – כרמי פגש ו שוחח עם אנשים כמו גרשום שלום וש”י עגנון . ולי היה מזל, הייתי ביישנית וישבתי והקשבתי, לא הייתי מעורבת בשיחות, הקשבתי.

כ: צפיתי ביוטיוב בשיחה שלך ושל ליליאן קלאפיש על לאה גולדברג. התרשמתי שיש ביניכם קשר עמוק. היות והייתי תלמידה של בעלה סטפן מוזס, אני משערת שנפגשתן בירושלים.

ת: ליליאן קלאפיש וסטפן מוזס עלו ארצה ב-1969. לאה גולדברג הפנתה אותי אליה ומיד התיידננו, קשר שאנחנו שומרות עד היום. יש לנו דיבור נפלא. אנחנו מראות זו לזו עבודות ומאחר ויש לנו מילון מקצועי דומה, כי שתינו למדנו גם בפריז, אז השיח מצוין. אני יכולה להראות לה עבודה בסקייפ ומתפתח שיח מאד עניני.

כ: איפה היה הסטודיו שלך?

ת: בהתחלה בבית שבו גרנו ברחוב הגדוד העברי. היה לי שם מחסן ששימש כסטודיו. וכשעברנו לאבו טור, עבדתי בפרוזדור ואי אפשר היה לקרוא לזה סטודיו. אלא שאז נפתחו סדנאות האמנים וקבלתי סטודיו בו עשיתי פיסול.

כ: מתי הייתה התערוכה הראשונה שלך?

ת: התערוכה הראשונה שלי הייתה בגלריה דוגית בתל אביב ב-1965 והצגתי בעיקר פסלים חלולים. אני זוכרת שזריצקי בא לראות את התערוכה והחמיא לי. זה מאד שמח אותי ועדיין לא הבנתי איזה מזל נפל בחלקי שהוא בכלל בא. גם סטמצקי וארוך באו לראות את התערוכה הזו. הם באו בזכות ההיכרות עם כרמי. אני לא הייתי מודעת לעניין יחסי הציבור. התערוכה השנייה הייתה בבית האמנים בירושלים. שם הצגתי תחריטים. באולם אחד הציגו את נפתלי בזם ובאולם שני – אותי. התערוכה השלישית הייתה ב-1967 בזמן מלחמת ששת הימים, בגלריה רינה. ברטה אורדנג הזמינה אותי להציג אצלה ויונה פישר תלה את העבודות. כל מסמר שהכנסנו לקיר שקע פנימה כי הקיר היה ריק. ואז פרצה המלחמה. גלריה רינה הייתה על הגבול. הלכתי לראות מה קרה לעבודות. לא קרה כלום אלא שהן נטו בזוית אלכסונית. אח”כ היו הרבה תערוכות.

כ: את משייטת בין טכניקות וחומרים, ובתערוכה האחרונה שלך ב- RawArt Gallery בתל אביב יש לך עבודת ווידיאו. אני לא רואה שמן.

ת: עבדתי שנה אחת בשמן. נייר זה סיפור אחר. הטכניקות בבסיס נשארו אותו דבר. אני לא הלכתי לשינוי טכנולוגי כמטרה, אלא אם עניין אותי ואם שירת מטרה שלי. ווידיאו מעניין אותי מאד. ווידאו היה בתערוכה שלי במוזיאון בתפן וב-RawArt Gallery , למדתי את הנושא ונעזרתי באיש מקצוע.

כ: ישבתי וקראתי עליך ואמרתי לעצמי “לתמרה יש סיפור אהבה עם נייר”.

ת: נכון מאד. עד היום אני יודעת להבדיל בין סוגי נייר. אני לא בררנית, אני לוקחת נייר שמתאים לי לעבודה. דוד, הבן של פרופ’ שאול פרידלנדר, הוא בעליו של מחסן נייר בפריז. יש לו מפעל נייר בנפאל ועושים שם ניירות נפלאים ומעולים. מידי פעם הוא מביא לי ניירות. אני יכולה לקחת את הנייר שדוד מביא לי ולהתעלל בו. לא אתאים את העבודה לנייר, אבל נייר מסוים מתאים לעבודה מסוימת.

כ: את מציינת שיש עבודות שיש להן משמעות מיוחדת. אנא ספרי על אחת מהן.

ת: אני אספר על עבודה בחו”ל, פסל שעשיתי באירלנד בהזמנת הנשיא חיים הרצוג, בעיירה בשם ,Sneam בה נקבר נשיא אירלנד Cearball ó Dȧlaigh שנפטר ב- 1978. הנשיא הרצוג שהיה חבר של הנשיא א’דייל רצה להעניק מתנה לעם האירי לזכר נשיאו. ההצעות לפסל הוגשו דרך משרד החוץ, ההצעה שלי התקבלה ונסעתי לאירלנד לראות את המקום. הפסל, שעשוי מנירוסטה, נוצר בירושלים וגובהו היה 6 מ’. הפסל שט באנייה לנמל בעיר קורק ומשם במשאית לסנים. שם הייתה חוויה בלתי רגילה של תהליך ההקמה. ילדי בתי הספר באו ופוצצו את הפצפצים שעטפו את הפסל. בעקבות העבודה הזאת הזמינו אותי להציג תערוכה ב- Trinity College, Green Room בדבלין. התערוכה כללה את המקטים של הפסל בסנים ועוד 3 פסלי עצים מנירוסטה שהועמדו על במה במרכז האולם. רבים באו לצפות בתערוכה.

כ: מה היה תהליך העבודה על הפסל הזה?

ת: אני עובדת הרבה מאד בצורה מידית. אני יודעת מה הצורה שאני רוצה וכל השאר נתון לשינויים. הגודל – אם נראה קטן, אגדיל והפוך. אני מקבלת החלטות מקומיות, אני נותנת לעבודה להנחות אותי ולא ההיפך. בפסלים אני צריכה להיות קצת יותר מאורגנת.

כ: נראה לי שיש לפסלים בסנים ערך מוסף בשבילך. מהו?

ת: חנוכת הפסל הייתה חגיגה של העיירה. הנשיא הרצוג ורעייתו ואלמנת הנשיא האירי, המון קהל וכולם השתתפו בחגיגה. אבל המיוחד בא אחרי שנים. הבן שלי דניאל התחתן עם אישה אירית ואנחנו נסענו לסנים לראות את פסל העץ. יש לי חשד שהוא פגש אישה אירית בגלל שעשיתי את העץ.

 

עבודות שלא נעשו מהפנקס של תמרה ריקמן
עבודות של תמרה ריקמן. מהתערוכה "אובייקטים נשכחים" גלריה ברבור בירושלים, 2016
פסלים של תמרה ריקמן בכניסה למוזיאון התרבות הירמוכית ע"ש יהודה רות בקיבוץ שער הגולן

כ: ראיתי פסלים שעשית והעמדת בכניסה למוזיאון בקיבוץ שער הגולן. זה לא אירלנד אבל זה מיוחד.

“בצלמם ובדמותם – חלוקי נחל, חלוקי נירוסטה” 2006, בכניסה למוזיאון התרבות הירמוכית שבקיבוץ שער הגולן . צילום: תמרה ריקמן
ת: יפה, יש להם סיפור יוצא דופן. בירושלים חי ארכיאולוג בשם יוסי גרפינקל, שחוקר כל מיני אתרים. הוא חפר בשער הגולן ומצא צלמיות מדהימות שעכשיו מוצגות במוזיאון ישראל בתערוכה של “קיצור תולדות האנושות”. בשער הגולן יש מוזיאון לתרבות הירמוכית, שהוא מוזיאון קטן עם ממצאים נהדרים. יוסי סיפר לי על המוזיאון ונתן לי ספר על תולדות המקום עם צילומים ואמר לי “תראי, מה שאני רוצה לעשות זה להקים פסלים מודרנים שיהיה להם דיאלוג עם הפסלים בתוך המוזיאון”. אז נסעתי לראות את המוזיאון ואת המקום וידעתי מה אני אעשה. עשיתי 3 פסלים גדולים של הצלמיות שיש בהם את ההומור שיש בצלמיות ובכל זאת הן מודרניות ועשויות מנירוסטה.

כ: מדובר בפסלים בחוץ, האם הם נשמרים מפגעי מזג האוויר והמטיילים?

ת: הם מאד שמורים. אספר לך מה לא שמור וזו עבודה שלי בתוך אחד האולמות במרכז ז’ראר בכר בירושלים. בשעתו הלל שוקן שיפץ את אחד האולמות והוא ביקש ממני שאעשה עבודה. עשיתי תבליטים מנירוסטה שהיו על הקירות – קיר מול קיר. על כל קיר היו מרובעים גדולים, זה בא במקום שטיחים. התחילו לתלות על הקירות מודעות וביקשתי שיורידו אותן. אז הם תלו סביב האולם וילונות שחורים והתבליטים היו מוסתרים. שנים לא הייתי שם. לפני זמן קצר נסעתי לירושלים והורידו אותי ליד מרכז ז’ראר בכר. נכנסתי למשרד, הצגתי את עצמי והם התייחסו אלי בחשדנות. הם אמרו שהתבליטים ישנם אבל הורידו אותם למחסן, כי האולם קטן והם היו צריכים את הקירות “נקיים” כדי להרחיב את המקום. אין מה לעשות. זה שבאתי לשם כן הדליק נורה. אמרתי להם שאלו עבודות טובות ואולי הם יוציאו אותן לכבוד אירוע כלשהו.

כ: נחזור לספרות ולשירה ולספרים , לאיור ספרים ולציור, למרות שאינך מאיירת.

ת: כזכור הפסקתי לכתוב שירה בגיל 9, אבל אני אוהבת שירה ושירה חשובה לי מאד. כשהייתי נשואה לט. כרמי הוא לימד אותי לקרוא שירה, להבין שירה. יש לי אוזן פנימית לשירה. כרמי היה מקריא לי את כל מה שהיה כותב ומתרגם. הוא היה כותב רק בעברית. לא למדתי איור, אני לא קוראת לעצמי מאיירת. אם אני עבודת עם סופרים ומשוררים אז אני מציירת לספר, אני לא מאיירת ספר. אני מבינה שאיור זה דבר מקצועי, ויש שיטות וטכניקות. ואני לא יודעת את כל זה.

כ: כמעט כל ילד וילדה בישראל גדל וגדלים גם היום על “מיץ פטל” שכתבה חיה שנהב ואיירה תמרה ריקמן והמהדורה הראשונה יצאה ב-1970.

ת: זה נותן לי הרבה שמחה, אבל לא נתן לי שקל. היינו חברים של דודו וחיה שנהב. כרמי היה העורך של ספרית “שפן הסופר” של עם עובד. יום אחד חיה הוציאה דף והקריאה לי את הסיפור. אמרתי לה שהיא לא מחזירה את הדף למגירה ולקחתי אותו לכרמי. הוא אהב את הסיפור והוא שאל אותי אם אני רוצה לצייר אותו. אני לא עשיתי דברים כאלה, אולי פה ושם איזה איור סתמי לספר בלי טכניקה ובלי צבע. הוא אמר לי “תתאמני ותראי איך זה יצא לך”. ועשיתי את זה ויש לי את המקור. וכל השאר היסטוריה. נדמה לי שיצאו עד היום כ-70 מהדורות. אני שמחה שילדים אוהבים אותו וכל פעם שאני שואלת ילדים אם יש להם את “מיץ פטל” ואומרת להם שאני ציירתי אותו, הם ממש נופלים מהתרגשות. ציירתי עוד כמה ספרי ילדים אבל זה לא המקצוע שלי.

כ: ראיתי שאת עושה תחריטים וזה מחזיר אותנו לאהבה שלך לנייר.

ת: אני עושה תחריטים, למשל עשיתי תחריטים למשורר דן פגיס, לט. כרמי ואחרים. עניינם של התחריטים לא היה התוכן של השיר, זה היה יותר של תחושה.

כ: בתערוכה “תמרה ריקמן: צורה ודיאלוג” (2013) באטליה שמי שבקיבוץ כברי יש לך דיאלוג עם הפסל יחיאל שמי כשאת עושה גם תחריט וגם עבודות דו ותלת-ממדיות.

ת: היה לי דיאלוג טוב עם יחיאל שמי עוד בחייו, קיימנו שיחות רבות דרך החשיבה שלו הייתה בינלאומית, הוא הציג בניו יורק, הוא הושפע מאמנים אנגלים ואמריקאים כמו קארו, דיוויד סמית, ואחרים. עניין התוכן חדל להיות נושא בשבילי, העיקר היה הצורה. הצורה הפכה לתוכן.

כ: התערוכה “תמרה ריקמן: לא כמו” ב-RawArt Gallery ב-2014 הייתה שיתוף פעולה שלך עם המשורר גבי לוין. איך נולד שיתוף הפעולה הזה?

ת: הכרתי את גבי לוין. הוא מזכיר לי את דן פגיס, יש בו עדינות, רגישות רוחניות וחכמה. הוא מבין את הציור שלי. יצא משהו מעניין. עבדנו במקביל. הוא כתב את השיר שהיה בתערוכה ובו זמנית אני עשיתי את הציורים. הוא היה רואה את הציורים, הולך הביתה וכותב. כל העבודה שלנו הייתה אסוציאטיבית, ללא תכנית.

כ: בשיר של גבי יש תוכן. איר הוא דמות בפרק העשירי בספרו של אפלטון “המדינה”.

ת: גבי הגיע לסיפור של איר שמופיע אצל אפלטון. הוא משורר ותכנים הם העבודה שלו. אני לא צריכה את התוכן אלא את הצורה וגם הוא מתייחס לצורה ולמרחבים. אני צריכה את האסוציאציה ואת החופש תוך כדי עבודה. אני יכולה לסיים ציור ואז למחוק אותו, ושוב לצייר עליו. יש לי דיאלוג עם הציור עצמו. כמובן שבתודעה העמוקה יש לי את המוסיקה של גבי, אחרת לא הייתה סיבה לעשות את העבודה. אני לא חושבת שזה מיסטי ואני לא מאמינה במיסטיקה, אבל אני חושבת שיש הלך רוח ואיזה שהיא נטייה להבין אחד את השני, וזה מה שקרה לי עם גבי.

אני לא יכולה לצייר לפי הזמנה או תוכן. יש לי אלבום של 12 תחריטים שעשיתי בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה (קיץ 1990/פברואר 1991). הייתי מיודדת עם משוררת יווניה בשם קטרינה אנגלקי-רוק והיא שלחה לי שירים שדברו על יצרים ואהבה וביקשה שאעשה עבודה. אני עשיתי סדרה שלמה שלא מדברת עם השירים שלה באופן ישיר – עשיתי את אדם, חוה והתפוח. בסיפור שלהם יש את מהות היצר והאהבה. ט. כרמי תרגם את השירים שלה לעברית, חברה תרגמה לאנגלית והספר “מנחת אביב לינוסה” יצא ב-3 שפות: יוונית, עברית ואנגלית, והופק על ידי לושי/אמנות ופרויקטים ב-1991.

כ: איך הגעת להציג ב-RawArt Gallery , גלריה שמציגה בד”כ אמנים צעירים.

ת: במשך שנים רבות מסגרתי עבודות ב”פאר” חנות מסגרות של חיים פאר, שהוא חותנו של שמעון בן שבת, הבעלים של הגלריה. שמעון עובד בעיקר עם אמנים צעירים, והוא, במידה מסוימת, עשה לי טובה אולי בזכות הוותק שלי בחנות המסגור.

כ: את חוזרת ואומרת שאת לא צריכה את התוכן אלא את הצורה. אבל יש לך סדרות נושא למשל ה”אדומים” ו”קיץ בתל אביב”.

ת: ישנם נושאים שהעסיקו אותי ו”אדומים” ו”קיץ בתל אביב” הם דוגמא. בשעתו שהיתי בגרמניה 3 חודשים והנושא שלי היה “טרנזיט ברלין”, והיו שחשבו שזה מתייחס לשואה וזה לא היה נכון. “טרנזיט ברלין” הוא הכביש שעבר בגרמניה המזרחית מהמערב ועד ברלין המזרחית בתקופה שלפני נפילת החומה. הדרך עברה בנוף מונוטוני של אותם יערות בהם גדלים אותם עצים ובאותו גובה.

כ: את משתפת פעולה בכמה וכמה תערוכות עם טלי תמיר.

ת: טלי אצרה לי כמה תערוכות בגלריה הקיבוץ, בסדנת ההדפס, במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן וב-RawArt Gallery. באגף הנוער במוזיאון ישראל העברתי קורס של הכרת חומרים והגיעה קבוצת תלמידים מהאוניברסיטה העברית. טלי הייתה בקבוצה והתיידדנו. כשאימא שלי גרה בדירה הזאת וטלי גרה קרוב לכאן, כל ביקור אצל אימא כלל גם פגישה עם טלי. יש בינינו ידידות יפה רבת שנים וגם כאשר אנחנו לא מסכימות ואפילו מתנצחות, זה בידידות.

כ: האם לאורך קריירה כה ארוכה את יכולה להזכיר אמנים, זרים ו/או ישראלים, שהשפיעו על דרכך?

ת: כל אחד משפיע עלי ואני רוצה להיות מושפעת. אני אוהבת אמנים ונקשרת אליהם. אני מרבה ללכת למוזיאונים ולתערוכות. אני מושפעת ממוסיקה, ספרות ושירה. אין לי ספק שכל הרעיונות שלי מקוריים אבל גם בתוכם ישנן השפעות. כשאני מלמדת אני אומרת לתלמידים “תפתחו מחסן ותאחסנו כל דבר שאתם אוהבים, כי בלי מחסן אתם לא תוכלו לעבוד”. מחסן יכול להיות מקום פיזי וגם מנטאלי. היו אמנים ישראלים שהשפיעו עלי כמו אריה ארוך, שהיה חבר ובא לסטודיו והעיר הערות. משה קופפרמן השפיע עלי באובססיביות שלו: לעבוד. ניסיתי להתמודד עם ליליאן קלאפיש, שהיא חברה מאד טובה אבל לא השפיעה עלי. רפי לביא השפיע עלי. רפי לביא היה חבר טוב, החופש שלו, הקווים, ההתפרצויות תאמו את חוסר הגדרות שלי ואני פרצתי לכל הכיוונים. זו לא הייתה אותה שפה, כי רפי נתן ליצירות שם ואני לא נתתי שמות כי אני חסרת נושאים. אצל רפי הכל היה עם תוכן ואצלי הכל היה חסר תוכן. הדור שלנו לא התעסק בפסיכולוגיה כמו הצעירים. הדור החדש מדבר רק פסיכולוגיה. טלי תמיר צריכה את הסיבה האמוציונאלית והתכנית הרציונאלית של עבודה, את הסיבה לעבודה ואני לא.

כ: מתי עזבת את ירושלים והאם הרגשת את השינוי גם בעבודתך?

ת: ב-1990. הייתי בשלה למעבר מכל בחינה. תולדות חיי היו מלאי תהפוכות ופרוקים. וזה היה טוב בשבילי לעזוב את הבית באבו טור, שהייתה לו משמעות עמוקה בשבילי ובשביל בני דניאל. היה זה בית כבד. ואז עשיתי מהפך. גרתי בחדר כביסה על גג בניין ברחוב מאז”ה פינת יהודה הלוי, ששימש אותי כחדר עבודה. גרתי שם שנה שלמה. דניאל סידר לי מעין סוכה שהייתה מחוברת לחדר הכביסה. נתן לי קצת שטח. ואז הוזמנתי לסדנאות האמנים בתל אביב, בהן שהיתי כ-4 חודשים. ציירתי ועשיתי שם את הסדרה “קיץ בתל אביב” , שהרבה ממנה נקנה על ידי יוסי חכמי. זה נתן לי התחלה אחרת ודברים השתנו לטובה כשבאתי לתל אביב.

כ: מה דעתך על ביקורת האמנות?

ת: בשנות ה-70 הייתה ביקורת אמנות בכל עיתון ובד”כ ביקורת אינטליגנטית. היו מבקרים טובים שבאו ממקום של ידע, שאפשר להם לדבר על היצירה ועל אמנות ישראלית ובינלאומית. לביקורות היה סימוכין ומקורות. אגב, גם רפי לביא כתב ביקורות ואמנים פחדו ממנו. אח”כ הביקורת אבדה את הסמכותיות שלה וחדלה להיות מעניינת. היום אני ממעטת לקרוא ביקורת אמנות. היא לא חשובה לי. אני מכירה ביקורת רק מעיתון “הארץ”. גליה יהב היא אינטליגנטית, חריפה, אמיצה, יש לה אג’נדה ומגמתיות והיא לא אובייקטיבית. אני קוראת את הביקורת שלה כי היא יודעת לכתוב. האמת שמאחר ואני בנישה אזוטרית אז זה כאילו ללכת לתערוכות שאני לא משתתפת בהן.

כ: האם היית קשורה לגלריה?

ת: כן. הייתי קשורה בעיקר לגורדון בימי שעיה יריב. היו שנים שהיו לי תערוכות כמעט כל שנה. ואז רבתי אתו. הייתה תקופה שרבתי עם כולם כנראה בגלל התפרקות הבית. קבלתי חלל בסדנאות האמנים בירושלים וישבתי וציירתי בצבע על נייר את המראות שהיו מולי. הזמנתי את שעיה לראות את העבודות, הוא בא, ראה ואמר: “את במצב פסיכולוגי קשה והציורים האלה הם השתקפות של המצב שלך ואולי לא נציג אותם”. היה לי רע ועצוב ואני כן רציתי להציג אותם. הופיע יונה פישר וקישר אותי עם אילן שבתאי שהייתה לו גלריה קטנה ברחוב הפלמ”ח בירושלים. הוא רצה להציגן אצלו. פניתי לשעיה ואמרתי לו שיש מי שרוצה להציג את העבודות שלי ותשובתו הייתה “אם את תציגי אצלו אני מסלק אותך מהגלריה”. הצגתי והוא סילק אותי מהגלריה ולא דיבר אתי במשך שנים. ואגב, שבתאי מכר יפה מאד. אח”כ הייתי תקופה קצרה בגלריה גבעון עד ששמואל גבעון ז”ל החליט שאני לא מכירה מספיק. לפני התערוכה מכרתי באופן פרטי לדורון סבג ושמואל גבעון כעס מאד. הייתי קשורה גם לשרה לוי עד מותה. עכשיו אני בלי גלריה.

כ: יש יתרונות וחסרונות להתקשרות עם גלריה.

ת: נכון מאד. מבחינתי יש רק מינוסים, אבל עקרונית זה נכון. אני טובה בלעבוד אני לא טובה בלמכור את עצמי. ובכל זאת, . הייתי שמחה אם הייתה לי גלריה שהייתה נותנת התייחסות ליצירה שלי, רואה ומשוחחת על העבודות, וגם נותנת גב כלכלי, למרות שאינני תלויה כספית במכירת העבודות.

כ: מה את לא אוהבת בעולם האמנות הישראלי?

ת: אני מרגישה שהתרבות בארץ רדודה, יש הרבה גסות, אין כבוד ויש אופורטוניזם. אני לא אוהבת את ההתנהלות של הצעירים שרק מסיימים בית ספר לאמנות ורצים לשוק האמנות. אני למדתי הרבה שנים עד שמכרתי עבודות. יש אמנים צעירים טובים ומוכשרים אבל יש לי הרגשה שבאופן כללי אין עומק. אני רואה אמנות לא חשובה שלא מבוססת על מחסן צבירה. כישרונות קשורים גם בצבירה תרבותית. התוצאה של כשרון מינוס צבירה היא שביעות רצון מהירה מאד וביקורת מאד שטחית על עצמך. חלק נכבד מהחיים שלי עסקתי בהוראה, שחשובה לי מאד. למדתי בבצלאל, בשנקר, באגף הנוער במוזיאון ישראל ובעוד מקומות. אני הולכת לתערוכות הבוגרים, אני מקבלת שינויים בתוכן ובטכניקה, אבל מה שאני רואה זו שטחיות.

כ: על מה את עובדת עכשיו?

ת: אני עכשיו באמצע עבודה שאני קוראת לה “אובייקטים נכחדים”. אלה אובייקטים שאני עושה ומצלמת. ככה אני רוצה לשמר דברים. כל העניין הזה של מחסני עבודות מעיק עלי מאד. אנשים קונים עבודות או שאני נותנת . אני גם אוצרת תערוכה של אהוד אבן ז”ל, קדר שהיה ממייסדי קבוצת זיק. התערוכה תוצג בבית בנימיני בשנה הבאה. יש לי המון עבודות וזה מכביד עלי. עכשיו סדרתי את הסטודיו, שהוא בדירה שלי.

כ: אחרי שטיילתי אתך בצפון אמריקה, בצרפת ובאיטליה אני מתחילה להבין למה התכוונת ב”אני לא אמנית ישראלית”. את לא למדת בבתי ספר לאמנות בארץ, את לא גדלת עם דור האמנים שלך.

ת: אני לא אמנית ישראלית, לא למדתי בבצלאל ולא בשום מסגרת אחרת שהייתה קיימת אז בארץ , ובבוא הזמן זה יהיה בעוכרי. לא הייתי אמנית ישראלית “תוצרת הארץ”. לא הכירו אותי. מי שהכניס אותי לחוגי האמנים היה ט. כרמי, שהכיר את כולם. באמנות שלי אני לא מתייחסת להיסטוריה ולמסורת היהודית והישראלית זה לא בתוכי. ברקע שלי זה תולדות האמנות בכלל. מבחינה זו אני במקום אחר מאמנים ישראלים שקשורים למקום.

את היסודות למדתי בחוץ, אבל השיח הוא ישראלי ועם אמנים ישראלים, ש”המקומיות” בתוכם. הצבעים, מזג האוויר, החום, הלחות והיובש כולם מתבטאים ביצירה. אני לא חיה בהלסינקי ולא בניו יורק, אני חיה ויוצרת כאן.

” לחיות ללא אמנות ויין. – דינן של יצירות האמנות הוא כמו דינו של היין: עדיף מצב שבו אינך זקוק לשניהם, שבו אתה מסתפק במים ושוב ושוב ממיר בעצמך את המים ליין בכוח האש הפנימית של הנפש, בכוח מתיקותה הפנימית”

(קטע 109 בפרק “דעות ואמירות שונות”, בספרו של פרידריך ניטשה “אנושי, אנושי מדי, ספר לחופשיים ברוח”, תרגום: יעקב גוטשלק ואדם טננבאום. הוצאת י”ל מאגנס, 2008, ע’ 318)

השיחות התקיימו ביום שני 3 באוגוסט 2015 וביום רביעי 26 באוגוסט ש.ז., בדירתה של תמרה ריקמן בלב תל אביב

לקריאת כתבות נוספות במגזין של הבית >

שיתוף ב facebook
Facebook