עירית זומר: “אני חייבת להתחבר לעבודות של אמן כדי לייצג אותו”

"לפני עשרים שנה חשבתי שאין בארץ אמנות עכשווית טובה. היום אני יודעת שלוקח זמן להכיר ולמצוא את האנשים שמדברים אותה שפה מקצועית", עירית פיין זומר, בעלת גלריה זומר, בשיחה עם כרמלה טייכמן
גלריה זומר, מתוך עמוד הפייסבוק
מאת: כרמלה טייכמן

מאת: כרמלה טייכמן

דימוי: מראה הצבה, מתוך עמוד הפייסבוק של גלריה זומר

“אני חייבת להתחבר לעבודות של אמן על מנת לייצג אותו כראוי. אני גאה בכל הישראלים שבחרתי – חלקם נבחר כי התאהבתי בעבודות שלהם, ויש כאלה שלקח לי זמן להבין ולאהוב…סוג אחר של התחלה ” (עירית זומר בשיחה)

עירית זומר, לפני שנגיע להשקת הגלריה ב-1999, ספרי על משפחתך, החינוך וההשכלה שרכשת, ומאיפה התפתח העניין באמנות?

“נולדתי בציריך בשוויץ לאב שוויצרי ולאם ישראלית. למדתי בשוויץ ועם סיום התיכון עברתי לפריז ולמדתי בסורבון תחום שנקרא “ארכיטקטורה”, שזה היה תרבות צרפת בכלל. ב-1991 עליתי ארצה ונרשמתי לאולפן. ידעתי לדבר עברית ולא ידעתי לכתוב ולקרוא, לכן לא התאמתי לאולפן ולקחתי מורה פרטית. בחרתי ללמוד באוניברסיטה בר אילן, שהייתה קטנה יותר ונתנה יחס טוב לעולים חדשים. למדתי כלכלה ומנהל עסקים. רציתי ללמוד היסטוריה אבל בשביל זה הייתי צריכה לדעת לכתוב ולקרוא בעברית. אחרי שנים חזרתי ללמוד היסטוריה. עם סיום הלימודים התחלתי לעבוד בשיווק בחברה ישראלית, שכעבור שנתיים שלחה אותי לנהל את סניף החברה בהולנד. זה חצי אחד של הסיפור שבסופו של דבר יכניס אותי לעולם האמנות”.

איפה מתרחש החצי השני של הסיפור?

“בשוויץ, עוד כשהייתי נערה. סבא שלי היה יהודי שוויצרי, אספן אמנות, סוחר וקמצן”.

את אמרת.

“כן. לכן הוא אסף אמנים שוויצרים צעירים, והיות והוא לא רצה להוציא הרבה כסף הוא אסף בעיקר רישומים – רישומי הכנה לפסלים, סקיצות, וגם עבודות שנעשו מראש כרישום. הוא היה מממן יציקות ברונזה והיה שומר לעצמו את היציקה. בית הספר בו למדתי היה סמוך לבית של סבא וביליתי הרבה אצלו. ראיתי איך הוא מתנהל עם האמנים. הוא אהב את העולם שלהם ואהב להיחשף לתהליכי העבודה שלהם. הוא הרבה ללכת לתערוכות והיה מבקר בסטודיו של אמנים, ולפעמים הוא היה לוקח אותי אתו. הוא היה קרוב לאמנים ולעיתים ליווה אותם מרגע שעלה רעיון ועד סיום ביצוע העבודה. התשוקה שלו לאמנות הייתה כל עולמו . סבא נפטר כשהייתי בת 17”.

את חוזרת לחצי הראשון של הסיפור כשאת בכיוון של שיווק אבל האמנות כן קורצת לך. מה מצאת פה?

“כשהגעתי לארץ חיפשתי גלריות, ולא כל מה שראיתי אהבתי. אולי בגלל שלא הכרתי את המקום, חשבתי שאין בארץ אמנות עכשווית טובה. היום, 20 שנים מאוחר יותר,  אני יודעת שלוקח זמן להכיר ולמצוא את האנשים שמדברים אותה שפה מקצועית”.

בראשית שנות ה 90 הייתה פעילות אמנותית רבה במוזיאונים, בגלריות ובחללים אחרים. למה הרגשת שאין כאן אמנות עכשווית טובה?

“צריך זמן כדי להכיר תרבות של מקום ואת האנשים שמדברים אותה שפה. בשעתו ראיתי במוזיאון תל אביב תערוכה נהדרת של אמנות ישראלית משנות ה-70 והזמנתי הדרכה פרטית, כי ידעתי שאין לי את הכלים ללמוד ולהבין את החומר. באותו זמן הרגשתי משום מה שהאמנות כאן תקועה בשנות ה-70. היו תערוכות ואירועי אמנות כמו ארט פוקוס. אל תשכחי שגדלתי בשוויץ בלב אירופה. ואז בא שלב בו היה לי חבר אמן והוא לקח אותי לפתיחות ולגלריות, וראיתי שיש עשייה ושיח שמוכרים לי. התחלתי להכיר את עולם האמנות המקומי אבל אז החברה שלחה אותי להולנד”.

 

“צריך זמן כדי להכיר תרבות של מקום ואת האנשים שמדברים אותה שפה. בשנות התשעים ראיתי במוזיאון תל אביב תערוכה נהדרת של אמנות ישראלית משנות ה-70 והזמנתי הדרכה פרטית, כי ידעתי שאין לי את הכלים ללמוד ולהבין את החומר”

עירית פיין זומר

גם הולנד זה לב אירופה ויש בה גלריות ומוזיאונים מצוינים.

“הגעתי להולנד ועבדתי בשיווק. מהר מאד התחלתי ללכת לגלריות והכרתי גלריסט בשם Paul Andriesse שהכניס אותי לעולם האמנות המקומי, דרכו הכרתי אמנים כמו Rineke Dijkstra, Marlene Dumas ועוד. ריניקה היא צלמת שמצלמת בכל העולם בעיקר דיוקנאות של בני נוער בגיל ההתבגרות, וידועה בסדרה שנקראת Beach portraits, היה נראה לי מאד טבעי שהיא תבוא לישראל ותצלם פה”.

ואז החצי הראשון של הסיפור התחבר עם החצי השני.

“נכון, פתאום הכל התחבר. לא רציתי להישאר בהולנד והזמנתי את ריניקה לבוא לישראל, דרכה חזרתי לסיפור של סבא, כי אני ליוויתי אותה בכל תהליך החיפוש והיצירה שלה בארץ. מכיוון שהיא עשתה את הסדרה של נערי ונערות החוף, חשבתי שגם פה תרצה לעשות זאת. סיפרתי לה על השקיעה הנפלאה שנופלת לים בניגוד לשקיעות בשוויץ, שנעלמות מעבר לאלפים. בעיניה זה היה קיטש ולא עניין אותה. הסתובבנו בארץ – בקיבוצים, בבתי ספר ולבסוף הגענו לצבא. אחותי התגייסה באותה תקופה, וריניקה ליוותה אותה במהלך השנתיים הבאות וצלמה גם חיילות וחיילים אחרים/ות. מבחינתי, ואז לא חשבתי עדיין על גלריה, זו הייתה הזדמנות נדירה להיות כל כך קרובה ליצירה, ולראות איך האמנית מנווטת את עצמה במקום לא ידוע. מהר מאד הבנתי שאני רוצה לייצג אמנים ישראלים בחו”ל ואמנים בינלאומיים -בישראל, ולא סתם ייצוג אלא ליווי בכל מובן ולהיות חשופה לתהליך היצירה. הבנתי שאני צריכה לפתוח גלריה. והיום 16 שנים אחרי הפתיחה אני עדיין מאד קרובה לתהליך היצירה של אמני הגלריה”.

בכל התהליך הארוך הזה, האם לא חסרה לך השכלה וידע באמנות ישראלית?

“ידעתי שהשאלה הזו תבוא. למדתי בסמינר של רלי אזולאי בקמרה אובסקורה. הייתי סטודנטית חופשיה לתולדות האמנות במשך חמש שנים. בתיכון בשוויץ צריך לבחור מסלול באמנויות – מוסיקה או אמנות ואני כמובן בחרתי אמנות. היה חסר לי והשלמתי את החסר”.

האם ידעת למה את נכנסת כשפתחת את הגלריה?

“לא ידעתי למה אני נכנסת. כשאמרתי לאבא שלי שאני רוצה לפתוח גלריה, הוא חשב שאני “מתאבדת”. אני רוצה לומר שעשיתי הכל לבד מהיום הראשון”.

יש מודלים שונים של גלריות, מדוע בחרת במודל בו מתפקדת גלריה זומר?

“אני חייבת להודות לפול אנדרייסה, שהראה לי את דרך הליווי של אמנים מרגע לידת הרעיון ועד סיום היצירה, ליווי בכל מובן. אני חושבת שיש לי יחסים טובים מאד עם האמנים שלי ולמעשה גדלנו יחד. הם סיימו את בצלאל והמדרשה כשאני פתחתי את הגלריה, אנחנו באותה קבוצת גיל. התפתחנו יחד – הקריירה שלהם והגלריה, עם אותה חשיבה ואותן שאיפות. הם התגייסו למימוש הרעיון שלי להכניס את האמנים הישראלים לעולם הבינלאומי, לא במובן של אמנים ישראלים שמציירים מוטיבים יהודיים ואוריינטליזם, אלא אמנות ישראלית עכשווית.

“יש לי יחסים טובים מאד עם האמנים שלי ולמעשה גדלנו יחד. הם סיימו את בצלאל והמדרשה כשאני פתחתי את הגלריה, אנחנו באותה קבוצת גיל. התפתחנו יחד – הקריירה שלהם והגלריה, עם אותה עבודה, חשיבה, ואותן שאיפות”.

גלריה זומר

אני זוכרת שהגלריה נפתחה אמנם בשדרות רוטשילד אבל במקום אחר.

“הגלריה נוסדה ב- 1999 ונפתחה בשדרות רוטשילד 64 מתחת למסעדה של אהרוני. אז לא יכולתי להרשות לעצמי חלל גדול יותר והמקום התאים לי. הכניסה לחלל הגלריה עברה דרך המשרד שלי, ואני עדיין שוויצרית ולא מכירה היטב את הישראלים, והם עוברים דרך המשרד, עוצרים שואלים שאלות ומבקשים עצות. מצד אחד זה נתן לי הרגשה טובה, אבל מצד שני – לפעמים כשהגזימו הרגשתי מנוצלת. בכל זאת קבלתי מזה המון. למדתי להכיר את שדה האמנות הישראלי תוך זמן קצר. ראיתי מה מעניין את הסטודנטים, מה מפריע להם ומה חסר להם. בזמן קצר בחרתי קבוצה קטנה של אמנים שרובם נמצאים אתי עד היום. הטיפול שלי באמנים הוא כמו טיפול הוליסטי – שכולל ייצוג וליווי אמנים במובן הרחב ביותר – מלחפש להם סטודיו, לעזור להם עם חומרים, לכתוב בעצמי טקסטים או להזמין כותבים, לתרגם אותם ולצלם עבודות, להביא להם ספרות רלוונטית, לארגן להם נסיעות לחו”ל, לשווק אותם בארץ ובחו”ל, ולחשוף את עבודתם בירידים החשובים בחו”ל.

כיצד את בוחרת את האמנים?

“אני מבקרת בתערוכות רבות, גם בתערוכות הבוגרים ובסטודיו של אמנים. אני מעדיפה ללכת לתערוכות של בוגרי תואר שני. ביקרתי ביותר מ- 200 סטודיו של אמנים. אני יושבת בספרייה ועוברת על קטלוגים. בשנים האחרונות לקחתי שתי אמניות שסיימו תואר שני – נעמה ערד ותמר הרפז. אני מקבלת הרבה פניות מאמנים, שגם שולחים תיקי עבודות. לפעמים לוקח לי חצי שנה להגיע לתיק, אבל אני מסתכלת בכולם מתוך כבוד ומתוך סקרנות. אני חייבת להתחבר לעבודות של אמן על מנת לייצג אותו כראוי. אני גאה בכל הישראלים שבחרתי – חלקם נבחרו, כי התאהבתי בעבודה שלהם ויש כאלה שלקח לי זמן, לפעמים חמש שנים, בהן עקבתי אחריהם”.

האם את חותמת חוזה עם האמנים?

“לא. גם כשחותמים חוזים עם מוזיאונים על השאלות וקורה משהו, זורקים את החוזה לפח “ומדברים”.

מניסיוני במוזיאון ישראל זה לא מדויק. כשיש בעיה מדברים אבל החוזה הוא בסיס  הדיבור והמחויבויות של הצדדים. את מייצגת אמנים מחו”ל, איך את מגיעה אליהם? את גרה פה ומבקרת שם. את מייצגת אמנים מחו”ל, איך את מגיעה אליהם? את גרה פה ומבקרת שם.

“כיתתי רגליים. עוד כשגרתי בשוויץ ואח”כ בפריז הרביתי ללכת לתערוכות. הייתי מבלה הרבה בברלין, עיר שמשכה אותי. חוויתי שם איך הם בנו סצנה של אמנות גם על ידי פעילות כמו ארוחות ערב משותפות רבות משתתפים. היו סוגרים קטע ברחוב, מעמידים שולחן ארוך ומזמינים אמנים, אספנים, אוצרים וגלריות. גלריות התאחדו ליצירת רזידנסי משותף. שם פגשתי את הצלם Wolfgang Tillmans שהוא צלם חשוב שפעיל גם היום. שאלתי אותו אם הוא מוכן להציג בישראל והוא אמר – כן. תערוכת הפתיחה של הגלריה הייתה של וולפגנג טילמנס, תמר נאמן ואליעזר זוננשיין. טילמנס גר בדירה של מי שהיה אז חבר שלי (היום בעלי), שם הוא צילם את הצילום המפורסם שלו – Still life Tel Aviv. במקרה של טילמנס כמו ריניקה, לא עניין אותי להציג בארץ עבודות שהם עשו בחו”ל, אלא עבודות שהם יעשו כאן. יבואו לפה – יצאו לרחוב, ישוטטו בארץ ויצרו משהו מתוך הקשר למקום. ואני עובדת אתם מהקמת הגלריה ואני גאה בשיתוף הפעולה אתם. דווקא בחו”ל קל לי יותר. אני מכירה את הקודים הויזואליים, התוכן ברור לי. בארץ, בעיקר בהתחלה היום כבר לא, הייתי נכנסת לסטודיו של אמן, והוא היה מתחיל לספר לי על החיים, על העבודה, על האור ועל מלחמות, ואני הייתי צעירה שוויצרית נאיבית והזדעזעתי מהסיפורים ולא ידעתי להבדיל בין הסיפור לבין האמנות”.

גלריה זומר, מתוך עמוד הפייסבוק

כמה אמני גלריה יש לך?

“שלושים אמנים – 15 ישראלים ו-15 בינלאומיים. בין הישראלים יעל ברתנא, יהודית סספורטס, גיא בן נר, תמר הרפז, אמיר נוה, שרון יערי, מיכל הלפמן, אפרת שווילי, נעמה ערד, ועוד. בין הבינלאומיים Darren Almond, Rineke Dijkstra, Wolfgang Tillmans, Ugo Rondinone ואחרים. עם חלקם אני עובדת צמוד שנים רבות.

כמה תערוכות הגלריה מציגה במשך שנה?

“הממוצע הוא שבע תערוכות בשנה, שש תערוכות יחיד ותערוכה אחת קבוצתית. ואני משתתפת בעוד 4-5 ירידים בחו”ל. בירידים בחו”ל ביקרתי עוד לפני שהייתה לי גלריה, והצגתי במשך חמש שנים ב – Liste – Young Art Fair Basel ויצרתי קשרים עם גלריות, אמנים ואוצרים. למדתי להכיר איזה אמנים מציגים. התמקדתי להציג את האמנים שלי בחו”ל, אז הייתה החלטה כלכלית קשה”.

היום את משתתפת בירידים החשובים ביותר ולאו דווקא ביריד לאמנים צעירים.

“נכון, אבל הורדתי את מספר הירידים שאני משתתפת בהם. אני משתתפת ב- Frieze – בלונדון ובניו יורק. השתתפתי שנים רבות בארט בזל. בשעתו השתתפתי גם ב Armory show וב- Fiac. תמיד דאגתי לנסוע גם לירידים קטנים יותר בארצות כמו יוון, כי זה לבנות משהו חדש, השקעה לטווח ארוך.

האם אתם מוציאים קטלוגים?

“לא, אנחנו מתעדים כל תערוכה, ומוציאים דף עם טקסט על האמן והתערוכה. אני מוציאה הרבה מאד כסף על ההפקות של האמנים ועל חשיפת האמנים הישראלים בחו”ל דרך השתתפות בירידים.

אמנם, כפי שאת אומרת, אין לך חוזה עם האמנים, אבל בוודאי יש ביניכם הסכמה על דרך חלוקת הוצאות והכנסות. מהי? האם ההוצאות כוללות שכר עבודה לאמן?

“אני והאמן שותפים בהוצאות והכנסות לפי נוסחה פשוטה .50% – 50% זאת נוסחה שעובדת יפה בגלריות בחו”ל. אני יודעת שגלריות בארץ עובדות אחרת. ההוצאות לא כוללות שכר עבודה לאמן ולא את הזמן שלי. כל מה שקשור בשיווק – עלי”.

איך היה המפגש הראשון שלך עם אספנים ישראלים?

“אני זוכרת שעם פתיחת הגלריה באו אספנים ואמרו לי “הכרתי את האמן לפניך”, ”הכרתי את המשפחה שלו”, והכל במטרה לקבל הנחה על המחיר. אני אמרתי להם שמרגע שאמן התחבר אלי ועובד אתי, גם האספנים נהנים משיתוף הפעולה הזה. מי תומך באמן כשהוא לא מוכר? זה לא האספן, אלא הגלריה. מי תומך בפרויקטים ומי מציג את האמן בחו”ל? הגלריה. הגלריות הן גורם שיוצר את הקשר בין האמן והיצירה לבין האספן. זו מערכת יחסים שמבוססת על אמון. אספנים צריכים להבין שהם אינם יכולים לגשת לאמנים שלי ולקנות בזול, כי יש מחויבות הדדית ביני לבין האמן. אני סומכת על האמנים שלי בעיניים עצומות. ואכן, עד היום זה לא קרה”.

האם יש קהילת אספנים?

“יש, ואפילו קהילה גדולה של אספנים, יחסית לאוכלוסיה, וביניהם גם צעירים. רובם אוהבים אמנות יותר שמרנית, יהודית ישראלית, מיעוטם אוהב אמנות ישראלית עכשווית ועוד פחות אמנות עכשווית בינלאומית. כלומר, אצלי שהשדה המוגדר הוא גם ישראלי וגם בינלאומי עכשווי, הבינלאומי מקופח. אני מרבה להציג עבודות וידאו ומיצבים, וזה נרכש בד”כ על ידי מוזיאונים ולא על ידי אספנים ולכן מצמצם לי את אפשרויות המכירה. בכל שנה אני מכירה אספנים צעירים שלומדים את התחום וקונים, לא רק לשם השקעה. הם נהנים ממפגשים עם אמנים, מביקור בתערוכות וגם מלימודים”.

“יש בישראל קהילה גדולה של אספנים, יחסית לאוכלוסיה, וביניהם גם צעירים. רובם אוהבים אמנות שמרנית, יהודית ישראלית, מיעוטם אוהבים אמנות ישראלית עכשווית ועוד פחות אמנות עכשווית בינלאומית”.

במבט אחורה אחרי 16 שנים בגלריה ,איך את רואה היום את עולם הגלריות בארץ?

“במקביל למה שקורה בחו”ל, שדה האמנות מקבל המון תשומת לב ומעט תקציבים. ישנן הגלריות הוותיקות, יש גלריות צעירות חדשות, חלקן יותר טובות וחלקן פחות, קיימת התופעה שאני אוהבת של הגלריות השיתופיות, כמו אגריפס 12, ברבור, גלריה אלפרד ועוד. זה מה שבנה את הסצנה בברלין ואני מאמינה בדרך הזאת. אני נהנית מהגלריות הצעירות והחללים האלטרנטיביים שנפתחו, הם צריכים למצוא את הקול הייחודי שלהם. כמובן שאני לא יכולה לראות את כל האמנים הצעירים, אבל אני שמחה לייעץ ולעזור”.

בנוסף לגלריות, יש בישראל מספר בתי מכירה מקומיים וגם נציגות לבתי מכירה בינלאומיים. מה לדעתך ההשפעה שלהם על עולם האמנות הישראלי?

“באופן עקרוני אין לי מילה טובה לומר על בתי מכירה בעולם ובישראל בפרט. גלריות קשורות לאמנים שלהן, מלוות אותם בימים טובים ופחות טובים, בימים שמוכרים ובתקופה שאין מכירות. אוצרים מתחברים לאמנים ברגע מסוים לצורך ספציפי ואח”כ עוברים לפרויקט הבא. בתי מכירה הם לא זה ולא זה, הם באים ולוקחים, לא מעניין אותם כלום. אין להם השפעה על הקריירה של אמן, אין להם תפקיד בשדה האמנות, למעט הכנסה לכיסם ואולי גם לכיסם של אספנים. שלא יאמרו שהם משיגים מחירים גבוהים לאמנים. יצירות שנמכרות במחיר גבוה ממחיר השוק הן מעטות”.

מה דעתך על קבוצות הרכישה במוזיאונים הגדולים?

“באופן עקרוני קבוצות הרכישה של המוזיאונים עושות טוב לאמנים ולאוספי המוזיאונים, שמתעשרים ביצירות שלא היו נקנות בדרך אחרת. לפעמים אני תוהה לגבי הידע של חברי קבוצות הרכישה, שיש להם זכות אדירה לבחור יצירה שתהיה נכס צאן ברזל באוסף חשוב. אני לא בטוחה שהידע שלהם מספיק. בגדול קבוצות הרכישה מבורכות מאד. אין דבר כזה בחו”ל”.

מה דעתך על יריד כמו “צבע טרי”?

“היזמיות של “צבע טרי” הן נשים עם יכולות בלתי רגילות, עם כוונות טובות ורצון לעשות טוב. למרות הערכתי אליהן, אני אומרת שבמידה מסוימת הן נפלו בפח, אולי בעל כורחן. היריד הפך לאירוע נוצץ, מתוקשר, דל תוכן ומספק לכל מי שלא מבין באמנות את האפשרות לומר שהוא הולך לראות “אמנות טובה”. הגלריות מאוכזבות, כי הן משלמות הרבה כסף שתומך בתצוגת האמנים הצעירים. ייתכן וזה המודל העסקי היחיד שמאפשר לאירוע כזה להתקיים, כי הן לא קבלו תמיכה, ואני יודעת זאת בתור אחת ממייסדות ArTLV. “צבע טרי” רצו לעשות טוב לאמנות הישראלית, אבל לגלריות נגרם נזק. אנחנו עושים מאמץ למשוך אספנים לגלריות, ו”צבע טרי” עשו תהליך הפוך והחזירו אותנו אחורנית. מציגים בפני אספנים אמנים צעירים ללא גלריה, שהונחו למכור עבודות במחירים זולים. אספנים עזבו גלריות ועברו לקנות ישירות מהאמנים הצעירים”.

מה קרה לArTLV ?

“ArTLV זה אחד הדברים היפים שחסר לי, מהרגע הראשון כוונו מאד גבוה, לחלק מהאנשים בשדה האמנות זה היה יותר מדי. למשל, התערוכה שאצר אנדרו רנטון, אוצר אנגלי מהשורה הראשונה, בביתן הלנה רובינשטיין הייתה מלווה במפת האולם עם סימון העבודות, ולא היו כתוביות. כל אדם יכול להתמצא בתערוכה בעזרת מפה כזאת, אבל זה היה גדול על הקהל הישראלי. אולי היום אנשים מקבלים שיטה זאת.

“בכל אופן, האירוע הראשון של ArTLV היה מוצלח (2008) ובכל זאת, נתקלנו בצרות עין ישראלית. היינו ארבע יזמיות (עירית פיין זומר, שפרה שליט אינטרטור, רבקה סקר ויהודית חביב שפירא) ודברו כאילו עשינו לכיסנו. אני יכולה לומר לך שעד היום יש לי חוב על ההוצאות. קבלנו תמיכות וחסויות מעירית תל אביב, ממשרד התרבות, מקרן רבינוביץ’ וממספר גופים ציבוריים ופרטיים. האירוע עלה לנו כמיליון דולר והתמיכות הנ”ל לא הספיקו. קיווינו שעירית תל אביב תחבק את האירוע ולפחות תעזור בכיסוי ההוצאות. זה היה אירוע רב משתתפים שהגיעו מכל העולם – אמנים, אוצרים וגלריסטים. אנחנו שילמנו את כל ההוצאות כולל שכר אמנים, דמי שכירות למוזיאון ת”א על ביתן הלנה רובינשטיין. אני אסכם את הנושא ואומר שתל אביב פספסה, לדעתי, הזדמנות פז לקבל ביאנלה לעיר שכל כך מתגאה בסצנת האמנות שלה. רצינו שייווצר משולש – תל אביב/איסטנבול/אתונה. עירית הרצליה נתנה לנו במה חד פעמית ב-2011. חסר לי מאד אירוע שנתי או דו-שנתי שיביא לישראל תיירים אוהדי אמנות, כמו שבאים לאירועי מוסיקה במצדה, בכפר בלום ובאילת”.

עוד נושא שקשור בעירייה, הארנונה שמוטלת על גלריות.

“נושא כאוב. אנחנו שנים מנסים להגיע לאוזני ראש העיר ולשכנע אותו לפטור אותנו מחלק מהארנונה. אנחנו משלמים ארנונה כמו כל מסעדה ומשרד עו”ד. אצלם כל מבקר משלם. אצלנו יותר מ-90% מהמבקרים הם עוברי אורח וקבוצות תלמידים. וזאת עירייה שמתרברבת ומתגאה בחיי האמנות בעיר. לדעתי זה בלתי נסלח”.

“שנים שאנחנו מנסים להגיע לאוזני ראש העיר ולשכנע אותו לפטור את הגלריות מחלק מהארנונה. אנחנו משלמים ארנונה כמו כל מסעדה ומשרד עו”ד. אצלם כל מבקר משלם. אצלנו יותר מ-90% מהמבקרים הם עוברי אורח. לדעתי זה בלתי נסלח”.

קראתי שבשעתו היית בין יוזמי אירוע פתיחת עונת התערוכות תחת השם “לא מפחדים מאמנות”, וכל חללי התצוגה כולל מוזיאונים וגלריות היו פתוחים לקהל בחינם .היום יש לנו “לילה לבן” אבל אין לנו פתיחת עונה מדוע?

“אני קצת “עוף מוזר” פה. אנשים לא יכולים להבין את הרצון והדחף לרצות לעשות גם למען הכללי וגופים אחרים. למשל, בשעתו יזמתי, עם גלריות אחרות, מיזם פרסומי שנקרא “עמוד תל אביב” והופיע במשך כמה שנים בכתב העת הידוע Artforum. הופיע עמוד שנתן מידע לאנשי אמנות על מה שקורה בתל אביב. אירוע הפתיחה “לא מפחדים מאמנות” אורגן על ידי הארגון המקצועי של האמנים הפלסטיים בשיתוף פורום הגלריות לאמנות עכשווית, שאני הייתי פעילה בו. בשנה שאחר כך נקרא האירוע “כן מפחדים מאמנות”, ואז העירייה השתלטה על האירוע והוא נקרא “אוהבים אמנות” .העירייה שכחה מי יזם את האירוע. היום ב “אוהבים אמנות” נכללים סטודיו של אמנים ולא כל האמנים רוצים להשתתף. בכל זאת מדובר באירוע מבורך”.

מה את אומרת על ביקורת האמנות בארץ?

“אין, כלומר יש לנו מבקרת אמנות אחת. אחרי שנסגר כתב העת “סטודיו (2008)” נותר חלל ריק. אין שום כתב עת שמפרסם ביקורות. מה ש”ערב רב “עושים מבורך, ועדיין לא מספיק”

ב- 2015 התפרסמה ב”הארץ” כתבה של שני ליטמן תחת הכותרת “חגיגות יובל שנויות במחלוקת. עד כמה מוזיאון ישראל רלבנטי בכלל לעולם האמנות הישראלי” . האם יש בכלל מקום לשאלה כזאת ביחס למוזיאון ישראל, שהוא מוזיאון רב-תחומי?

“האמת, כעסתי על הכתבה. מוזיאון ישראל, שהוא המוזיאון הלאומי, חוגג 50. באף מקום בעולם לא היו בוחרים לציין את האירוע בכתבה אחת בלבד עם אופי כזה. אני חושבת שיש כאן טעות של העורך. צריך לציין את האירוע החגיגי הזה, עם כל הבעיות שצפות בזמן הזה, באופן ממלכתי ולחגוג את הטוב שיש במוזיאון. בכל מקרה, לא הסכמתי עם רוב הדברים שנאמרו בכתבה. אין לי הרבה ביקורת על מוזיאון ישראל”.

לסיום, ספרי לי על הבית היפה בשדרות רוטשילד 13 בו נמצאת היום גלריה זומר.

“נכנסתי לכאן לפני עשור, כשהסביבה עדיין הייתה עלובה ומרופטת. הבניין היה חורבה. אם נשתמש במונח שאול מעיר אחרת, המיקום היה Below Canal street, ובתל אביב נאמר Below Allenby street. התייעצתי עם שני אמנים והבעלים מאד שמחו לרעיון שתיכנס כאן גלריה לאמנות, ואני זכיתי. השיפוץ לקח זמן עד שראינו את הבניין היפה שאת רואה. הבניין נבנה ב-1923 על ידי משפחת דוד מוזס, אחת המשפחות הוותיקות בתל אביב”.

בביתך בוודאי תלויות עבודות רבות. האם יש אחת או יותר שאת מעדיפה על פני האחרות?

“אני לא יכולה לומר שאני מעדיפה עבודה מסוימת, כי לכל עבודה שנמצאת בבית יש סיפור שקשור בה או באמן”.

בסטודיו של איזה אמן היית רוצה להיות זבוב על הקיר?

“אצל לאונרדו דה וינצ’י. אבל ביחס לאמנים בני המאה ה-20 וזמננו, אצל יוזף בויס ואצל רפי לביא. את רפי הכרתי והספקתי ללכת אליו לערבי מוסיקה”.

“מדובר בשפה, וכמו כל שפה – צריך ללמוד אותה כדי להבין. כדי לדבר בשפת האמנות העכשווית יש להכיר את תולדות האמנות ואת ההקשר שבו פועלים האמנים” (מתוך: רותי דירקטור, אמנות עכשווית אני מדברת אליכם, בהוצאת סל תרבות ארצי, 2005, עי’ 153)

השיחה התקיימה בגלריה זומר לאמנות עכשווית בשדרות רוטשילד 13 תל אביב, ביולי 2015.

לקריאת כתבות נוספות במגזין של הבית > 

שיתוף ב facebook
Facebook